דאבל פס

נכון בכל פעם שאתם קוראים את המשפט "הכל התחיל בוקר אחד, כשהעורך נכנס לחדר שלי", אתם חושבים שהגיע הזמן להוציא את העיתונות החופשית אל מחוץ לחוק? אז האמת, אתם צודקים, אבל במקרה הזה הכל באמת התחיל בוקר אחד, כשהעורך נכנס לחדר שלי ושאל אם אני מכיר את עומר מי־דן.

"בטח", השבתי, "זה ההוא שקופץ מצוקים לתוך לוע של הר געש. שמעתי שהוא התרסק או משהו".

"יותר גרוע", אמר העורך (גבר נאה במחצית השנייה של העשור הרביעי לחייו, שהוא גם איש מקסים, שנון ורהוט, ואני אומר את זה בלי כל קשר לעובדה שבקרוב אני עומד להעלות לדיון את נושא שכרי, אבל אם כבר מדברים, אז זה בדיוק מה שאני חושב גם על המנכ"ל, רק שהוא מבוגר יותר בכמה שנים, ולא שרואים את זה עליו), "הוא נהיה רופא".

"סיפור מקסים", אמרתי והמשכתי ללעוס בתשוקה עיראקי שלם — לא, לא את איציק שאשו, ככה קוראים בקפה פה למטה לסנדוויץ' עם החציל והביצה — "ההורים שלו בטח נורא גאים".

"שתוק, שמן טיפש", קטע אותי העורך, שיודע כמה אני אוהב שהוא מחמיא לי ככה. "המי־דן הזה נהיה אורתופד, והוא עושה עכשיו התמחות בקליניקה בברצלונה".

"יופי לו".

"זאת קליניקה שמטפלת גם בקבוצת ברצלונה".

בכל תולדות האומה העיראקית לא ראיתם חתיכה של ביצה קשה עם חציל וטחינה נתקעת ככה בגרונו של עיתונאי.

"בכל מקרה, הוא יכול לארח אותך למשחק נגד צ'לסי וגם לסדר לך כניסה לאימון של בארסה. להביא לך מים או משהו?".

לא, תודה. בשבילי רק רונלדיניו ומסי, דאלי וגאודי, טאפאסים וקאמפ־נואו.

ז'וזה לך ברח

ידעתם שאפשר להשתכר מהייניקן מהחבית? לא, כי אני לא ידעתי. בגלל זה בקושי הספקתי לעלות על הקונקשן בציריך, טיסה שלגמרי במקרה עלו עליה גם המאמן הלאומי של ישראל ורעייתו (כנראה לאותה מטרה); עם קריאת השורות האלה אתם כבר יודעים איך נגמר המשחק מול הקרואטים הרשעים, אז אם בטעות קיבלנו עשירייה, זה כנראה בגלל שנשפתי לכיוונו כשנחתנו בברצלונה.

עכשיו, כשהגענו ליעדנו, יש לנו שתי אפשרויות: או שנדבר על תולדות קטאלוניה בכלל וברצלונה בפרט, על הסבל שהיה מנת חלקם של הקטאלונים מימי מלחמת האזרחים ועד למותו של פרנקו — או שאספר לכם שבשוק של לה־בוקריה מצאתי את הטאפאס־בר הכי מגניב בעולם. מה אתם מעדיפים? ידעתי שתבחרו נכון. ובכן, ראשוני התושבים הגיעו למה שמכונה היום "ברצלונה" כבר בראשית המאה ה — סתם, אתה פונה ימינה מיד עם הכניסה ואחר כך שמאלה עד הסוף, פוסע בין רגלי החזיר התלויות כווילונות מעל לכל דוכן בשר, מתענג על המראה של נקניקיות במצב גולמי, מלכסן מבט למגש של חמון פרוס, ואז קולט את הבר המלבני שמשרת ערב רב של מקומיים ותיירים במצבים שונים של שכרות.

רונלדיניו ומסי. לא נפרדים אפילו לדקה אחת

המינוס היחיד כאן הוא שרוב המלצרים מדברים רק בשפת אימם — שהיתה, למרבה הצער, ספרדייה. אבל את המילה "סרווסה" תוכלו ללמוד גם בלי קורס בספרדית מדוברת, ואחרי שתשמיעו אותה כבר לא תרצו לתקשר עם כלום חוץ מהפלטה הלוהטת שעליה מקפצים סרדינים, מולים אדומים, שרימפס בגודל של חתולי־בר או סתם כמה צ'וריקטוס קטנות בעלות טעם מיוחד ומריר מעט, שמשתלב נהדר עם הבירה. אחר כך תטבלו את הפאן קון טומאט (לחם עגבניות) בשומן שהקטנטנות האלה הגירו לתחתית הצלחת, ואז תהיו חייבים לשתות עוד בירה ולאכול עוד משהו קטן, שיחייב עוד בירה, שתגרור אחריה עוד משהו קטן. אלמלא לחש קול בתוכי שכדאי להתקדם לקאמפ־נואו לקראת המשחק נגד צ'לסי, סביר להניח שהייתי שם עד עכשיו.

