הפנים של ה-90

בסוף היה דווקא ממש נחמד. נאור ציון ואני משחקים לרגע בחרבות האור מסרטי "מלחמת הכוכבים", שגם יככבו באחד הפרקים של "החברים של נאור" (שלישי 21:50, ערוץ 10), הסדרה שלשמה התכנסנו בדירתו בתל אביב. כמה שעות קודם תוצאות הפגישה בינינו נראו פחות מבטיחות, במיוחד נוכח דאגה מוגזמת שהפגינו מקורביו של נאור, שמא חלילה לא יקבל ממני את מנת הפרגון המגיעה לו.  

"הרגשתי שכאילו לא יודעים מי אני בכלל". ציון (צילום: אוהד רומנו)

לקראת עלייתה של "החברים של נאור" דפקו בערוץ 10 קמפיין מושקע, שכלל פרומואים יפים בטלוויזיה, שלטי חוצות ומבצעי קידום מקוריים, כמו שלטי "שמור לחברים של נאור" על כיסאות במשחקי כדורגל וברים ברחבי תל אביב. דבר אחד היה חסר במסע הפרסום הזה: הראיון העיתונאי המסורתי עם כוכב התוכנית, זה שאתם מקבלים בעצם עכשיו, רק אחרי שהתוכנית עלתה, וגם זה כאמור, עולה לציון בדם. "היו הרבה פעמים שרצו שאתראיין ואמרתי לא", הוא אומר.

סדרה חדשה שהיא כולה שלך ולא התראיינת כדי לקדם אותה?

ציון, שבדרך כלל מדבר מאוד מהר, משתתק ובורר את מילותיו קצת יותר בקפידה. "הרגשתי שאין לי מה להתראיין לפני הסדרה, שכאילו לא יודעים מי אני בכלל. היתה תקופה ארוכה שעשיתי סטנד־אפ ותוכניות אירוח, והרגשתי שהקהל לא יודע עליי כלום. יש משהו נורא נוח בזה שאתה עושה משהו שיודעים עליו, ורק אז באים ושואלים את השאלות".

מה, להוכיח את עצמך קודם כל על המגרש, ואז לבוא למסיבת העיתונאים?

"אם זה היה תלוי בי הייתי מתראיין יותר מאוחר, אחרי עוד כמה פרקים, כי אז אתה יכול לדבר בחופשיות. אתה מרגיש שהבן אדם ששואל אותך את השאלות יודע עליך את כל מה שצריך לדעת".

אבל מכירים אותך פה שנים.

"אבל זה רק בתחום הסטנד־אפ. תמיד הרגשתי שהדבר שזה הכי אני זה תסריט ובימוי. תמיד הרגשתי את זה, וזו היתה השאיפה שלי מאז שהייתי ילד. פשוט הסטנד־אפ פרץ לי דרך מהר מאוד בתקופת הצבא, וזה התגלגל מהר מאוד".

ואתה חושב שהסדרה מראה את מי שאתה?

"היא מראה משהו מסוים ביכולות מבחינת האמנות, מבחינת מה שאני מייצר, שהוא הרבה יותר אני מאשר הסטנד־אפ".

וזו הבשורה העיקרית מבית נאור ציון: סטנד־אפ - אאוט, קולנוע וטלוויזיה, בדגש על תסריט ובימוי - אין. לרגעים נראה כמעט שיותר משהוא רוצה שהסדרה תצליח, הוא מקווה לזכות סוף סוף בהכרה בכך שהוא יודע לא רק לעמוד על במה ולירות פאנצ'ים. "החברים של נאור" היא ההוכחה הראשונה והמוצלחת מבחינתו, שהוא יכול לעשות את זה ובגדול.

הסדרה, אם טרם נתקלתם, עוסקת כביכול בחייהם של ציון וחבריו הקרובים, רווקים בני 30 ומשהו בתל אביב. ציון מושקע בסדרה הזו, שעלות של כל פרק בה מוערכת בעשרות אלפי דולרים, מכל אספקט אפשרי. כן, אפילו כלכלית. הוא התסריטאי, הבמאי, השחקן הראשי, אפילו איש האביזרים (הפרופס). בדרכי אליו חשבתי שיש סיכוי, עד כמה שזה נשמע נדיר ומופרך, שהוא צילם את הסדרה ממש בבית שלו. "הייתי צריך שיהיו לי קצת חיים", הוא אומר אחרי שאני מזהה כמה פריטים מהדירה שהופיעו בסדרה, "אבל לקחתי מכאן הרבה מאוד דברים לדירה שצילמנו בה, שזה יהיה הכי קרוב שאפשר".

