חריימה, רגל קרושה ושקרים הדדיים

מאוחר יותר גיליתי שהוא סתם ניסה לבחון אותי, וכשאני שאלתי אם הוא אכל פעם רגל קרושה, גם הוא שיקר, בדיוק מאותה סיבה. רק שהוא ממש לא רץ לבדוק מה זה רגל קרושה. והאמת? לא מאשימה אותו.

אחרי השקר הראשון כבר לא יכולתי להפסיק. כששאל אותי אם נהניתי בסרט, עניתי שמאוד. אחרי שראיתי שלאורך כל הסרט הוא לא הפסיק לבהות במסך ולחייך כמו ילד קטן שקיבל צמר גפן מתוק מאיזו כוסית בלונה פארק גוללתי בפניו את כל הסיבות האפשריות למה כל כך אהבתי את הסרט. "המשחק היה משובח, השחקנים מהשורה הראשונה, והרצח בסוף? ממש לא צפוי". בבית הקאתי מרוב גועל. המשחק היה תת רמה. השחקנים? מוטב שיישבו בשורה הראשונה של הקולנוע ולא מעבר לזה, והרצח היה הדבר הכי בנאלי שראיתי. האקדח היה כבר במערכה הראשונה, פור גד סייקס! אבל שיקרתי.

הוא היה כל כך מתוח מהדייט, כי הוא ידע שבסוף אני אתן לו

בדיעבד, גיליתי שגם הוא לא היה בקטע של הסרט. הוא פשוט היה כל כך מתוח מהדייט, כי הוא ידע שבסוף אני אתן לו. אז הוא חייך כל הסרט, ולא יכול היה להביט בי. אז שנינו שיקרנו.

ואז, כשנסענו בפעם הראשונה לצימר ואכלנו ארוחת בוקר, שאלתי אותו איך הג'חנון שהכנתי. הוא לא הפסיק להשתפך בפניי על השלמות שבבצק, העדינות שבשומן והצבע החום המפתה שמעולם לא ראה בג'חנון. הוא גם לא הפסיק לשאול אותי איך עשיתי את זה ואיך הוא לא שם לב שזה היה כל הלילה על הפלטה. שיקרתי ואמרתי לו ששמתי את הפלטה אצל בעלי המקום, כי אסור להשתמש בזה בצימר עצמו. "ורסק העגבניות? מה שמת בו שהוא כזה?" נישקתי אותו במקום וביקשתי שיפסיק להטריד בחקירה צולבת. כמעט נשברתי ואמרתי: "נו, בחייאת רבאק! אני פולניה למען השם, שלא ראתה ג'חנון עד גיל 23! קניתי מוכן, שמתי במיקרוגל וביקשתי מבעלת הצימר עגבניות מרוסקות!" אבל הנשיקה עבדה. אז שיקרתי. הוא אגב ממש לא נפל מהעגבניות, ובטח שלא מהג'חנון שהיה יבש בקצה, אבל הוא ידע שזה יהיה כדאי לו. בכל זאת, "הצימר של אסתר" עם ג'קוזי. מה הוא, טאמבל? אז הוא שיקר.

הוא גם שיקר שהוא אוהב את ההורים שלי

ככל שהזמן עבר, גדלו השקרים. כשעברנו לגור יחד, שיקרתי שאני אוהבת את הכורסה שלו, אחרי שקרעתי אותה בכוונה. אמרתי לו שזה בגלל הכלב של השכנים. הוא בתמורה שבר לי את הבושם החדש בריח וניל פצ'ולי, שלדבריו היה כל כך טוב עליי "אבל הכלב של השכנים הפיל אותו בטעות". ואז הוא גם שיקר שהוא אוהב את ההורים שלי, ואני כמובן, החזרתי באותה המטבע - וזה היה השקר הכי קל שאי פעם סיפרתי.

באיזשהו שלב, התחלתי לבדוק. האם אני השקרנית היחידה? מהר מאוד גיליתי שגם אסנת משקרת באופן קבע לחבר שלה שהיא גומרת, עלמה משקרת על זה שהיא קונה בגדים אובססיבית, ונועה משקרת כשהיא מכחישה בתוקף שאי-פעם הפליצה. נרגעתי. המשכתי לשקר.

לפעמים היינו נכנסים לוויכוחים של ממש. הרי ידענו שאנחנו משקרים אחד לשני, אבל נהננו לשמור את זה לעצמנו. הוא שיקר לי על האוכל הממש לא טעים שעשיתי לו, שיקר כשאמר שירדתי במשקל למרות שאני נראית כמו פרה, או על זה שאני הבחורה הכי מצחיקה שהוא הכיר, למרות שרק בהפסקת הפרסומות הוא יכול היה להצביע לפחות על חמש נשים שמפילות אותו לריצפה. אני שיקרתי לו שאני מתה על השיער שלו, למרות שאף פעם לא אהבתי קוצים. שאני חולה על הנעליים שהוא בדיוק קנה, למרות שהן הדבר הכי לא נעיל בעליל.

ואז יום אחד, ממש רבנו. כזה ריב עסיסי עם השתלחויות באוויר בסגנון "אני עוזב אותך!" "אז תלך! למי אתה עושה טובות?" וגם כמה "מפגרת" ו"אידיוט" על הדרך, בשביל הקטע. באיזשהו שלב, כשבאתי לצאת מהבית בפאסון של קשה להשגה, תוך כדי פיזור השיער ופוזה של אחת שלא מתכוונת להסתכל אחורה, הוא תפס אותי ביד. הסתכלנו זה לזו בעיניים דומעות, ואז, לשבריר שנייה קטן, אף אחד לא שיקר לאף אחד.