המשימה: להיפטר מהמזכרות ולפתוח דף חדש
אני לא מאמינה בזה, אבל המיסטיקנית אמרה לי שאני חייבת להעיף מהדירה שלי את כל החפצים הקשורים לבחורים מעברי, אז עשיתי שיעורי בית. זה קשה, אבל משחרר. סגירת מעגל
כשהגיע תורי ניגשתי בשיא האדישות, במחשבה שממילא שום דבר שתגיד לא ישנה לי, ובטח אשכח את דבריה תוך משקה או שניים. היא באמת אמרה כמה דברים שנכנסו מאוזן אחת ויצאו דרך השנייה בלי שעברו תהליך עיבוד במוח. אבל משפט אחד כן נקלט לי בראש: "את חייבת להעיף מהדירה שלך את כל החפצים שקשורים לבחורים מהעבר שלך!".
יצאתי קצת מופתעת, חשבתי להתעלם מזה, אבל לא ממש הצלחתי. שאלתי את מילי אם גם היא קיבלה איזו משימה, אבל היא לא. שאלתי עוד כמה אנשים ולא איתרתי ולו אחד שיצא עם משימה מאותה מיסטיקנית.
בדרך הביתה ניסיתי לחשוב על חפצים שאני צריכה להשליך. זו לא נראתה משימה מסובכת במיוחד. וככל שחשבתי על זה היא נשמעה לי יותר ויותר הגיונית. למה באמת לשמור חפצים מקשרים שנגמרו?
כשהגעתי הביתה התחלתי לבצע את המשימה שלי במרץ. התחלתי מהקל, מתנות שקיבלתי מבחורים שיצאתי איתם בשנתיים האחרונות. אף קשר לא החזיק מעמד יותר מכמה חודשים בודדים. משם עברתי לכבד יותר, לאקס. התחלתי מהתמונה הענקית שקנה לי, אף פעם לא חשבתי להיפטר ממנה. היא כיסתה כתם מכוער, שכיסה חצי קיר. התלבטתי במשך כמה דקות והחלטתי שממש הגיע הזמן לצבוע את הקיר ואולי אפילו להרביץ איזה ציור קיר מגניב.
תוך פחות מ-20 דקות התמלא לו ארגז
נכנסתי לשוונג, המשכתי להסתובב ברחבי הדירה, אוספת בדרכי את כל החפצים והמזכרות התמימים כביכול שנתקלתי בהם. תוך פחות מ-20 דקות התמלא לו ארגז מזכרות מכובד. למחרת הלכתי לבת-דודה שלי וחילקתי לה ולילדים שלה חפץ אחר חפץ. הרגשתי כמו סנטה קלאוס. את הבושם נתתי למאיה, השרשרת לאלונה, החולצה מנפאל (שלא לבשתי בכלל) לאדם, עוד כמה פריטים לכל אחד עד שאזל המלאי. הם היו מבסוטים, אמרו שאני פראיירית ושאין החזרות. הרגשתי תחושת הקלה אדירה. באמת שלא הייתי צריכה את הדברים האלה יותר.
אחרי כמה ימים גיליתי שבמגירת ההלבשה התחתונה שלי נותרו כמה פריטים ממנו, בין היתר תחתוני חוטיני מתחרה שגם ככה לא ארשה לעצמי ללבוש ליד אף בחור אחר. הפעם השלכתי את הממצאים ישר לסל, וחסל.
כשהתארגנתי למסיבה כעבור כמה ימים, פשפשתי בתיבת התכשיטים אחר שרשרת מתאימה. מצאתי שם שרשרת עם אבן מיוחדת, שהוא הביא לי מהמזרח. התלבטתי במהלך הלילה, המשכתי להתלבט עוד קצת למחרת. לבסוף נתתי לחברה קרובה שעמדה לנסוע לשנתיים, ככה אדע שיש לשרשרת בית חם ולא אתקל בה יותר, לפחות לא בזמן הקרוב.
שמחתי מאוד שמישהי שבכלל לא מכירה אותי אמרה לי להעיף הכל. עם כל הקושי שקיים בלהעיף דברים שהיו יקרים לליבי, היה בזה אלמנט משחרר. כאילו עם כל מזכרת ששיחררתי, פיניתי מקום לאחת חדשה.
נזכרתי בהרצאה ששמעתי פעם על הבודהיזם. לפי האמת השלישית של הבודהה, היאחזות בדבר כלשהו מהווה סבל, והדרך להפסיק את הסבל היא השתחררות מאותה אחיזה. ולמרות שלא הרגשתי סבל בגלל הנרות, החלטתי להיפטר מהם, רק על זה שהם גוזלים ממני אנרגיה עם כל הדיונים הפנימיים שגרמו לי.
בשבוע שעבר אזרתי אומץ והעברתי אותם לחברה, שממש התלהבה מהם. היה יותר קל לי להיפרד מהם בידיעה שהיא ממש תהנה מהם. בזה ניקיתי הכל ושחררתי את הזכרונות שנהגו לצוץ מדי פעם כשנתקלתי באחד החפצים.
