אני אעשה את זה קצר, אל תדאגי
כולנו מסובים, האוכל טעים, היין משובח. פתאום הוא מושיט ידו לסלולרי... אלוהים, לא שוב. והוא שואל, "תגידו מה זה השקט הזה פה? אני חייב מוזיקת רקע" ושם את הסלולרי על נגן. דודה יפה אומרת: "איזה טכנולוגיה, גם מצלם, גם מנגן, וגם מחייג. תגיד, הוא גם אופה?" כולם צוחקים, ורק אני שמה לב שמידי פעם הזוגי שלי מלטף - את הנייד שלו
שבת בצהריים. אנחנו עומדים לצאת מהבית, והסלולרי מנגן. הבחור אפילו לא צריך להוציא את המכשיר מהכיס, הוא מחובר אליו כמו לאינפוזיה עם אוזניה. "אהלן, וואלה תפסת אותי בפתח הדלת. איזה תזמון. חכה שניה".
מה, מה עכשיו? אני שואלת את עצמי. הוא נכנס שוב לדירה תוך כדי פטפוט ואז צועק: "מצאתי! אוקיי, אעביר לך את זה בערב. תכין קפה".
אנחנו נכנסים למכונית, רגל אחת בתוך המכונית והאחרת בחוץ, הטלפון מנגן שוב. עוד לא התיישבנו אפילו. אני מתפללת בלבי, בבקשה אל תענה, תתעלם, הלוואי שהשיחה תתנתק. אבל הוא: "הלו, הלו, איזה כיף לשמוע ממך. וואלה הייתי צריך למלא לוטו. בדיוק חשבתי עליך. איפה אתה?" ואני לוחשת: "מאמי, אנחנו מאחרים, תיכנס למכונית. הדודה יפה כבר ערכה את השולחן, וכולם בטח יושבים שם עם בטן מקרקרת".
הוא מסמן לי בעיניים - שמעתי, בסדר. נכנס למכונית, מתניע אותה ואומר: "תראה אנחנו בדרך למכבים, נדבר אחר כך? טוב, למה לא, בכיף...".
רציתי להגיד לו משהו, אבל שכחתי. זה בטח לא היה כל כך חשוב, כפי שנהוג לומר. עוד מעט בוודאי אזכר. אני בוהה בדרך ובנוף, שומעת פינק פלויד, אבל לא מאזינה. והוא ממשיך: "אוקיי, אז נדבר".
סופסוף השיחה הסתיימה והוא מביט בי מחייך, שם ידו על ברכי ומלטף ושואל: "אז מה נשמע קוקי?" אוף, הסלולרי שוב מצלצל.
"בבקשה אל תענה", אני מתחננת, "עברנו כבר חצי מהדרך ועוד לא החלפנו מילה בינינו".
"אני אעשה את זה קצר, אל תדאגי", הוא אומר לי, ולסלולרי הוא אומר: "יו יו, וואט'ס אפ?" הוא מסיט את מבטו אלי ולוחש – "ערן מניו יורק".
בשביל ערן מניו יורק אני מוכנה להיות הרואה ואינה נראית. נזכרתי - רציתי להגיד לו שרונית, החברה שלי מהעבודה שיושבת כבר שנה מולי, מתחתנת, אחרי שהחבר שלה, שקיבל רגליים קרות וברח ביום החתונה, נעלם שנה תמימה, חזר ביום בהיר אחד ועכשיו הם מתחתנים, סופית. כך לפחות היא מאמינה.
אני שומעת צלילים וקולות, מוזיקה ופטפוטים, צחוק היסטרי, ונימה רצינית, שמתחלפים להם לסירוגין. "אז מה? חגית חזרה לארץ? זהו, נפרדתם סופית? חבל. אני באמת צריך להרים אליה טלפון".
מאמי, אני אומרת לעצמי, אל תתקשר אליה, היא כבר תתקשר אליך.
