אני דווקא כן יודעת איך זה קרה לי
זה לא עוד סיפור על גבר נשוי שהוליך אותי שולל והבטיח לי אינספור הבטחות על עזיבת הבית, על דמעות תנין של אהבה גדולה ועל הרומן הרומנטי של שני אנשים שהגורל הפגיש ביניהם מאוחר מדי. זה היה ניצוץ קטן שנוצר בצ'ט. לא היססתי להפיח בו חמצן, עד שהפך למדורה בוערת. וככל שהכוויות שגרמה לי צרבו בי יותר, כך התענגתי עליה יותר
אתחיל מהסוף: לא היה בינינו סקס, ועד לכתיבת שורות אלו אני אפילו לא משוכנעת שהיה בינינו זוהר.
הסיפור שלי, כמו ששרה להקת משינה, הוא קצת מוזר. הכרנו באחד הצ'טים, בחדר קטן ואינטימי, בו אנשים קבועים נהגו להגיע ערב ערב. מכר שהיה לי פעם אמר שלכל אחד יש חור בלב. הצ'ט ההוא היה השסתום של כל אחד ואחת מאיתנו. הוא היה אז בקשר וירטואלי עם ידידה טובה שלי, ששנינו הכרנו בצ'ט. שניהם נשקו לגיל 40. שניהם, כפי שניתן להבין, לא התברכו בחיי זוגיות מספקים ומאושרים. הוא ואני נשארנו בקשר, שעם הזמן נשזרו בו גם חוטי הדואר האלקטרוני. כעבור מספר חודשים הצטרף גם הקשר הטלפוני.
"אני לא יודעת איך זה קרה לי" - מכירים את עגל הזהב הזה? אותו אני רוצה לנתץ. כי אני יודעת היטב איך זה קרה לי. למעשה, זה היה ניצוץ קטן שאני לא היססתי להפיח בו חמצן, עד שהפך למדורה בוערת. וככל שהכוויות שגרמה לי צרבו בי יותר, כך התענגתי עליה יותר.
זה היה בחורף לפני שנתיים, כמה חודשים אחרי שהתקשרתי אליו בראשונה. הוא החליט לשלוח אליי לפתע תמונה, אחרי שנתיים של ידידות חסרת פנים וקול.
פתחתי את המייל, התבוננתי בתמונה שלו, והלטתי את פניי בין כפות ידיי.
ידעתי מצויין שעדיף לי להיות נבוכה עכשיו ולסיים איתו את הקשר, מאשר להתאהב, ושוב לסבך את עצמי בעוד גבר בלתי מושג.
עד שלא תורה למנגנון שלך לפעול אחרת, הוא לעולם יפעל בשיטתיות. ועד היום אני לא בטוחה ששיניתי את קודי ההרס העצמי שלי. החברות שלי אמרו שהוא בדיוק הטעם שלי בגברים. ונכון, הוא בדיוק היה הטעם שלי בגברים: נשוי עם ילדים, מבוגר ממני בכמה שנים טובות, ובעיקר- בלתי מושג. טעם של בחורות שבורחות מקשרים בריאים עם גברים רווקים.
הפסיכולוגית שעזבתי בגיל 19 עוד הספיקה למלמל לעברי בפגישת הסיכום שלנו שהבעיות שלי עם המין השני לא ייפתרו אם לא אטפל בהן. המלמול שלה נשאר כהד בתוכי, כמו צל שרודף אחריך, רואה ואינו נראה.
והוא - הוא בסך הכל היה עוד חוליה בשרשרת הבלתי מושגים. ואם זה לא היה הוא, היא אמרה לי פעם על גבר אחר, גם הוא בלתי מושג, אלא מה, זה היה מישהו אחר.
וזה היה נכון גם לגבי אותו גבר אחרון. אז המשכתי איתו בקשר עד הסוף המר, אולי החמוץ, במקרה הטוב סתמי עד זרא.