צילומי פנים הדירה בסדרה התקיימו למעשה כמה רחובות מדירתו האמיתית ברמת אביב, קומה אחת מתחת לדירה של פנינה רוזנבלום. "היא עברה לגור בדירה מעל הדירה שצילמנו והיינו נעזרים בה מדי פעם, כשהיה צריך להוריד בדים שחורים על החלונות ולהאפיל את הדירה, כדי שזה ייראה כאילו לילה".

לא הזמנתם אותה להופעת אורח?

"עוד לא. אולי בעונה הבאה".

למה בעצם החלטת לעשות הכל לבד?

"האמת היא שהייתי שמח אם מישהו אחר היה מביים את זה במקומי. באיזשהו שלב ממש רצינו, אבל כשאתה כותב פרויקט אתה רואה אותו כל כך ברור. כשלא מתערבים לך בוויז'ן נורא קל לך ליצור את הדברים כמו שאתה רוצה, וחשבתי שזה הדבר הכי נכון, ואני די מוריד את הכובע בפני ערוץ 10, כי לא האמנתי שהם יתנו לי את המושכות".

למה לא בעצם?

"כי זה לא פשוט כשאתה משחק בסדרה.

נאור ציון

אפילו. אבל כשאתה משחק, אם אתה רואה שמישהו משחק מולך לא טוב, אתה לא חושב רק על המשחק שלך. אתה לא משחק בצורה טבעית. אתה עכשיו חושב שצריך לעשות עוד טייק בגלל שהוא לא משחק טוב. היו פערים בין ימי צילום שבהם רק ביימתי לימים שביימתי ושיחקתי. הדבר העיקרי שלמדתי מזה זה פשוט לגבש סביבך את האנשים שהכי מתאימים לך ואתה הכי מסתדר איתם".

אז בחרת בעצמך את הצוות?

"זו סדרה שהיו לה הרבה חבלי לידה, ולקח הרבה זמן עד שהיא קרתה, וכשאתה מפנטז על משהו כל כך הרבה זמן יש לך הרבה זמן פנוי לסמן אנשים. אתה רואה אנשים בכל מיני תפקידים ורושם את השם, אפילו ברמת הסטטיסט. זו סדרה של 13 פרקים עם 170 שחקנים, וללהק אותם בצורה כל כך מדויקת... היו נפילות פה ושם, ממש מאחוז קטן לא הייתי מרוצה".

למה באמת לקח כל כך הרבה זמן לעשות את הסדרה? היה דיבור שהיא תעלה כבר לפני שנה.

"אני עובד על הסדרה שבע שנים. הטיוטה הראשונה נכתבה בסוף 1999. היא היתה אמורה לעלות ב־2003 סופית, ועינת שמיר, שהיא ה'אשת חיל' שלי בערוץ 10, מאוד דחפה אותה. ואז עשינו פורים, שכלל מנת טעימות של הסדרה, בערב הפלישה של ארצות הברית לעיראק בפעם השנייה, וזה עשה אז רייטינג מטורף. קיבלתי איזה ארבעה אחוזים מהחדשות, וזה עשה 12 ויצא ממוצע 10 אחוזים. זה היה הישג חסר תקדים, ואפילו אני לא האמנתי. ואז הערוץ נכנס להקפאת הליכים, התחלפו מנכ"לים, ואז ביקשו ממני לכתוב פרקים חדשים ואני נורא התבאסתי, כי אלה היו פרקים שנורא השקעתי בהם. ואז התיישבתי לכתוב מחדש".

היה רגע של לחץ שזה לא יקרה.

"בהתחלה היו כאלה שלא תמכו בסדרה ופחדו ולא רצו, אבל לאט לאט היה חיבור ממש טוב איתם, והם למדו להכיר, וקראו את התסריטים".

לא בחרת במובן הזה בערוץ קצת בעייתי?

"זה ערוץ שהאמין בי מההתחלה בעניין של הסדרה, לפחות בשלב שהיא נכתבה בצורה יותר רצינית. יש משהו שאני נורא מאמין בו בערוץ הזה, במקום שיותר מעז ונותן יותר חופש ביצירה. אני מאמין שבסוף זה יעבוד, אני חושב שהתרגלנו לסטנדרטים של מה שהיה ב־1993 עם ערוץ 2, וזה הרגל רע".

בינתיים, עד שישתנו כאן הסטנדרטים, גם ציון יודע שמה שקובע בסופו של דבר הוא מבחן המספרים. עד עכשיו, כמעט חודש מאז עליית התוכנית, הוא מצליח לעמוד בו לא רע בכלל, עם כ־13 אחוזי צפייה בפרק הראשון, ותשעה־עשרה אחוזים אחריו.

