בגלל אותה ספה אדומה

מדובר בסם ממכר חזק במיוחד

אחרי שהקרב המייגע על מילוי הכרטיס האישי הוכתר בניצחון, התפניתי לסקור את השלל. המומה משפע האפשרויות המתעתעות הפכתי למבקרת קבועה בשדה הקרב, אם כי תמיד הרגשתי שם יותר אנתרופולוגית מאשר בת המקום. גם ללא מנוי או תמונה הופגזתי בהודעות, בקריצות ובשאר הרגלי חיזור מקומיים. היו שם אבירים עם כרטיס מרגש, היו שם אסירים עם כרטיס מייאש, היו שם ציידים עם כרטיס עממי והיו נוודים עם כרטיס סתמי. אין ספק, נשביתי בקלות. קרה שהגבתי על הודעה מענינת, ואפילו פטפטתי במסנג'ר פעם או פעמיים, אבל בעיקר נכנעתי מיידית לאווירה הכובשת במועדון הלבבות הבודדים. כבר אז הבנתי, גם אם לא הייתי מודעת לכך עדיין, כי מדובר בסם ממכר חזק במיוחד.

הפגיעה והכעס היו טריים כלחם הנשלף מהתנור

לא היה קל לשכנע אותי לקבוע פגישה. לא תכננתי לתת לגבר אחר הזדמנות לשבור את ליבי כל כך מהר. הפגיעה והכעס היו טריים כלחם הנשלף מן התנור, אבל החיים היו כרגיל חזקים יותר מכל תוכנית אפייה. וכך, מצויידת בעיתוי הגרוע בהיסטוריה, בג'ינס חתיכי ובגלוס נוצץ, נכנסתי למונית בדרך לדייט גורלי.

מן הרגע הראשון לא היה פרט אחד רגיל בסיפור שלנו. התחלנו את הפגישה בחיבוק ענק, באמצע הרחוב, עוד לפני שהספקנו לבחון זה את זו ביסודיות. חמש דקות אחר כך ישבנו יחד בתוך בית קטן בגן שעשועים שנקרה בדרכנו. לנצח תיקשר לי דמותו עם שילוב מופלא של בית ושעשועים. את המשך הערב העברנו חבוקים על ספסל מול הים, ובלי לדעת, התפללנו שהעולם ייעצר פשוט שם. הפגישה השנייה הייתה מיוחדת לא פחות, רומנטית עוד יותר, ובעיקר - מאוד מחרמנת. מכיוון שזרמה בינינו תקשורת נהדרת, הסכמנו מפורשות להתקדם לאט לאט.

הפגישה הרביעית נגמרה בבכי. זה היה הערב הרביעי ברצף שבילינו יחד, ולפתע היה מתח באוויר. ללא מילים חלקנו פנטזיה ברורה לגבי סופו של הערב, אבל גם הדמיון הפרוע של שנינו לא יכול היה לרקוח סוף שכזה. יצאנו מפאב הומה אל מכוניתו השקטה, ובשפתיים בוערות מנשיקות הצעתי לו לעלות לדירתי. תוך כמה דקות היינו על הספה האדומה שלי, ספה שקניתי עם החבר האחרון והכירה רק אותו.

ואז, בניגוד גמור למה שצעק כל מילימטר בגוף שלי, השתלט עליי עצב כבד. זה היה כאין וכאפס לעומת העצב שירד עליי כמה שניות אחר כך, כי ברגע שהתקשיתי לשתף פעולה, מי שהיה אמור להיות השותף המדהים ביותר בחיי פשוט קם והלך. העצב הפך לתחושת השפלה ולמבוכה גדולה, ולימים גם לנסיונות הדחקה של אותו שבוע נפלא ונורא. מאז לא שמעתי ממנו.

והנה הוא מולי ברחוב, עוד רגע ועיניו ייתקלו בעיניי. שנתיים חלפו מאז שהתאהבתי בו, בניגוד לכל היגיון שהיכרתי. שעתיים עברו מהרגע שהלך ועד שביטלתי את הכרטיס שלי באתר ההיכרויות. נותרה לי שנייה אחת לתהות מה עבר עליו כל הזמן הזה. הוא נראה יפה ושמח, בדיוק כמו שזכרתי אותו, אבל צל דק העיב על פניו, או שמא הייתי זו אני, שניצבתי כבר צעדים ספורים ממנו. נשימתי נעתקה בניסיון לנחש מה אמצא בפניו כשיזהה אותי מולו.

ואז הוא ראה אותי. וחייך.