חם על הירח

הקורא הסהרורי אברם (השם במקור!) מביט ארוכות בירח המלא, ותוהה: "איך זה שבתחילת הערב הירח גדול וצהוב, ואחרי כמה שעות הוא מצטמק ומלבין?"

אז דבר ראשון, אברם, זה ידוע שאנשים רואים כל מיני דברים משונים אחרי שהם מתעסקים יותר מדי עם אוסף הבולים שלהם. דבר שני, למזלך עוררת את אהדתו של הכמעט־דוקטור להוראת המדעים רוני מועלם — והוא מבקש להסביר שמדובר בטעות אופטית.

לא רק שגודלו של הירח לא משתנה — את זה בטח ניחשת לבד — אלא גם מה שאתה רואה לא באמת משתנה. פשוט, בתחילת הערב הירח זורח ליד קו האופק ואנחנו משווים אותו לעצים ולבתים, ובהמשך הלילה, כשהירח נמצא באמצע השמיים, אין לנו למה להשוות אותו אז המוח תופס אותו כקטן יותר. והרי לכם עוד סיבה להעדיף מין קבוצתי.

ומה עם הצבע? זה כבר סיפור אחר לגמרי. האור שמוחזר מהירח עובר באטמוספירה לפני שהוא מגיע אלינו. כשהירח נמצא ליד קו האופק, האור שלו צריך לעבור דרך ארוכה יותר באטמוספירה מאשר כשאנחנו מסתכלים ישר כלפי מעלה — והאבק שיש לנו באוויר משווה לו גוון אדמדם־צהבהב, ממש כמו בזריחה ובשקיעה של השמש. בקיצור, אברום היקר, עזוב רומנטיקה. סתם זיהום אוויר.

אבל אברם אינו מרפה, כי גם סיבוב כדור הארץ מטריד אותו בימים אלה: "אם שני מטוסים ממריאים בו זמנית מאותה נקודה על קו המשווה", הוא מקשה, "ואז הם טסים לאורכו באותו גובה ובאותה מהירות, רק בכיוונים מנוגדים — האם הם יגיעו ביחד לצד השני, או שהמטוס שטס נגד כיוון כדור הארץ יגיע ראשון?".

להירגע כולם, זה לא בוחן במתמטיקה. הנה ההסבר של מועלם: האוויר, המטוס, הנוסעים וגם שקיות הקרקרים שמחלקים במחלקת תיירים — כולם זזים יחד עם כדור הארץ, ולכן לא חשוב לאיזה כיוון טסים. מה שכן חשוב הוא סיבוב כדור הארץ, שמשפיע על כיווני הרוחות בקווי רוחב שונים. מטוס שרוכב על רוח סילון של 200 קמ"ש בהחלט יכול להגיע קודם — והנה למה טיסה מישראל לארה"ב יכולה לקחת יותר זמן מהטיסה חזרה, אפילו אם בחזור המטוס עומד ומחכה חצי שעה ל־22 חרדים מברוקלין שלחצי מהם קוראים לייב (סיפור אמיתי, אל תשאלו).

הלך הקליע

מיכאל רוצה לדעת לאן כדורים  עפים. התשובה, כמובן, היא  "רחוק משטראובר"

מיכאל מבאר שבע מעוניין לדעת מה קורה לכל הקליעים שהפלסטינים יורים באוויר: האם הם חוזרים לאדמה, ועלולים להרוג מישהו? ובכן, מיכאל, התעלמנו מהתקווה המוצנעת בחלקה השני של השאלה, ופנינו לגיא סטריק, שהוא גם אלוף אירופה בקליעה, גם מדורג שני בעולם ב־60 כדור בשכיבה — תודה שזה ענף שלא חשבת עליו — וגם מאמן נבחרת ישראל בקליעה.

אז קודם כל, מבהיר סטריק, ברור שהכדור חוזר לאדמה. השאלה היא לאן בדיוק. אם הוא נורה בזווית של 43 מעלות, הוא יגיע לטווח המקסימלי שלו, ואז הוא עשוי ליפול גם כמה קילומטרים מהנקודה שבה ירו אותו. אבל אם יורים את הכדור ישר למעלה, הוא יטפס עד שייעצר באוויר, ואז ייפול, כמו אבן קטנה, בגלל כוח המשיכה. מאיזה גובה תתחיל הנפילה? תלוי במהירות, בקליבר ובמשקל הקליע. קליע של M16, למשל, יגיע גבוה יותר מכדור של קלצ'ניקוב.

לפי חוקי הפיזיקה, הכדור אמור לחזור לאדמה באותה מהירות שבה נורה. אבל הנה שוב נכנס העניין הזה עם האוויר: בעולם בכלל, וברצועת עזה בפרט, החיכוך עם האוויר עוצר את הכדור ומונע ממנו להאיץ במהירות של אלף מטר בשנייה לתוך הגולגולת של מישהו. זה בטח לא נעים לחטוף על הראש קליע מתכת שנפל מהשמיים, מסכם סטריק, אבל לא ידוע על אף אחד שמת מזה. באמת מצטערים.