איי לייק מייק

איך אפשר להרגיע את הלב הדואב הזה? עריכת וידאו: עוז מועלם (עוז מועלם)

מיקה שינתה את שמה בעקבות אהבתה אליו. מרסלי קראה לבן שלה על שמו וכך עשה גם דרור. 32 שנים עברו מאז מותו של מייק ברנט, הזמר הישראלי שמיתרי החלב ודבש שלו שלטו במשך תקופה במצעדי הפזמונים באירופה. הישראלי שהפליא לשיר בצרפתית מבלי שידע את השפה על בוריה, נפל אל מותו מחלון ברובע ה-16 בפריז ומאז דמותו לא מרפה ממעריציו. הם הורים לילדים בוגרים, אבל כשהם מדברים עליו בעיניים כלות משתקפת מבעדן דמותם כבני הנוער שהיו פעם.

השבוע הם התכנסו מעל קברו שבבית העלמין שבנווה דוד בחיפה, כמה עשרות מעריצים מסורים שבאו להתענג בצוותא על זכרו במלאת 60 שנה להולדתו של מוישל'ה ברנד, שהפך למשה בראנט ולמושא הערצה רב שנים. לאהבה שלהם אליו יש ציביון מופשט ובהתכנסות הזאת ניתן לראות את המופע החומרי שלה. הקשרים החברתיים שהתפתחו במהלך השנים הצמיחו חיבורים חדשים ברגע שהאינטרנט נכנס לתמונה.

"ההערצה של הצעירות היום היא אחרת", מחדדת מיקה קייט מקריית גת את ההבדלים בין אז לעכשיו. "הבת שלי העריצה בנעוריה את ה'באק סטריט בויז', אבל זה עבר לה. היום בגיל 24 היא שואלת אותי 'למה לך זה לא עובר?' אצלי זה לנצח נצחים. הדור שלי מאוד נאמן".

האהבה נשארת

באפריל מתכוונים המעריצים לנסוע לצרפת כקבוצה בפעם ראשונה. בשלוש השנים האחרונות הגיעו לארץ חברים במועדון המעריצים הבינלאומי כדי לעלות לרגל לקברו. השנה הם ביקשו מהמועדון הישראלי להגיע אליהם, לצרפת, בתאריך הלועזי להולדתו. לפחות 30 אנשים מתכוננים לצאת ב-22 לאפריל למסע בן שבוע בעקבות ברנט. אבל השבוע, בתאריך העברי להולדתו, כולם עמדו ביחד ושרו מעל הקבר, עמדו בחברת אחיו צביקה בפתח גרם המדרגות שמוביל לדירת המשפחה הישנה ברחוב שרה שבעיר התחתית, ואחריו לדירת אמו ז"ל בקריית אליעזר. את הסיבוב בתחנות חייו של מייק סיימו בבית קפה עם עוגה גדולה והכרזה על הקמת מועדון מעריצים רשמי.

"היה נפלא כתמיד", מסכמת מיקה, "כשכולם ביחד מאוד כיף לנו. 30 שנה עברו והאהבה הזאת לא התייבשה. אני מכירה את נינט טייב שהיא בחורה מקסימה כמו המשפחה שלה אבל ההערצה אליה לא אותו דבר. זה יחלוף להם באיזשהו שלב. האהבה שלי למייק תמיד תישאר. לנצח. התאהבתי בו ממבט ראשון והלב שלי עשה קליק. בגיל 15 החלטתי שאני משנה את השם שיהיה דומה לשמו של מייק. יום אחד קראתי לעצמי מיקה וכולם קראו לי ככה בלי שום בעיה, אפילו המורים. לפני כן קראו לי מארי. אמא שלי לא התלהבה, מפני שהיא קראה לי על שם סבתא, אבל היא התרגלה וגם סבתא שלי קיבלה את זה. בגיל 18 החלפתי את שמי בתעודת הזהות".

מיקה קייט. "בגיל 18 החלפתי את שמי בתעודת הזהות". צילום: אלי אלגרט

היא עובדת כבר 26 שנה במעבדה של מפעל פלדה מאז שהשתחררה מצה"ל. "אני עובדת כל יום משש בבוקר עד חמש ופעם בשבוע גם עד תשע בערב. הייתי אסיסטנטית של רופא שיניים, אבל בקריית גת לא היתה אז עבודה בזה לכן נאלצתי לעבוד במפעל והזמני הפך לקבוע. אני גרושה והולכת לכל השמחות של הבנות של מייק. זה משפחה. אני כל כך אוהבת את כולם שם, אם אני רואה אותם אני שמחה. גם את הבעלים והילדים שלהם אני מכירה מצוין וכולנו מתחבקים ומתנשקים ומדברים על מייק ושומעים את שיריו. גם השבת אני מארחת אצלי המון חבר'ה של מייק".