הפעם האחרונה שהייתי בקאמפ־נואו היתה באביב. גם אז שיחקה ברצלונה נגד צ'לסי, בשלב רבע הגמר של ליגת האלופות. המשחק ההוא הסתיים בתיקו שהעלה את בארסה (היא ניצחה 0:1 במשחק הראשון) לחצי הגמר מול מילאן — ואת רמת המתיחות בין שני המועדונים לשיאים חדשים. לא שיש לי בעיה עם זה: אני מחבב סכסוכים בעולם הכדורגל, במיוחד כאלה שמעורב בהם הקהל של ברצלונה, שבימים כתיקונם הוא מהרגועים באירופה. חוץ ממשחקים נגד ריאל מדריד, נדמה שצריך להתחיל לנגן את ההמנון של בארסה כדי לגרום לאוהד מקומי לשיר. אבל עכשיו, מכיוון שצ'לסי הצטרפה לרשימת הקבוצות שמסוגלות להטריף את הקהל המקומי, האנגלים עוד לא הספיקו לעלות לחימום — וז'וזה מוריניו כבר נאלץ לשמוע את כל מה שחושבים ביציע על האם־אמא הפורטוגלית שלו.

מכיוון שכולכם ראיתם את המשחק בטלוויזיה (טוב, לא כולכם, אבל אני לא אשם שאין טלוויזיות בברים של הומואים), אחסוך מכם את הפרשנות המקצועית שלי — גם ככה, אם שרדתם את זאת של רביבו מגיע לכם מנוי חינם בכבלים או בלוויין למשך שנה — ואציין רק שגם אני מתעב את מוריניו. לא בגלל הרגעים שבהם הוא והקבוצה שלו נראים כמו מניאקים: בגלל אלה שלא.

צ'לסי היא הקבוצה עם הפוטנציאל הכי מדהים בכדורגל העולמי: תנו לפרנק רייקארד החייכן מברצלונה את שבצ'נקו ודרוגבה, את רובן ואסיין או את באלאק, ותקבלו את ההארלם גלוב־טרוטרס של הכדורגל. אבל הכדורגל של מוריניו, שיש לו בקבוצה את כל מה שמאמן יכול לחלום עליו, הוא פחדני ונרגן ממש כמו האיש עצמו. הייתי סולח לו אם זאת היתה הדרך היחידה שלו לזכות בתארים, אבל כשצ'לסי משחקת כדורגל — והיא עשתה את זה רק בפעמיים שברצלונה הכריחה אותה, כלומר בפעמיים שהיתה בפיגור — היא שיחקה כדורגל מפואר. בדיוק בגלל זה אני מתעב מאמנים מהסוג של מוריניו, אחד שהקבוצה שלו יכולה לרקוד על הדשא, אבל הוא מכריח אותה (ובדרך כלל גם את היריבה) להיכנס לקטטת שיכורים של כאסח, פציעות מבוימות ודיבורים על השופטים. זה הרפרטואר של מוריניו, מאמן כדורגל שאי אפשר לא להעריך, אבל בשום אופן אי אפשר לחבב.

כף רגלי הימנית

מוריניו, למרבה הצער, לא חזר מאוכזב מדי מביקורו הנוכחי בברצלונה: גול של דרוגבה, ממש לקראת השריקה, שלח את 11 השחקנים בבורדו־כחול אל חדרי ההלבשה, ואת 100 אלף הצופים המבואסים הביתה. למחרת היה בספרד יום שבתון שבו כל החנויות סגורות, ולמתבונן מהצד זה נראה כאילו אין לאף אחד חשק לצאת מהמיטה ביום שאחרי התיקו־שכולו־הפסד המרגיז הזה.

לי לא היה חשק לצאת מהמיטה גם ביום שאחרי השבתון, אבל בשמונה בבוקר צלצל הטלפון בחדרי. סניור פרננדז ממחלקת העיתונות של ברצלונה רצה לוודא שאני יודע איך להגיע לשער 11 בקאמפ־נואו, זה שמאחוריו נמצאים המשרדים שאני אמור לאסוף בהם את תג המבקר שלי, זה שכתוב עליו "זונה מיקסטה".

