פול גז

במשך השעתיים שביליתי עם דוד קיגלר בבית הקפה לא יכולתי להימנע מההרגשה שמישהו נוסף יושב איתנו, מתנדנד על הכיסא בחוסר מנוחה ומקניט את המלצרית. אני מדברת על קיגלר הילד, משכונה ד' בבאר שבע. שמעתי עליו לא מעט במהלך השיחה. הוא היה ליצן הכיתה, הטראבל־מייקר, זה שמסתובב אחרי החבר'ה כדי לחפש מכות ולגנוב מכוניות (אבל תמיד מחזיר אותן לבעליהן אחרי הסיבוב), מתחיל עם בחורות ללא מורא בלי קשר למשקלו ("אמא שלי תמיד אמרה לי שאני הכי יפה"), מוותר על תעודת בגרות ומעדיף לחלום על יחידה קרבית בדרך להיות הרמטכ"ל הרומני הראשון של מדינת ישראל.

"בעבר שלי יש אלימות, הייתי מתחמם מהר". קיגלר

מיד נגיע לדרך הבלתי שגרתית משם לכאן, אבל לפני כן נבהיר, למקרה שהיה שמץ של ספק, שאאוטסיידר נשאר אאוטסיידר. קיגלר של היום - השחקן, הבדרן, לכו אפילו על טאלנט למה לא - מודע לכך לחלוטין, וזו אולי הסיבה שרק עכשיו הוא מתפנה לקצור דיבידנדים על שנים של עבודה. "השנה אני בן 41, ואומרים שבגיל 40 עושים איזו תפנית בחיים, אז עכשיו אני עושה את שלי. פתאום קרו לי דברים ואני מופיע הרבה בטלוויזיה, עולם שהיתה לי רתיעה ממנו הרבה שנים. גיליתי שזה עושה לי רק טוב. גם הקטע הכלכלי הסתדר, אני מרגיש שהפסקתי לפחד".

איך הבאת את עצמך לזה?

"החלטתי לעשות הפסקה מהתיאטרון. אני משחק בתיאטרון כבר 15 שנה ברציפות, ולפני עונה חזרתי לשחק בהצגה עם אשתי, אדווה, שגם היא שחקנית. רבתי שם עם כולם. הייתי חוזר הביתה עצבני בכל יום ואומר 'הבמאי חרא, השחקנים חרא, הכל חרא', עד שיום אחד אדווה תפסה אותי ואמרה לי, 'לא, אתה החרא'. ופתאום התעוררתי, אמרתי נכון, וואלה, זה אני. היתה לי הארה גדולה שאני כבר לא נהנה מהעבודה, שאני חייב חופש. לא ידעתי את זה כל הזמן, אלא הרגשתי שרק אני צודק וכולם לא בסדר. רק כשהיא אמרה לי הבנתי שאני נחנק, ועזבתי".

לא הרגישו.

"איך היה?".

מצחיק מאוד, במיוחד בקטע שדיברת פרסית.

"מה, דיברתי פרסית? תראי מה זה, אני לא זוכר כלום. ככה זה כשלא לומדים שום דבר בעל פה".

הופתעתי לגלות שעשית סטנד־אפ בעבר.

"בטח, אני עושה עד היום. הסטנד־אפ הוא המאהבת שלי. התחלתי לפני כמה שנים בקאמל קומדי קלאב. הייתי מגיע לשם המון, אבל לא היה לי אומץ לעלות. לילה אחד עלו כל מיני גרועים, כל אחד עם מכולת בנתניה החליט שהוא קומיקאי, והרגשתי כמו במסיבה גרועה שאני חייב להציל. עליתי על הבמה בלי להתכונן ונתתי 20 דקות משום מקום, הכל פשוט עף. ככה הייתי מעביר את ימי שישי במשך שנים".

לפעמים קשה להאמין שהכל ב"של מי השורה הזאת" באמת מאולתר על הרגע.

"אין לתוכנית זכות קיום אם זה לא מאולתר. תאמיני לי, אם זה היה עם טקסטים היינו גרועים".

הסמיכות האידיאלית של עליית "השורה" ו"המופע המטורי" היא, לדברי קיגלר, לא יותר מצירוף מקרים מבורך. את השתלבותו במיצג הטסטוסטרון המלוטש יזם בעצמו, בחסות אירוע הולם, תחרות הקארטינג של "האלופה", אחד האירועים היחצניים היחידים שאליהם הגיע מימיו. "דיברתי שם עם מנהל הבמה על מכוניות והוא סיפר לי שעובדים על מופע מכוניות ישראלי לטלוויזיה. ישר נדלקתי. תמיד הייתי חולה על מכוניות. כילד הייתי הולך למרוצים, בנינו בחבר'ה מכוניות מרוץ, ההורים נלחמו בי אבל בסוף נכנעו. ישר שאלתי איך אני נכנס לזה. הרמתי טלפון לאלי אילדיס, ישבנו על קפה, ובמשך כמה שעות דיברנו רק על מכוניות. הוא היה מקסים ונתן לי הזדמנות, למרות שהוא בא עם מוצר מוגמר, ואני רק משולב בפנים. עוד לא מצאתי את המקום שלי שם, אבל זה כיף נורא".