בדיוק יומיים אחרי זה, הוא יצר איתי קשר...
אז ככה: בחודשיים הראשונים לפרידה חשבתי עליו הרבה, בעיקר התאבלתי על הקשר. נהגתי להשוות בחורים חדשים אליו. לאחר הריבאונד הראשון, כבר השוויתי גם אליו וגם ולריבאונד, בכל זאת הריבאונד עלה עליו בכמה דברים. לאחר הקשרים הבאים, כבר כמעט ולא השוויתי אף אחד אליו. השוויתי את ה"חדשים" אחד לשני. כל אחד גילה לי עולם שלא הכרתי קודם, כל אחד, גם אם נכנס לחיי לזמן קצר מאוד, הטביע בי חותם חשוב. בשנה האחרונה, כמעט ולא חשבתי עליו.
במקרים שכן חשבתי עליו, נזכרתי ב"קשר הכייפי" שהיה לנו, ככה קראנו לו. "כזה כיף לא היה לנו עם אף אחד אחר". אבל חשבתי גם על כמה שזה לא היה מספיק, ועל הבעיה הכי גדולה שלו - הוא לא ידע להיות שלם עם עצמו. זה במידה מסוימת נבע מהפחד שלו לקבל החלטות. הבחור היה נותן לכל אחד להשפיע עליו. ובמסגרת מעגל קסמים מרושע זה, הואיל והוא עשה מה שמצפים ממנו ולאו דווקא מה שהוא רצה - לא ראיתי אותו מאושר אף פעם.
ביום שהוא יצר קשר, ככה פתאום ללא שום התראה מוקדמת, הוא תפס אותי לא מוכנה. הוא הבהיר לי שהוא מבולבל, ושלא עבר הלאה. אני מצידי, לא הסגרתי כלום. "אני לא אומרת כלום לפני שאני מתייעצת עם עו"ד" - כלומר חוזרת הביתה, מעבירה לילה לבן של מחשבות ומעכלת מה קורה. השיחה הסתיימה בבת אחת. הפעם כבר הייתי מוכנה לכך שתגיע שיחה נוספת.
התרגשתי, זה היה כמו סיפור אגדות
בעקבות השיחה הנוספת קבענו להיפגש. התרגשתי, זה היה כמו סיפור אגדות. הבחור שהיה אהבת חיי לא הצליח להתגבר עלי, הוא עדיין המשיך לאהוב אותי! לפגישה הגענו שניים, אני, בקוּליות שלא ידעתי שיש לי, ובחור שהיה מאוד דומה לבחור שפעם היה אהבת חיי, ואולי יכול היה לזכות בתואר הזה בשנית. הוא כבר לא היה אהבת חיי באותם רגעים. משהו בו היה שונה, כבוי, כל השובבות, הפלפליות, לא יודעת לאן הן נעלמו.
דיברנו על הכל, על למה זה לא הלך, על הדברים שעשינו יחד שהיו רק שלנו, ומאז הוא לא יכול לעשות אותם עם אף אחת אחרת, על הלב ששלו שנותר חסום בגלל הרגשות שלו אלי.
הוא באמת השתנה, למד לשתף ברגשות, למד שחיים רק פעם אחת ושאת החיים צריך לחיות מהלב. מאוד ריגש אותי לראות לאיזה בחור מדהים הוא הפך.
ואז הוא דיבר על החברה שלו, הבחורה שמחזיקה מעמד איתו למרות שהלב שלו חסום, בתקווה להצליח להגיע אליו. ועל כך שהלב שלו רוצה לחזור אלי, בעוד המצפון שלו מפחד לעזוב אותה. היא כבר כמה חודשים לוחצת עליו להתחתן. היא בכתה לו באותו שבוע על כך שהיא לא רואה את החיים שלה בלעדיו. הוא ביקש את עזרתי. שאעזור לו להחליט, כדי שלא יעשה את מה שהוא כינה בצורה ברורה - "טעות". הוא הוסיף: "אמרת שתמיד תהי שם בשבילי אם אצטרך".
הוא ביקש ממני להחליט בשבילו
באמת אמרתי דבר כזה. אבל הוא ביקש ממני את הדבר האחד שהוכיח לי מעל לכל ספק, שבדבר הכי מהותי הוא לא השתנה: הוא ביקש ממני להחליט בשבילו. לקחת את האחריות על עצמי. האחריות לחיים שלו, לאושר שלו.
חשבתי על זה במשך כמה ימים. אילו היינו חוזרים זה היה כמו סיפור אגדות. הקשר הכי כייפי שיכול להיות, עם פוטנציאל לאהבה גדולה. זה התחיל להיראות כמו קאמבק מפתיע ומרגש. יותר רומנטי מ"הנסיכה הקסומה".
אני אוהבת סיפורי אגדות, אבל זה לא אחד מהם.
היה לנו מעגל לסגור, זה הכל.
האגדה שאני כן אגשים תהיה חדשה לגמרי.
האימייל של נטע