"זונה מיקסטה עשתה אותך, יא ספרדי מניאק", רציתי לענות לו, אבל אז הבליחה בראשי ההכרה שאולי "זונה" בספרדית, היא המקבילה ל"זון", כלומר "אזור", ו"זונה מיקסטה" פירושה האזור שבו יכולים העיתונאים והשחקנים להתערבב אלה באלה. בכלל, הספרדית שלי השתפרה פלאים מאז שנחתתי בברצלונה. בעיקר הודות לנהגי המוניות, שמתעקשים לדבר איתך בספרדית שוטפת כאילו לא היה גירוש ספרד מעולם. כך יצא שפיתחתי מיומנויות שפה שמאפשרות לי להבין בערך מילה אחת במשפט: למשל, כל הדרך לקאמפ־נואו הנהג דיבר איתי על מזג האוויר, או שכך לפחות הסקתי לפי המילה "סולאר" שהופיעה כמעט בכל משפט. נראה לי שהוא ביכה את לכתה של השמש הסתווית. מצד שני, יכול להיות שהזכרתי לו את סולאר שהיה איתו בטירונות, או שהוא ניסה לספר לי על תקלה בדוד־שמש שלו. הכל יכול להיות.

את המרחק מהמונית למשרדים בקושי הצלחתי לעבור, והלוואי שזה היה רק בגלל ההתרגשות. העניין הוא שלפני הטיסה החלטתי לגזוז את ציפורני הרגליים (אני תמיד עושה את זה לפני טיסות, כדי שאם תפרוץ לפתע שריפה במלון ואצטרך לרוץ החוצה יחף, לפחות אייצג את המדינה בכבוד. לכן אני גם מקפיד לישון בחו"ל עם זוג תחתונים נקי. בדרך כלל אני ישן עירום, אבל נראה לי יותר הגיוני ללבוש תחתונים לתפארת מדינת ישראל מאשר להאריך את הזין), וכנראה שזייפתי בפינות. כתוצאה מהמעשה הנמהר החליטה הציפורן שבבוהן רגלי הימנית לעשות את מה שאני לא עושה מספיק לאחרונה, ולחדור. עם הזמן התפתח שם זיהום מקומי, שבמהלכו הפכה האצבע שלי לסגולה־משהו. לא עזרו כל הטיפולים, מאמבטיות חמות ועד צריכה מוגברת של אלכוהול — תרופה בדוקה לכל מחלה! — הציפורן החודרנית שלי גרמה לצליעה, שעלתה לי לפחות בכמה שניות בארסה יקרות.

השעתיים הבאות לוטות בערפל מסוים, אולי מפני שעד אז ניסיתי להישאר קול, כאילו אני עומד לצפות באימון של הפועל חיפה ולבקש חתימה ממאיר בן מרגי. ההכרה כי במרחק צליעות אחדות נמצאים מסי, דקו, תוראם, פויול, ון־ברונקהורסט — וכמובן רונלדיניו — הכתה בי רק כשהתקרבתי אל הגדר של מתקן האימונים שצמוד לקאמפ־נואו (לבארסה יש ארבעה מגרשי אימונים שונים).

לפי הקולות שעלו מהמגרש, הנחתי שעומד להתקיים שם אימון של הנוער: קולות צחוק, צעקות ורעש כדורים נחבטים אל הגדר מילאו את החלל. רק כשהתקרבתי מעט הבחנתי שהאימון כבר התחיל — ושהוא ממש לא של הנוער. כל הכוכבים הגדולים של בארסה עמדו שם, מחולקים לשתי קבוצות המסודרות במעגל, כשבתוך כל מעגל נמצא שחקן שמנסה לחטוף את הכדור מחבריו המתמסרים ביניהם. אפשר היה לצפות שיומיים אחרי המכה מחבורת הלוחמים של מוריניו, בארסה תהיה שבורה או לפחות מתוחה משהו. אבל הציפייה הזאת התבדתה. השחקנים הכי מוכשרים בעולם נראו כאילו הם נהנים מכל רגע. ואולי, בינינו, זה סוד הקסם של המועדון הענק הזה.

היינו ילדים וזה היה היום

נשבעתי לעצמי שאקצר לכם את הדרך לעמודים שבהם מתחילות הכוסיות, אז לא אנסה לחלץ תובנות מקצועיות מהאימון שחזיתי בו, ואסתפק באנקדוטות ממנו. הראשונה היא שרונלדיניו וליאו מסי לא נפרדים אפילו לדקה אחת: הם ביחד בריצה, באותה קבוצה בכל תרגיל פנימי, אפילו יורדים ביחד לחדרי ההלבשה. אני לא יודע אם רונלדיניו לקח תחת חסותו את מסי הצעיר ממנו בכמעט שמונה שנים, או שמדובר בחברות כמעט בלתי אפשרית בין ברזילאי לארגנטינאי, אבל העובדה היא שהשניים פשוט מחוברים — חיבור שעם החזרה של רונלדיניו לכושר, ועם החזרה של מסי מהפציעה שנפלה עליו שבוע אחרי האימון שבו חזיתי, יכול להתברר כמיקי־מוטי של הכדורגל העולמי.

