מפרגנות? אני והחברות הרווקות שלי
לרווקה ברור שיש לה מונופול על האומללות. מבחינתה, מי שכבר מצאה אהבה איבדה לנצח את הרגישות להבין לנפשה המיוסרת. גם אם יהיו חיי הנישואים גיהינום עלי אדמות, העובדה שאיני צריכה עוד להידחס לבר מעושן ולחלוף על פני עיניים מיוחמות בדרך לדייט לכאורה גורמת לכך ששוב לא אבין אותה לעולם
.
הסיבה לכך שאני מוזמנת לתלות את הנעליים (חיקוי ב-39.90 שקל למגפונים של ג'ימי צ'ו) היא שלרווקה המרירה ברור שיש לה מונופול על האומללות. מבחינתה, מי שכבר מצאה אהבה, איבדה לנצח את הרגישות להבין לנפשה. גם אם יהיו חיי הנישואים גיהינום עלי אדמות, העובדה שאיני צריכה עוד לדחוס את עצמי לתוך בר מעושן , ולחלוף על פני עיניים מיוחמות בדרך לדייט עם עוד קלוצמח משומש, לכאורה גורמת לכך ששוב לעולם לא אבין אותה, את חברתי הפנויה.
מה אני אגיד לכם? היא קצת צודקת. כמה שאני שנאתי בימי בדידותי את אותן תפוסות שבעות, שהתכחשו לעבר הלוהט שלהן וצקצקו באימה מהסיפורים שלי. לא הבנתי איך יכול להיות שהן כבר שכחו את הכיף והבעסה של ימי ההוללות. למרבה העצב, אני נאלצת להודות שהיום גם אני מוצאת את עצמי חוטאת לפעמים בזעזוע פולני מהחלפות רוק פומביות של חברות שלי עם זרים. למה כבר אי אפשר להסתפק בהצדעה כאמירת שלום?
דמיינו לכם את העלמה (על סף הפיכה לגברת אבירי) יושבת על הספה, ובזמן שהאביר עושה לה מסאז' בכפות הרגליים, היא מקשיבה בחצי אוזן על שליש אפרכסת לחברה הרווקיסטית שלה שמספרת על עוד סטוץ בלהות. איך היא יכולה להבין, ממרומי מגדל השן והפדיקור הזה, למה החברה האיכותית שלה מוכנה להיכנס למיטה עם מישהו, שאילו היתה נתקלת בו מקבץ נדבות ברחוב, היא לא היתה זורקת לו שקל?
העלמה שאיבדה את כל האינסטינקטים לגבי התנהגותה בסיטואציה דומה אינה מסוגלת לתרום משהו מועיל לשיחה. במקום זה היא מהמהמת כמו שר ממוצע בחקירה תחת אזהרה:
"לא יודעת.. לא זוכרת".
לא מזהה את עצמי בתמונה... באמת התלבשנו ככה פעם?"
כשהיא אומרת "פעם" היא מתכוונת שנה אחורה, כשגם היא היתה פנוייה ומחפשת, וכשהיא אומרת "ככה" היא מתכוונת למחשוף בגודל חצי האי סיני שלא משאיר הרבה מקום לדמיון, אבל מאפשר הקמה מחודשת של ימית.
מספיק רע ברווקיה בלי שתשפכי חומץ בלסמי על הפצעים
כן, העלמה הופכת פחות זמינה, והשיחות איתה יותר חד צדדיות. אבל האמת היא, שזה לא רק בגללה. למעשה, אם את תפוסה, התרומה היחידה שלך לשיחה שמקובלת על חברותיך הרווקות היא המהום. כלומר, הן רוצות שתגידי משהו על עצמך, אבל את מה שיש לך לספר בעצם לא כל כך בא להן לשמוע.