אפילו נפגשנו כחודש לאחר ששלח לי את התמונה שלו, ומשם הכל רק הוסיף להתדרדר. המצער הוא שאני אפילו לא יכולה להגיד שאהבתי אותו כאדם. אני חושבת שבעיקר נמשכתי אליו. הייתי מאוהבת, וכשאהבתי - אהבתי אותו בתור הידיד ההוא, מהתקופה התמימה שלנו, של לפני.
כשנה וחצי עוד היינו בקשר לאחר המפגש הפיזי החד פעמי שלנו. לצערי, אפילו סקס לא היה שם. זה תמיד ריחף מעל, מתחת ובין השורות - שלנו ובינינו. הדבר האמיתי, זה עם ההיאנקויות, הזיעה, המיצים, העור המתחכך, מה שמעבר לקליפת המילים, הפלרטוטים והרמזים, לא התקיים מעולם. כי היה לו צל משלו, חשש שכירסם בו לאורך כל הזמן הזה מפני היסחפות וכניסה למערבולת שאי אפשר יהיה לצאת ממנה.
אני זו שחילצה אותנו, ואותי בעיקר, מהאש
בסוף, כמו בסיפור פמיניסטי, אני היא זו שחילצה אותנו, ואותי בעיקר, מהאש. האש הזו שלובתה כשהיינו עוקצים ומדברים במישרין ומתבדחים והוגים ומפנטזים על מה שיכול היה להיות, על מה שעמד באוויר כמו ערפל לח וכבד שמקשה על הנשימה ועל הראייה - אבל כמו בשלט המתעתע "הוליווד" על פסגת הגבעה ההיא - נראה כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק ובלתי נגיש. אני סיימתי את זה, כי הייתי עייפה ורעבה מהקשר הזה.
עד היום - וכבר עברו מספר חודשים מהמכתב ששלחתי אליו קצת לפני ראש השנה וגוללתי את כל אשר על ליבי - אני מחפשת מקום להניח בו את הראש ולהשביע בו את רעבוני למגע. אני רציתי ממנו סקס. לא אהבה גדולה ולא מילים סוחטות דמעות. בסך הכל רציתי לממש אופציות בבועה שלי.
הסיפור שלי הוא לא על עוד גבר נשוי שהוליך אותי שולל והבטיח לי אינספור הבטחות על עזיבת הבית, על דמעות תנין של אהבה גדולה ועל הרומן הרומנטי של שני אנשים שהגורל הפגיש ביניהם מאוחר מדי.
מעולם לא שגיתי במחשבות מרציפניות על איזה זוג מופלא הוא ואני יכולנו להיות, אף פעם לא חשבתי שיכולה היתה להיות לנו אהבה נהדרת.
בחורה שמובילה את עצמה אל גדר התיל, ויוצאת ממנה חבולה
הסיפור שלי הוא על בחורה שמובילה את עצמה אל גדר התיל, ויוצאת ממנה חבולה, שרוטה ומדממת.
אני הייתי שם כי רציתי להיות שם. אני הייתי שם כי הוא היה המפלט שלי. אני הייתי שם לא כי הוא הבטיח וחזר והתחנן והאביס אותי שקרים, אלא כי הוא היה הדרך שלי לעוד הימלטות.
תדע כל בחורה עברייה שהיתה או נמצאת או תהיה בסיפור כזה או דומה - שהיא נמצאת שם מרצונה. אולי לא רצונה החופשי, אולי הלא מודע, אולי הלא מבין, אבל עדיין רצונה שלה.
וכשאת רוצה לפגוע בעצמך, אף אחד לא יכול להציל אותך מהלהבים של עצמך. הנשואים האלה, הם בסך הכל הסכין לחתוך בה את עצמנו. והוא פשוט היה בשבילי סכין עם חיוך ומבט כובשים במיוחד...
האימייל של ליהיא
לא שגיתי במחשבות מרצפניות על איזה זוג נפלא יכולנו להיות
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