"תמיד הייתי חולה על מכוניות" קיגלר עם אלי אילדיס (צילום: דנה קופל)

איזה נהג אתה?

"אני לא נהג זהיר, אני נוסע מהר, מחובר לגז, אבל אני יודע לנהוג, ואני ערני ומפוקס".

באחד השולחנות המרכזיים יושב אותו הילד קיגלר, עכשיו כבר חייל משוחרר, רגע אחרי טיול אופנועים עם החבר'ה, מעביר קטעים. בשולחן ליד יושב אבי כהן, ומציע לקיגלר לבוא לראות את בית הספר שלו למשחק, בית צבי, כי יש מצב שיאהבו אותו שם מאוד. "אמרתי, למה לא. נסעתי עם החבר'ה שלי. איך שנכנסתי לבית צבי, הייתי בהלם. מה זה המקום הזה? איך מגיעים לכאן? וישר שאלתי, צריך בגרות? אמרו לי שלא, ונתנו לי קטעים למבחן קבלה, אבל כשהגעתי לא למדתי אותם בעל פה. לא ידעתי שצריך".

החיים שלך השתנו?

"לגמרי. פתאום זה ההארד קור של תל אביב, עולם אחר. הייתי חי"רניק, הגעתי מיחידה קרבית בצבא למקום שכולם היו מתיאטרון צה"ל וכל מיני דברים כאלה. אנשים פתוחים, שבחיים לא הכרתי לפני. לקח לי שנתיים להבין שהחבר הכי טוב שלי בלימודים הוא הומו. שנתיים! וכשגיליתי את זה הדבר הראשון שאמרתי זה, 'איך זה הגיוני? הוא יותר גבוה ממני', כאילו צריך להיות קשר. פתאום אתה גם נחשף לעולם פנימי אחר לגמרי. אתה מתחיל לקרוא, הנריק איבסן וחנוך לוין, אתה עובר דברים עם עצמך, עם הדמויות שאתה מגלם, יש לך פרטנרים שונים, אתה מתאהב בשחקניות במסגרת העבודה מולן, אתה ממש חי את זה. עובר תהליכים כל הזמן".

אחת השחקניות שבהן התאהב על הבמה, אדווה עדני, אימצה אותו כבעלה גם כשירדו ממנה. השניים החלו במלאכת הקמת המשפחה, וכשהגיע הילד הראשון (מתוך שלושה), ואיתו גם צו מילואים, קיגלר התחיל להבין את עוצמת השינוי שעבר. "בעבר שלי יש אלימות, הייתי מתחמם מהר, וזה דברים שבאו לידי ביטוי בצבא. בשירות הסדיר שלי תמיד הייתי רץ קדימה, בשטחים, בצומת פילדלפי, ברפיח, בלבנון, עשיתי דברים שהיום אני לא מבין את הטירוף, איך לא פחדתי להיות שם בכלל. בשלב מסוים הבנתי שזה כבר לא מתאים לי. הייתי אדם אחר, אב לילד, ואמרו לי שאני עולה ללבנון. זה פשוט שבר אותי. התחננתי לעבור לתיאטרון צה"ל, וכשלא נתנו לי, אמרתי לעצמי, עכשיו תשחק תפקיד של אחד שחייב פרופיל 21. תוך כדי שאני עושה את זה, אני קולט שזה לא תפקיד, שזה אמיתי. שאני באמת לא מסוגל, וזה באמת מה שקרה בסוף".

איך המשפחה שלך הגיבה לזה?

"אני מאמין שיש חלק משמעותי אצל ההורים שלי שעדיין לא מאמין שכל המשחק הזה שלי זה מקצוע אמיתי. תביני, ההורים שלי ממעמד הפועלים, אבא שלי עבד במפעל, אמא שלי היתה מזכירה רפואית, אצלנו כולם אותו דבר. לא היו לי אף פעם חלומות להתפרסם ולהצליח, כל מה שקרה לי היה בלי להתכוון. בגלל זה למשל, אני לא מבין כלום ביחסי ציבור, זה לא המילייה שבאתי ממנו".

בקיצור, אתה לא סלב.