השיחה קולחת וזורמת, הגענו למכבים, אנחנו נכנסים לדודה יפה, היא מנשקת ומחבקת ואומרת "כבר דאגתי" והוא ממשיך בשיחה, ואומר: "איזה פאק! "
הדודה נעלבת ומסמיקה, ואומרת: "מה כבר אמרתי?" אני מרגיעה אותה, מסבירה שהוא מדבר בנייד שיחה חשובה עם חו"ל. הדודה נרגעת.
הוא מסיים את השיחה ואומר: "וואי, אני מת מרעב, אין לכם מושג. כל הדרך חשבתי על האוכל הנהדר שלך, דודה. בואי תני נשיקה".
המנה הראשונה מגיעה, ונחשו מה? הנייד שוב מצלצל. אני צובטת אותו בברך ולוחשת: "בבקשה אל תענה, זכותך לאכול מבלי שיפריעו לך" (כלומר, שיפריעו לי ), והוא משיב: "אני רק אבדוק מי זה". הוא שוב עונה לטלפון, וכולם מתבוננים בו ומקשיבים: "אני אוכל עכשיו, שניה, אני יוצא למרפסת", אומר המכור שלי.
המרק מתקרר, לי אין בן זוג, והדודה נבוכה. דוד יעקב מפטיר: "אנחנו דוקא כשהיינו צעירים הסתדרנו מצויין בלי טלפון סלולרי".
"עכשיו כולכם מחייכים, אני מצלם"
אחר כך הוא חוזר מחייך, ואומר: "נו, אז מה נשמע דודים?" מחזיק את הסלולרי ביד, תופס מרחק ואומר: "עכשיו כולכם מחייכים, אני מצלם". כולם דופקים חיוך, חוץ ממני ומדוד יעקב. אני כבר התחלתי לאבד סבלנות, ודוד יעקב בטוח שהוא פוטוגני יותר כשהוא רציני.
סופסוף כולנו מסובים, האוכל טעים, וגם היין משובח. פתאום הוא מושיט את ידו לסלולרי ואני מחסירה פעימה... אלוהים, לא עוד. והוא שואל, "תגידו מה זה השקט הזה פה? אני חייב מוזיקת רקע" ושם את הסלולרי על נגן. דודה יפה אומרת: "פשששש, איזה טכנולוגיה, גם מצלם, גם מנגן, וגם מחייג. תגיד, הוא גם אופה?" כולם צוחקים, ורק אני שמה לב שמידי פעם הזוגי שלי, נשמת חיי, מלטף - את הנייד שלו.
בדרך בחזרה הביתה אותו הנוף המשעמם, אותם הקולות ואותה הסצנה, רק עם שמות אחרים ומספרים סלולריים שונים. המוזיקה מתנגנת, והזוגי מלהג, ואני מרגישה נטושה ובודדת. איך הוא לא מתעייף, ומי אמר שהנשים פטפטניות?
לפתע הבזיק לי רעיון: הוצאתי את הסלולרי שלי מהתיק וחייגתי אליו. והוא, שעונה גם לשיחות ממתינות שמא יפסיד את שיחת חייו, אמר לבן שיחו: "רק רגע, אל תנתק, אני מיד חוזר אליך". הוא עובר לממתינה ואני אומרת לו: "הלו, אם רק תקדיש לי דקה, לפני שאשכח, רק רציתי להגיד לך שרונית מתח....."
הוא צוחק בקול רם, רוכן אליי, מדביק לי נשיקה על הלחי, מנתק אותי וחוזר לשיחה המקורית. "לא, זאת רק היתה מיכלי. היא יושבת לידי והתחשק לה להשתעשע".
כאן כבר לא יכולתי להתאפק יותר וצעקתי: "לא קוראים לי 'רק מיכלי', אני לא בובה, אני במקרה החברה שלך שחולקת איתך את חייה ואוהבת אותך, וגם אני רוצה לדבר איתך. זה לא הגיוני שאתגעגע אליך כשאתה יושב קרוב וצמוד אלי כל כך".
ובלילה, בלי שירגיש, שמתי את הנייד שלו על רטט.
האימייל של מיכלי
יו, וואט'ס אפ?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