כשאת יוצאת עם מישהו במשך חודש והוא מפתיע אותך בנסיעה לצימר בצפון, זה מזמין דיונים אינסופיים לגבי מה תלבשי (יותר נכון תפשטי, ברור שאת צריכה בייבידול חדש למאורע), מה זה אומר עליכם ומה הסיכויים שבגד הים מכיתה ט' עדיין מחמיא לך (שבעה אחוזים, ביום טוב). אם אותו בחור מתמהמה ושומר את הצימר כמתנה לכבוד שנה לנישואיכם, זה כבר לא מזיז לאף אחד.
מפרגנות? כן. שמחות שטוב לך? בטח, מה לא שמנו צ'ק של 200 שקל, אפילו שמנה עולה רק 160? אבל לא רוצים לשמוע את הפרטים. מספיק רע ברווקיה בלי שתשפכי חומץ בלסמי על הפצעים. מילא אילו היית דואגת לספק אורחים שווים מהצד של החתן, אבל את, אגואיסטית שכמוך, היית עסוקה כל החודשים האלה בלמצוא נעליים שיתאימו לתאורה באולם, במקום לדאוג לנו לשידוך ראוי.
מי העלה בדעתו שאת תתני פעם למישהו לקרוא לך פוצקי?
לא רק האושר הזה שמתבזבז עלייך במקום עליהן, מעצבן את חברותייך הרווקות, גם השינויים באורח החיים שלך. אלו נובעים, כך ברור להן, מכך שהפכת שפחה חרופה של בעלך. הן לא מבינות שאת די נהנית מזה שיש לך עם מי לבהות בערב בטלוויזיה, והעפעפיים שלך קצת התעייפו מלהתעטף בצלליות נצנציות פעמיים בשבוע. לצאת עם שניכם יחד, לעומת זאת, בכלל עושה להן רע. מי העלה בדעתו שאת תתני פעם למישהו לקרוא לך פוצקי? חוץ מזה, לא אמרנו שאת שונאת גברים שלובשים את החולצה בתוך המכנסיים?
דרך אגב, בניגוד לפרשנות הדי מקובלת, אני בכלל לא בטוחה שהאימה שלהן מבן זוגך נובעת מקנאה טהורה. יש סיכוי טוב שמה שמלחיץ אותן בזוגיותך המגובשת זו ההבנה שכנראה גם הן יצטרכו להתפשר על משהו פעם.
עם הזמן מסתננות מחייך בנות שלא היו חברות, אלא שותפות לסיטואציה. כלומר בילו איתך, כי שתיכן יצאתן באותו זמן לאותם מקומות. קל לזהות אותן. הן אלו שמקנאות לך או בך; אלו שבזות למי שהפכת להיות; ואלו שתמיד חשבו שהן יותר טובות ממך ומניחות שהסיבה שאת מתאדה להן מהחיים היא שאת מפחדת שהן יגנבו לך את הבעל.
למזלך לא כל החברות שלך כאלה, ואלו ששורדות את הזוגיות שלך הן חברות אמת. הן אלו ששמחות באמת בחתונה שלך, גם אם בשאר הזמן יש להן הרעלת יתר מבהייה בחלונות ראווה של סלוני כלות; הן אלו שדואגות להזכיר לך כמה בטן של הריון זה סקסי כשאת תופסת ספסל שלם באוטובוס (הספסל האחורי, אם אתם מתעקשים לדעת); והן אלו שנותנות לתינוק שלך לפלוט על החולצה החדשה מזארה, גם אם הן מפנטזות על קשירת חצוצרות בערך מהגיל שבו את פינטזת על זכייה באליפות הכיתה בחמש אבנים. הן החברות הטובות שלך, והן כאן כדי להישאר.
ודודה נגואה היתה אומרת: "בשביל מה את צריכה חברות? יש לך בעל. כשתתגרשי, ועם הגישה שלך זה רק עניין של זמן, אז תצטרכי חברות. כאלה שיכולות להכיר לך מישהו נחמד".
האימייל של הילית