האהבה למייק עבורך היא אהבה רומנטית?

"כן. עד היום אני תמיד מפנטזת להיות אתו. אנחנו הבנות מפנטזות עד היום וגם כשהוא היה בחיים חשבנו 'הלוואי והיינו נוגעות בו'. זה לא נחלש, זה היה החלום והוא נשאר עד היום, גם אחרי 32 שנה שהוא איננו".

את יתומה מאב, האם הוא שימש עבורך מעין תחליף?

"לא. אני לא מרגישה בכלל שהוא אבא אלא אהוב, חבר. פעמים רבות אני מתייסרת: למה הוא הלך. זה כל כך כואב. אנחנו מתבגרות, אבל בעיננו הוא תמיד נשאר צעיר".

השגריר הכי טוב

"בשבילי הוא מנהיג רוחני", אומרת מרסלי אוחיון יצחקי, "נשיאת מועדון מייק ברנדט ונשיאת העמותה שתפעל להנצחת זכרו ומורשתו של מוישל'ה ברנד", לדבריה. מרסלי מעריצה את ברנט 35 שנים, מאז שעלתה לארץ בגיל 12 ממרוקו ומתכוננת בימים אלה לחגיגות בר המצווה של בנה מייק-ספיר. "זה התחיל כששמעתי את קולו לראשונה כששר בלהקת כרמון עם בועז

שרעבי. כשאני במצוקה קטנה או גדולה הוא דוגמא ומופת עבורי. אני עולה לקבר שלו מסיבה מאוד ספציפית, מפני שעבורי זה כמו לעלות לקבר של אבא. אני יתומה מגיל צעיר, דרכו הלכתי בנתיבי חיים. המדינה הכירה באמנות הנדירה, בקול המדהים הזה, רק אחרי מותו, ולשם זה אנחנו כאן: להזכיר לה שוב ושוב מי היה הנציג הכי מפורסם שלה. האיש היה השגריר הכי טוב של המדינה הזאת ושל העיר שלו חיפה".

את המעריצה הכי גדולה שלו?

"יש מעריצה מגרמניה שמתגיירת לכבוד מייק ואומרת שקראה לעצמה מרים כי מרים היתה אחותו של משה. יש לי את אוסף המזכרות הכי גדול שלו, אבל מעל הקבר הזכרנו את מישל מיכל ברבי הלבקנית שנפטרה. הוצאתי התמונות שלה שם כדי להזכיר את פעולה למען מייק, כי אין יום אחד שהיא לא ניסתה לעורר תקשורת או לבקש דברים ברדיו שקשורים בו או לשלוח עוד מכתב ועוד מכתב כדי לקרוא רחוב על שמו. בכלל, יש ביננו המעריצים קשר אמיץ. בלי המעריצים הוותיקים לא היו מפגשים ולא היינו הופכים למשפחה כזאת. כי זה כבר לא לאהוב זמר ולהשתגע ולהשתולל כמו בנות 15 ו-20. היום האהבה שלנו היא בוגרת ובשלה שהולכת וגדלה עם הזמן, כמו שחלילה מאבדים הורים והאובדן הולך ומתעצם משום הקושי להתרגל שאין לך אמא. כך מוישה ברנד. בשבילי אובדנו עזב אותי כאובה כמו אובדן אבא, התאבלתי עליו מאוד.

"ימי שישי הפכו אצלי למרתונים של שירים שלו, מפני שיום שישי זה היום שמצאו אותו וגם קברו אותו. לפני זמן מה התקשרה אלי ריקי כיתרו, הידועה בכינוי 'המכשפה'. היא מדיום שיש לה תוכנית ברדיו חיפה. היא אמרה לי שהרוח של מייק יצרה איתה קשר ורוצה להיפרד מאחיו ומעוד כמה נשמות בעולם באמצעות סיאנס. לא נראה לי שצביקה מאמין בזה. אותי זה סקרן אבל היא לא חזרה אלי מאז".

כמה אחוזים ממך או מיומך מוקדשים למייק?

"הרבה. אין יום שאני לא שומעת שירים, מדפדפת בכתבות ורושמת כמה זיכרונות. אני נכנסת לקומונה ב'תפוז' כמעט כל יום, ישנם שבועות שמדובר בשלוש-ארבע פעמים ביום".