אתה מרוצה מהרייטינג?

"בפרק הראשון תמיד יש ציפייה מצד הקהל, ובפרק השני זה תמיד קצת יורד, וזה עניין של הרגל. אני לא חולה נפש בעניין הזה, ואני מכיר טאלנטים שהם כאלה. תני לי להיות מבסוט מהתוצאה של מה שעשיתי. זה קשה גם ככה. אגב, היתה סוגיה מאוד גדולה אם לשים צחוקים או לא לשים צחוקים מוקלטים בסדרה".

בפרק הראשון באמת אין, ובפרקים אחר כך יש. למה שינית את דעתך?

"בהתחלה רציתי לעשות סיטקום שהוא נורא שואף לריאליזם, בגלל זה בחרנו לעשות לוקיישנים ולא באולפן. ואמרתי שאת ההחלטה לגבי הצחוקים אני אקח כשאסיים איזה שניים־שלושה פרקים. בסופו של דבר בחרתי לשים צחוקים מסיבה אחת: גיליתי שכשאני רואה את זה עם צחוקים, כמובן כשהם במינונים הנכונים, אז הרבה יותר קל לי לראות את הפרק פעם אחרי פעם. זה נהיה פשוט יותר אכיל. ואז הבנתי שכנראה 50 שנה לא סתם עושים סיטקומים עם צחוקים מוקלטים. זה רק עניין של מינונים". 

כמעט כל חייו בתקופה האחרונה הוקדשו לטיפוחה של "החברים של נאור". הדבר היחיד הנוסף שהוא עושה זה להופיע מדי פעם, אבל נראה שאפילו הסטנד־אפ הבין מי ביחסים האלה לוקח את הבכורה. "לפני כמה שבועות סיימתי ביום שישי ב־21:00 עריכה של הסדרה, והיתה מתוכננת לי הופעה ב־00:45. התיישבתי מול הטלוויזיה כדי להירגע קצת לפני ההופעה והתעוררתי ב־06:00 בבוקר עם שקופית של ערוץ המדע. הטלפון שלי היה בסלון והסלולרי היה על רוטט, ומנהל ההצגה היה חדש. כל הגורמים השתלבו וזה קרה. בפעם הראשונה בחיי פספסתי הופעה".

לאורך רוב השיחה בינינו ציון משתדל לא לגלוש יותר מדי אל העולם שמחוץ לסדרה, אבל לאור העובדה שמדובר בסדרה שמבוססת על חייו, באופן רופף ככל שיהיה, נראה שהשאלה על מה שבאמת קורה בחיים שלו רק מתבקשת. "תראי, הקטע המשמעותי האחרון שהיה לי היה לפני שנתיים, ומאז לא. היו לי כל מיני דברים, אבל לא ארוכים. אני תמיד אומר שאהבה אמיתית, וזה משהו שמישהי אמרה לי, זה לאהוב את עצמך הכי הרבה כשאתה איתה. קשה היה לי לאהוב את מי שאני עד שלא הגשמתי את הסדרה הזו, או הסרט שאני רוצה לעשות, כי זה בוער בי ברמה שפשוט קשה להבין. אני חושב שאין דבר יותר מדהים מלעצב לילד את החיים, אבל אני לא רוצה בכוח. עד שאני לא שלם עם הדבר הזה ב־100 אחוז, אני לא אעשה את זה. אני רוצה להרגיש נורא אחראי בדבר הזה. יש הרבה שמחליטים להתחתן ואחר כך מתחרטים, ואני לא רוצה לעשות את זה. אני לא איזה חולה נפש שמחפש את המושלמת".

אז הפרויקט הבא שלך הוא סרט?

"אני נורא רוצה להיות אחרי הסרט שלי. אני אפילו כל כך פרנואיד, שאני לא אומר לך את השם שלו, אבל זה ה־דבר. הוא יצולם בחו"ל, אבל גם בארץ. האזורים שלו זה טורקיה וקזחסטן. זה סרט מסע מאוד מודרני עם דיאלוגים מאוד אינטנסיביים. יש שם סיפור אהבה מאוד גדול. הסדרה זה בייבי עצום שלי, אבל ידעתי שכרונולוגית הייתי חייב לעשות אותה לפני הסרט".

• את המשך הכתבה תוכלו לקרוא בגיליון החדש של "פנאי פלוס" בו תמצאו גם תחקיר מיחוד: מה קורה בתעשיית הזמר המזרחי?