לא נסלח

מאו דזה דונג אחראי במישרין לרצח, הרעבה שיטתית עד מוות, הריגה בעינויים וחיסול שיטתי של שבעים מליון בני אדם. זו הטענה המרכזית ב"מאו-הסיפור הבלתי נודע", שכתבו ג'ונג צ'אנג, מחברת "ברבורי פרא" ובעלה, ההיסטוריון ג'ון הלידיי. מאז שהביוגרפיה ראתה אור באנגלית – לפני שנתיים כמעט – הדיונים עליה רצופים בעימותים חריפים בין תומכים נלהבים למקטרגים נלהבים לא פחות.

אם נכונה טענתם של המחברים, מאו – לא היטלר ולא סטאלין – הוא הדיקטטור הרוצח הגדול שקם במאה העשרים, ובהיסטוריה האנושית בכללותה.

גם לפני הביוגרפיה הזאת ידע הקורא המערבי שמשטרו של מאו היה מלווה בכל מופעי הזוועה של דיקטטורה מודרנית – מחנות כפייה, אינדוקטרינציה המונית, גולאגים, חיסולים פוליטיים, הרס מכוון של אוצרות תרבות, דיכוי חירויות אישיות במישור הפרטי והציבורי כאחד, פיתוח מנגנון ענק של הלשנות. היו גם מאפיינים ייחודיים, כמו "מהפכת התרבות" האיומה, כמו השוד הסיטונאי של משאבי המדינה – ייצוא של דגנים שחולל את הרעב הנורא בהיסטוריה המודרנית, בו מתו, על פי טענת המחברים, יותר משלושים מליון בני אדם.

משל בסין מהמיטה

המספרים בלתי נתפסים כמעט. איך בונים סביבם ביוגרפיה? איך מסבירים? המחברים בחרו להתחקות אחר האירועים בחייו של מאו עקב בצד אגודל ותוך שימוש במגוון גדול מאוד של מקורות הם מציירים מפלצת. בכל תחום שתבחרו. הנה, מאו הצעיר שכותב לאמו הגוססת כי הוא אינו יכול לעמוד בצער הכרוך בשהייה ליד מיטת חוליה. הנה האופורטוניסט המתחיל שבכלל לא מתעניין בבעיית האיכרים, למרות שמאוחר יותר יתהדר בדאגתו להם ובהפיכתם למנוע החי של המהפכה שלו. והנה עסקן המפלגה הצעיר שמשמש מרצונו בובה של סוכנים סובייטיים תמורת בצע כסף: בהמשך תפגשו את הפבריקטור האפלולי של סיפורי גבורה שלא היו, את האיש ששחיתותו המינית מזעזעת, את הפרנואיד שבמצוותו נבנו מאות אחוזות מאובטחות לשימושו האישי בשעה שמליונים גוועו בחוסר כל, את ההוגה המבעית שסבר כי נכון יהיה להקריב מחצית מאוכלוסייתה של סין כדי לקדם את מעמדה כמעצמה. הוא האמין שמותם של מאות מליונים לא יהיה קורבן גדול מדי.

והנה עוד: התאכזרותו לנשותיו ולילדיו, הסאדיזם הטהור שבגללו מנע מג'ו אן-לאי טיפול רפואי ונהנה לראותו מתפתל בכאבי הגידול הסרטני שלו, הרעלות ועריפת ראשים והוצאות להורג סיטונאיות בפומבי של כל מי שנחשד כבעל דעה, הריסה טוטאלית של מערכת המשפט הסינית, ואפילו האיסור הגורף והעמום על "השמעת מלים מוזרות", אחרי שהסאטירה, הפארודיה וכל אפשרות של ביקורת ציבורית נאסרו – ומי שניסה להביען נכלא ונרצח.

האיש הזה משל בסין מתוך מיטת-עץ רחבה, זרועה בספרים רבים, שבה בילה את רוב יומו. בכל שנותיו בשלטון לא התקלח אפילו פעם אחת – היו לו משרתים שרחצו את גופו במטליות. כשרצה לאכול דג מסוים שאהב, הדג הוסע עבורו ברכבת מרחק אלף קילומטרים ודאגו לו – לדג – לאספקת חמצן, כדי שיגיע בחיים למטבחו של היושב ראש. משרתים טעמו מן המזון עבורו, מחשש תמידי להרעלה.

לאורך 766 עמודים – לא כולל הערות ביבליוגרפיות ואחרית דבר – נפרש הסיפור הזה בפני מי שמוכן לקרוא. אני מאמינה שצריך לקרוא: לא בגלל שמדפי הספרים שלי עמוסים בביוגרפיות של דיקטטורים, אלא משום שבעיני, חלק מחובתו המצפונית של אדם באשר הוא אדם היא לפענח לעצמו את מהותה של דיקטטורה, כדי שלא יהיו כאלה עוד. גם אם הספר הוא קריאת תיגר גדולה על ההיסטוריוגרפיה הסינית המודרנית כפי שזו הולכת ונכתבת במערב, גם אם פגמיו מרובים לאין שיעור, גם אם מספרם הנכון של הנרצחים קטן במליונים רבים מזה שבו הם נוקבים – עדיין זה ספר ראוי מאוד, אולי ספר חובה לתחילתו של פולמוס אמיתי, רציני, על מהות הדיקטטורה הסינית בימי מאו.