"אני עדיין לא יודע מה זה סלב בכלל. סלב זה אחד שמקבל דברים בחינם? כי אם כן, אז אני לא. למרות שפעם התקשרו והציעו 'לפנק אותי במסז''. ברגע שהבנתי שרוצים לצלם אותי לעיתון מקבל את המסז', אמרתי להם לא. אולי אם הייתי סבל שממש צריך מסז' הייתי לוקח את זה, אבל למה שאני, קיגלר, אצטלם מקבל מסז'? לא ברור לי העניין הזה. לא יודע, אולי אם הייתי בן 22 הייתי נהנה מכל זה, אבל כזה אני, וככה זה. ושלא תחשבי שאין לזה מחיר".

מהו?

"אשתי למשל, היא אחת השחקניות המדהימות בארץ, היא עושה תפקידים מובילים בתיאטרון, אבל בקושי ראו אותה בטלוויזיה כי אנחנו לא משתתפים במשחק הזה. ולעומתה יש שחקנים שעלו לגדולה משום דבר, כי הם היו דקה וחצי בסדרה והחיים התהפכו להם. זה מסתכל". 

לשחק בטלנובלות היה מבחינתך התפשרות?

"זה התחיל ב'רמת אביב ג'', היה לי שם כל כך קשה שעזבתי אחרי ארבעה פרקים. פשוט לא יכולתי. הגעתי למקום שאני צריך לשחק עם שחקנים שאני לא מכיר, בטקסטים לא ברורים, ואז עוד כל אחד ברחוב חושב שהוא אח שלי. אבל ב'משחק החיים' ו'האלופה' זה כבר היה אחרת. ראיתי שיש תפקידים עם בשר, שיש מה לעשות איתם".

לא נמאס לך לשחק עבריינים כל הזמן?

"בתיאטרון יצא לי לעשות את הבחור העדין והטוב, ככה שאני יודע שיש בי עוד. לא קשה לשחק עבריין, זה כיף ומעניין להיות רע. אז אני לא דוחה את זה".

אבל תמיד יורים בך בסוף!

"כן, אבל אם את זוכרת ב'האלופה' לא ראו את אבי אברהם מת. רואים שיורים בי, ואז את הרגליים שלי, לא את כל הגופה".

מה, אז יכול להיות שאתה חי ותחזור לעונה הבאה?

"אני לא יודע, במצבים כאלה אני אומר 'שהטלפון ידבר'. כל מקרה לגופו. קודם שנקבל הצעות. אותו דבר עם עונה נוספת ל'הרצועה', למרות שבמקרה הזה אני חושב שהיא נגמרה מצוין. מה שכן, כשדיברו על אפשרות להעביר אותה לערוץ 2, אני הייתי אופוזיציה. לדעתי זו לא היתה אותה רצועה, היינו מתחילים להתעסק ברייטינג ודברים כאלה".

אבל הייתם משפיעים על יותר אנשים.

"כן, אבל למה כל דבר חייב להפוך למיינסטרים? שהמיינסטרים יבוא אלינו. הרי מלכתחילה יש כל כך מעט דרכים לנקום במערכות הגדולות, והתוכנית הזו היתה אחת מהן. בשבילי זו גם היתה הפעם הראשונה שהייתי ממש חלק ממערכת, שותף לכל, לתכנים, לדמויות, ולפעמים גם אלתרתי מול המצלמות".

מתי למשל?

"כשרצו שאגיד דברים שלא הסכמתי להם. היה מערכון אחד שזוזיא סוחב בפה את הזרע של יגאל עמיר מהכלא בשביל לריסה. היו לי מלחמות איומות עם המערכת, ממש התנגדתי לשחק את זה. זו מחשבה נוראית ומחלחלת, אבל הכריחו אותי. אז בסוף יצא שזוזיא מקלל את העורך והכותב בשידור, אומר 'אני מגעיל? המניאק שכתב את זה מגעיל', והשאירו את זה ככה. הייתי בטוח שינזפו בי או יורידו את זה בעריכה, אבל הם דווקא אהבו שאנחנו עושים דברים כאלה. למרות שלקראת הסוף קצת הידקו לנו את החגורה ואמרו לנו להיצמד לטקסטים".

ובכל זאת, גם בתוך החתרנות הצלחת להיות חתרן.

"זה לא מכוון, אבל כן, זה עניין של אישיות. תני לי מסגרת, ישר אני מורד בה. כשיצאתי מבית צבי, קיבלתי חוזה בתיאטרון, שזה כבוד מאוד גדול, ומה הדבר הראשון שעשיתי? הפכתי לראש ועד העובדים והתחלתי להילחם על הזכויות שלנו. הרגשתי שאני עושה מהפכות. רק היום אני מבין איזה טירוף זה היה. היום אני נרגע קצת כי בכל זאת, יש שלושה ילדים להאכיל, וזה המון זוגות אופניים ו'בוב הבנאי', אין מה לעשות".

• צילומים בלעדיים מאחורי הקלעים של "הישראלים" תוכלו למצוא רק בגיליון "פנאי פלוס" החדש