במשחק שתואר לעיל, השחקנים ספרו בקול רם את המסירות: זה שהכי הרבה מסירות עברו בשלום בעת שהותו במרכז המעגל קיבל עונש חינוכי, כמו לאסוף את הקונוסים בסוף האימון. גם רייקארד השתתף במשחק, וכשהוא נכנס לאמצע, השחקנים נכנסו לאטרף כדי להוציא את המאמן פראייר. מסי ורונלדיניו השקיעו בעניין להטוטים שמעולם לא נראו על המגרש, ונקרעו מצחוק כשספרו בקול לרייקארד. אלא שההולנדי לא הגיע לאן שהגיע כשחקן וכמאמן בגלל שכתוב לו "פראייר" על המצח. אחרי ארבע־חמש מסירות, כשהעסק התחיל להיות קצת לא נעים, הוא ירד בגליץ' לכיוון זוג רגליים ששוות יותר מ־60 מיליון יורו — ושבמקרה מחוברות לגוף של רונלדיניו. השחקן היקר ביותר בעולם טס באוויר ונחת על הדשא, בלי הכדור. כולם נראו מודאגים מעט, אבל רייקארד היה מאושר: החניכים שלו לא הצליחו להשפיל אותו. גם רונלדיניו, אחרי שחזר להכרה, נראה כמי שנותן כבוד למאמן שהראה לו למי למי יש יותר כבוד.

לא במקרה הפך רונלדיניו, כדורגלן בעייתי בקבוצה הבעייתית של פ.ס.ז', לכוכב הכי גדול בעולם דווקא אצל רייקארד. וזה לא מקרה שגם מסי, השחקן הכי לוהט היום בכדורגל העולמי, משחק אצלו. תראו לי עוד מאמן אחד מהטופ האירופי שהיה נותן לגמד בן 19 מארגנטינה להיות השחקן המוביל של אלופת אירופה (בסדר, אולי פרגוסון, אבל היונייטד כבר מזמן לא בטופ האירופי). רייקארד פשוט יודע איך לקדם את החניכים שלו, ועל סמך מה שראיתי הם מחזירים לו בהערצה עיוורת — שעומדת ביחס הפוך להערכה המינימלית שהוא מקבל מעיתונאי הספורט. הוא אלוף ספרד, אלוף אירופה, האיש שהוציא את בארסה מחושך לאור גדול, ועדיין מלחשים מאחורי גבו שבעצם את ההחלטות החשובות מקבל אדם שבכלל לא ממלא יותר תפקיד רשמי בקבוצה: יוהאן קרויף.

אני מצדי לא זוכר שראיתי את קרויף בסביבה (אם כי אין ספק שההולנדי, ששיחק ואימן בברצלונה, עדיין מקבל כבוד עצום). דווקא את סף בלאטר, האיש שבראש הפירמידה של פיפ"א, ראיתי: הוא עמד יחד עם עוד כמה בכירים בארגון והתבונן במשך כמה דקות על האימון מבעד לגדר שמקיפה את המגרש. לרגע חשבתי שהוא מחכה שרונלדיניו יעיף כדור החוצה, רק כדי שיוכל להחזיר לו אותו.

במשחק שהתנהל אחר כך בין שחקני ההרכב הראשון לשני, רייקארד נותר על הקווים. מבחינה פיזית הוא נראה כמי שיכול לחזור ולשחק לו רק היה רוצה, אבל בינתיים הוא נותן את הכבוד הזה למסי ורונלדיניו, שהצליחו במשחק אימון קצר להפגין את כל הרפרטואר של דריבלים, עקבים, מספריים — והכל בהתלהבות של ילדים שהבריזו משיעור חשבון וירדו לחצר עם כדור. גם אני התלהבתי, מה שמסביר למה רק אחרי שאחרון הכוכבים נבלע בחדר ההלבשה, גיליתי שרגל ימין שלי הגיבה באיחור קל ובכאבים גדולים לתשדורת מהמוח, שציווה עליה להיות מתואמת עם אחותה השמאלית.

יומיים אחר כך, בדרך חזרה לארץ שבה אנשים לעולם לא טועים ורק מחשבי הירי מפספסים מדי פעם, התעדכנתי בחניית הביניים בציריך שבארסה שוב גמגמה, הפעם מול דודו אוואט ודפורטיבו לה קורוניה שלו. אני מתאר לעצמי שגם במועדון שמח כמו בארסה מגיע מעת לעת רגע של לחץ, וייתכן שזה היה אחד מהם — אבל אם במועדונים אחרים כבר היו מדברים על משבר, אני מוכן להתערב שלאימון של בארסה למחרת הגיעו כל הכוכבים עם חיוך על השפתיים, כשהדבר היחיד שמטריד אותם הוא שהמורה עלולה לעלות על זה שהם שוב הבריזו לה משיעור חשבון.