עיניים שטחו מראות

ועכשיו, לבעיות. ספק גדול וגורף הוטל במניעיה של ג'ונג צ'אנג, שהיתה בעצמה קרבן של המשטר עד שגלתה מארצה ומצאה חירות באנגליה. על פי הצהרותיה, כמעט את כל הכנסותיה מ"ברבורי פרא" הקדישה למימון המחקר לספר הזה. נקמה, אמרו המקטרגים, וכיון שמניעיה פסולים, יש לחשוד בכתיבתה. את הספק הזה יש לנפנף רק מכוח עמדה מוסרית ברורה: הוא שווה-ערך לאמירה שאסור לקורבנות השואה לעסוק בחקר חייו של היטלר. זו אמירה מתועבת.

ג'ונג צ'אנג איננה היסטוריונית, בעלה הוא היסטוריון (לא של סין, והוא אינו דובר סינית): כנגד שניהם הוטחה טענה מאסיבית של שימוש יצירתי מדי במקורות, של ייחוס דברים בעלמא לדוברים עלומים, של טענות נחרצות מבלי שיהיה להן גיבוי מחקרי נאות – מפני שהיו נחושים כל כך לקעקע את דמותו של מאו ולחושפה בערייתה המנוולת. כאן באמת מתגלות הבעיות של הספר: הבחירה שלא ללוות ציטטות וטענות בהערות שוליים מזן מי-אמר-למי, במיוחד כשמסתמכים על ראיונות, היא בעייתית ומחשידה. גם השימוש במספרים והאריתמטיקה של הרצח מעוררים אצל המומחים שאלות מוצדקות, אבל טוב שהן מתעוררות, מפני שהן מבשרות על קעקוע הנראטיב מכוחו התאפשרה סלחנות כללית של המערב כלפי מאו ומשטרו.

אחת הטענות המובילות בספר היא כלפי אותה סלחנות עצמה: תערובת של בורות, היקסמות מדמותו של קיסר, מניעים אידאולוגיים ועיניים שטחו מראות את מה שלא רצו לראות. בכל אלה לקו אנשים כמו אדגר סנו, שביצר לעצמו מעמד מיתי כמתעד נאמן של מאו ומשטרו בעת שאלה היו חסומים לעיניים ולאזניים מן המערב. אבל גם מאוחר יותר לקו בסלחנות: קיסינג'ר, למשל, ניקסון ואינטלקטואלים וענקי רוח של ממש מן השמאל. עד כמה לא ידעו באמת, עד כמה היו מונעים בידי אידאולוגיה ולא רצו לדעת? עד כמה מיהרו אנשים כמו ז'אן פול סארטר להלל את השגי המשטר בחוסר אחריות טוטאלי? גם זה עוד יעמוד לדיון, והדיון יהיה ארוך, ולעולם לא נדע עד תום.

באחרית הדבר המאלפת שלו מספר העורך המדעי של המהדורה העברית, ד"ר יואב רפפורט, על בעיה נוספת: הנראטיב בו היו שבויים סינולוגים במערב בתקופת שלטונו המאוחרת של מאו ולאחריה. בהעדר מידע נגיש ואמין, הללו חונכו לראות במאו סוג של רע הכרחי בלעדיו לא היתה יכולה סין לצעוד קדימה. פעם, מייד אחרי מות מאו, ביליתי שנתיים בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית, והתוודעתי היטב לנראטיב הזה ולכוחו ולעוצמתו: איש לא לימד שם את הסטודנטים שמאו היה אסון גדול, איש לא ידע בשעתו את ממדי הרצח. גם כשהיה ברור כי פולחן האישיות הפך אותו לקיסר האחרון של סין, קיסר שנתיניו חשובים לו כנמלים וכולם עמלים על חזונו המפלצתי. בצדק מציין רפפורט כי לספר הזה צפויה תרומה משמעותית לקעקוע הנראטיב, גם אם יוכח שמחבריו טעו, ואפילו הוליכו את קוראיהם שולל, בפרטים חשובים כמו האם באמת התקיים קרב היסטורי והרואי בלודונג או שמא מדובר בעוד מיתוס תועמלני.

האם כולם היו מפלצות?

ובכל זאת, לצד הטענות המופיעות מאליהן תוך כדי הקריאה, צריך להוסיף לפחות עוד שתיים. לקורא שאינו בקי בהיסטוריה הסינית, אפילו ברמת החובבן הנלהב, המסע בספר הזה אכן יהיה ארוך, אבל מאוד לא קל. ההתמקדות בדמותו של מאו נעשתה על חשבון בחינת הרקע בכל תקופה ותקופה המתועדת בספר. תוך כדי דמיסטיפיקציה וקעקוע, בכלל לא מתברר מדוע וכיצד הצליח מאו להגיע לשלטון מלכתחילה וכיצד שרדה מכונת הרצח שלו זמן רב כל כך: האם זה מפני שלסין אין כלל מסורת דמוקרטית? האם בצד המפלצת היתה גם דמות כריזמטית שהשכילה לתמרן רבים כל בשקרים, בהפחדה ובאיום מתמיד? האם כולם היו מפלצות וקורבנות של מפלצות?

תעשית הביוגרפיות של מאו מצויה עדיין בראשיתה. בסין טרם מתקיים מהלך תודעתי-תרבותי מקביל לדה-נאציפיקציה או דה-סטאליניזציה, אבל היעדרו לא היה צריך להרתיע את המחברים מעיסוק בשאלת היחסים בין המנהיג לבין מקבלי החלטות בדרגי הביניים. טובי הביוגרפים של היטלר וסטאלין מתחבטים בה כבר עשורים אחדים. לא תמיד התשובות מספקות. כאן לא נשאלו כמעט שאלות שכאלה. כשישקע כל האבק הפולמוסי, "מאו - הסיפור הבלתי נודע" יזכה להישג נוסף – הוא יהיה הספר בגללו עתידים להיכתב המון ספרים שיפענחו, אט אט, את סודותיה של הדיקטטורה – מתוך תקווה שלא תהיה עוד כזאת.