כולנו אבלים

צביקה ברנד לא היה הגבר היחיד בקבוצת מוקירי זכרו של אחיו. מסתבר שלזמר היו ונותרו לא מעט מעריצים גברים. "עד לפני שנתיים שלוש הייתי הגבר היחידי בחבורה. מאז האינטרנט נוספו עוד. אני נוסטלגי מאוד אבל פחות רגשני מהבנות", אומר דרור נשיא מרעננה, הנציג הבולט ביותר של המין הגברי במשפחת המעריצים של מייק. "הכרתי אותו בזכות חברה טוניסאית דוברת צרפתית שהיתה לי, שתרגמה עבורי את שיריו. ההורים שלי לא סבלו לשמוע את שיריו מרוב שניגנתי אותם בפטיפון. ערב אחד הייתי אמור ללכת להופעה כלשהי בגני יהושוע ואבא שלי העיר אותי ושם לי תקליט של מייק ברקע. במצב של חיצ עירות חצי שינה ראיתי את עצמי כאילו אני בגני יהושוע בהופעה של מייק. זו היתה אחת החויות הכי חזקות בחיי. יש לי בן בן 13 שרוקד בלהקה שמאוד דומה למייק, יש לו את אותו אותו שיער דומה לו, ארוך. רציתי לקרוא לו על שם מייק, אבל אשתי התנגדה, אז התפשרנו על עידו מיכאל. מייק תמיד אתי גם בנסיעות. יש לי מסך פלזמה במושב האחורי של המכונית שתמיד מציג הופעות של מייק. אני צופה בהן מקדימה דרך מסך נוסף כשאני עומד ברמזור".

ומה חושבת על זה אשתך?

"אני מעדיף להשאיר אותה מחוץ לזה. זה משהו אישי שלי והיא מבינה".

הבעל של יואלה אוחיון מחיפה מסביר שכשנישא לה ידע שמדובר בעסקת חבילה: היא ומייק. יואלה עצמה מספרת שבעלה מסייע לה במשימות ההנצחה, אבל נשאר עומד מהצד, משקיף על ההערצה בעיניים מבינות אבל לא צולל איתה פנימה.

"התוודעתי אליו בגיל 13 כי אני דוברת צרפתית. שמעתי אותו ברדיו לבנון שם השמיעו אותו יותר מברדיו בישראל. ילדים

בכיתה שלי היו מקניטים אותי ובמקרה כשחגגנו לו יום הולדת 60 וישבנו בקניון לאכול עוגה לכבודו, היתה בבית הקפה מישהי שלמדה איתי באותה כיתה ביסודי. כשאמרו לה שיש חגיגה לכבוד מייק היא אמרה 'בטוח שיואלה נמצאת כאן', ואכן היא מצאה אותי. זה טירוף של ילדות שנותרה ממנו אהבה שנמשכת. כנערה הייתי יושבת ומעתיקה כתבות עליו. זו היתה מן הנאה כזאת. הייתי מקשקשת על השולחן בית הספר: מייק ויואלה ברנט. חייתי אותו, נשמתי אותו, הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי מבית הספר היה להדליק את הטייפ ולשמוע אותו.

"ההורים השלימו עם זה. אבל עד היום אני לא סולחת להם שב-73' או 74' הוא הגיע להופעה לקולנוע ארמון והייתי בת 13-14 ואסור היה לי להישאר בחוץ אחרי 23:00, אז לא אפשרו לי ללכת. התחננתי שיבואו אתי, בכיתי כל כך עד שהסכימו, אבל עד שאבא שלי הגיע לקופה כבר אזלו כל הכרטיסים. זו היתה הזדמנות חיי להראות אותו שפוספסה. אחרי כן הלכתי עם חברה יום יום אחרי בית הספר לבקר את אמו ברחוב הפרטיזנים. היא היתה מראה לנו את תקליטי הזהב, מספרת לנו מה הוא אוהב לאכול והיינו עושות לה קניות אם היה צריך".

במה שונה החברות בין המעריצים מחברות רגילה?

"במהלך השנים פשוט נקשרנו. מייק נתן לנו מעין השראה, חמימות, אהבה. בעבר רק קומץ חברות היו עולות לקבר, אבל בשנתיים האחרונות מאז שמועדון המעריצים הבינלאומי התחיל לבוא קבוע לארץ פעם בשנה, הפכנו לחבורה גדולה יותר ומאז הפורום והקומונה באינטרנט - גדלנו עוד יותר והתקרבנו. כשאחת המעריצות מיכל ברבי נפטרה, כולנו ישבנו ליד מיטתה בית החולים, כולל צביקה, אחיו של מייק. היינו בחתונה של הבן של מרסלי ובברית של הילד של דרור. אני זוכרת כשמייק התאבד לא אכלתי ולא דיברתי עם אף אחד. היה קשה להיות לבדי באבלי. היה לי פוסטר ענק וכתבתי עליו שאתאבל על מייק כל ימי חיי ואשמור לו אמונים כמו שאומרים וזה מה שאני עושה. זה מה שכולנו עושים".