קינג דיויד: המלצות די.וי.די לסופ''ש

נאצ'ו ליברה

הבמאי הצרפתי הדגול, ז'אן רנואר ("האשליה הגדולה", "חוקי המשחק"), התוודה כי בסופו של יום כל סרטיו הם לעולם אותו סרט. את האמירה הזו, ויסלח לנו רנואר, ניתן להחיל בקלות גם על קריירת המשחק של ג'ק בלאק. כמעט כל סרטיו מגוללים את אותה עלילה, עם שינויים קלים באקלים, בשיער הגוף ו/או הפנים. סיפורו של איש קטן בעל כרס גדולה וחלומות לא פחות גדולים היוצא לכבוש את העולם כנגד כל הסיכויים. זה התחיל בתפקיד קטן ב"נאמנות גבוהה" ומאז הוא היה האיש שחלם על קריירת רוק ב"בית ספר לרוק" ו"טניישז די" המצוין, האיש שחלם על יצירת הסרט הגדול בכל הזמנים ("קינג קונג"), ואילו ב"נאצ'ו ליברה" הוא עוזב את האמנות לטובת חלומות ספורטיביים יותר - עולם ההאבקות.

למעשה, את עלילת הסרט ניתן לסכם באופן הבא: האנס כריסטיאן אנדרסן משכתב את סיפור הברווזון המכוער כך שיתרחש בעולם ההאבקות התוסס של מקסיקו בשנות השבעים. אפשר היה להמשיך ולדבר על סיפור המעשה הסהרורי שהתקין עבורנו הבמאי ג'ארד הס ("נפוליאון דיינמייט") והתסריטאי הנפלא, מייק ווייט ("בית ספר לרוק") אבל בסופו של יום זהו מופע יחיד של ג'ק בלאק - כולל רגע שירה קורע לב ("אינקארנאאאאאאאאאאאאאאאאסיוהוהוהוהון!!!") - המציג לראווה תלתלים, שפמפם, מבטא היספני וכמובן (נא לקרוא במבטא הנכון) את הסטראצ'י פנטס!

תוספות

מכל הבא ליד (ערוץ פרשנות עם ג'ק בלאק, ג'ארד הס, ג'רושה הס ומייק ווייט, סרטי תעודה שעוקבים אחרי הפקת הסרט, סצינות שנמחקו, תהליך יצירת קטעי השירה של בלאק ועוד) אבל אם להודות באמת אין שום תוספת שתיחקק בזכרונכם. הדבר בולט בעיקר בערוץ הפרשנות שמרגיש יותר כמו פגישה עם החבר'ה בפאב (כולל רחש כרסום החטיפים) מאשר שיחה קומית מאירת עיניים.

קלאסיקה מודרנית: שמתי ברד למורה

אם צריך לסכם את ההוויה הקומית של שנות השמונים באמצעות סרט אחד, יהיה זה ללא ספק "שמתי ברז למורה". ככלות הכול, כמה מאיתנו עברו את ימי המחלה שלהם ללא התענגות על הרפתקאותיו של האיש, האגדה והמבט למצלמה, פריס ביולר (מת'יו ברודריק). למען האמת, גם בצפייה מחודשת, עשרים שנה אחרי, סרטו הרביעי של ג'ון יוז נותר החצוף והרענן מבין גוף יצירותיו המצוצמצם. ואולי הסיבה לכך נעוצה בעובדה ש"שמתי ברז למורה" כל-כך שונה מסרטיו האחרים של הבמאי הנערץ. אם תרצו, מדובר בתאום המרושע של "מועדון ארוחת בוקר", סרט לא פחות נפלא שבו גיל הנעורים הופך למפגן של רחמים עצמיים. יוז, כך הוא מתוודה לא אחת, רואה את האדם, בייחוד בגיל הנעורים, כיצור בעל שתי רגליים שעסוק בהתייפחות על גורלו המר, ו"שמתי ברז למורה" הוא התשובה המוחצת להתנהלות דנן. פריס ביולר הוא אותו מיסטר הייד שמסתתר בכל נער ונערה, אותה מפלצת שבדרך כלל הוליווד לא ממהרת לשחרר למסכים. יישות נרקיסיסטית שכל הווייתה מסתכמת במנטרה הגדולה של שנות השמונים, "לקחת בקלות". ולראייה, הטאגליין המקורי של הסרט נקרא - One Man's Struggle To Take It Easy.

והמאבק הזה, המסע הניהליסטי הזה, נוכח עולם שלוקח את עצמו ברצינות תהומית הוא ששב ומקסים אותנו כל פעם מחדש. ואתם חייבים להודות שיש משהו יותר ממנחם בידיעה שאי שם ביקום מסתובב לו פריס ביולר שפשוט לא מבין איך מצפים ממנו ללכת לבית הספר ביום יפה כל-כך.

מהדורת המבריזנים המיוחדת ל"שמתי ברז למורה" כוללת לא מעט תוספות (מאחורי הקלעים, על הופעתו של מת'יו ברודריק), שתיים מהן מוצלחות במיוחד:

1. סרטון תיעודי שפוגש את שחקני היצירה ועוקב אחרי תהליך הליהוק המיוחד. כך למשל, תלמדו שמת'יו ברודריק (ביולר) ואלן ראק שמגלם את חברו הטוב ביותר, הופיעו יחדיו קודם לכן בברודווי במחזה "טירונות" לניל סיימון, ומכאן הכימיה המופלאה שלהם גם בסרט, שהשחקן שגילם את המורה לכלכלה היה כותב הנאומים של ריצ'רד ניקסון וכתב של של ה"ניו-יורק טיימס", ושליימן וורד וסינדי פיקט, המגלמים את הוריו של פריס בסרט, נישאו בעקבות עבודתם המשותפת.

2. סרטון קצר בשם "העולם על-פי בן שטיין" העוקב אחר תפישת העולם של ג'ון יוז, פריס ביולר ואחד בן שטיין, האיש שגילם את אותו מורה מיתולוגי לכלכלה. שטיין המקסים חושף את רצונו עתיק היומין של כל אדם להיות סטנדאפיסט ומתוודה שחיוך עולה על פניו כשהוא יודע מהן המילים שייחקקו על לוח מצבתו: "ביולר...ביולר...ביולר...".