תורת המשחקים

אפילו בארה"ב - המדינה שבה ריצ'רד ניקסון אמר פעם שכל הקריירה שלו היתה שווה כדי שייתנו לו לשדר שלושה אינינגים ממשחק של המטס, וגדולי ההיסטוריונים והפרשנים הפוליטיים גאים במיוחד בספרים שכתבו על ספורט - מייקל לואיס היה מועמד לא ממש סביר לכתוב את ספר הספורט המרתק של העשור.

לואיס נולד בניו אורלינס, ועשה תואר ראשון בהיסטוריה של האמנות בפרינסטון ותואר שני בכלכלה בלונדון. הוא הספיק להיות סוחר אמנות וברוקר בחברת סולומון בראדרס בשנות ה־80 המופרעות של רונלד רייגן והבורסה המשתוללת, השנים שמייקל דאגלס בתפקיד גורדון גקו ב"וול סטריט" סיכם במילים "תאוות בצע היא דבר טוב". הוא כתב ספרים על כלכלה, בחירות, עמק הסיליקון ומהפכת האינטרנט. ואז לואיס שם לב למשהו מוזר, סטייה שהתמקמה דווקא בטבור הרוחני של התרבות האמריקאית. למשהו הזה קראו אוקלנד איי'ס. איי'ס הוא קיצור של אתלטיקס, הכינוי העתיק שמלווה את קבוצת הבייסבול של אוקלנד עוד מהימים ששיחקה בפילדלפיה.

בייסבול הוא לא רק הלב, הנשמה ומחזור הדם של אמריקה: הוא הענף הכי שמרני, הכי קפיטליסטי והכי מאובן בין ענפי הספורט הגדולים שלה. הרבה אחרי שדיוויד סטרן ופול טגליאבו, הקומישנר המצליח של ליגת הפוטבול המשגשגת, גילו שתקרת שכר, חלוקת רווחים ושאר מגבלות על הגדולים כדי שגם הקטנים ישרדו הן המתכון לליגה מקצוענית מוצלחת, בבייסבול עוד מתנהגים כמו בימים של ג'ון ד. רוקפלר - או, לחלופין, כמו בליגות הכדורגל באירופה. אין שום מגבלה על הגדולים, אין שום ניסיון ליצור שוויון שיאפשר לווימבלדון להתחרות עם צ'לסי או לסן אנטוניו להתמודד עם ניו יורק. יש קפיטליזם פרוע וחוסר שוויון זועק.

סעיף השכר של הניו יורק ינקיס, מכבי תל אביב של הספורט האמריקאי, הגיע השנה כמעט ל־200 מיליון דולר. פלורידה, הקבוצה שהוציאה הכי מעט על שכר שחקנים, שילמה סך כולל של 14 מיליון, קצת יותר מחצי ממה שעלו לינקיס שירותיו של שחקן אחד בלבד, אלכס רודריגז. חמש קבוצות שילמו העונה לשחקנים יותר מ־100 מיליון דולר; שש שילמו פחות מ־50 מיליון. כל זה בענף שבו לכאורה, כסף אמור לקנות הצלחה יותר מבכל ענף אחר.

בייסבול הוא הרי לא באמת משחק קבוצתי. ההישג של הקבוצה הוא סך הכל של מה שמשיגים יחידים: החובט היחיד, הרץ על הבסיסים, הפיצ'ר לבד על הגבעה. בניגוד לכדורסל, שבו הקליעה שלך היא פונקציה של ההכנה הקבוצתית (מסירה, חסימה, תרגיל), בבייסבול אתה לבד לטוב ולרע, ובכל פעם באותו מצב בדיוק. הסטטיסטיקה של המשחק לא רק מפורטת יותר משל כל משחק אחר, אלא גם מבוססת על מדגם טוב במיוחד: שחקן שדה ממוצע עולה לחבוט כ־600 פעמים בעונה, כל פעם באותו מרחק מהפיצ'ר. הדעת נותנת שאפשר לדעת, בוודאי אחרי עונה או שתיים, למה הוא מסוגל - ושהשוק יתמחר אותו בהתאם.

אז זהו, שלא. וכאן נכנסו האיי'ס, מייקל לואיס ו"מאני בול" לתמונה. התוצאה היתה לא רק ספר ספורט מרתק, אחד מרבי המכר של 2003 בשוק האמריקאי, אלא גם ויכוח אדיר שממדיו חורגים בהרבה מבייסבול.

אם תבנה אותם, הם ילכו

האיי'ס ממוקמים דרך קבע בשליש התחתון של טבלת המשכורות. המשמעות היא לא רק שהם אינם יכולים לקנות שחקנים יקרים כשאלה יוצאים לשוק, אלא גם שאין להם סיכוי להחזיק בכוכבים שהם עצמם מגדלים: כמעט כל שחקן משמעותי של אוקלנד שנהיה חופשי יוצא לקושש משכורת של שמונה ספרות במקום אחר. בהיגיון המקובל של העולם ושל הענף, כפי שקבע אפילו צוות מיוחד שמינה קומישנר הבייסבול באד סליג לפני כמה שנים, היתה לזה משמעות ברורה: אוקלנד לא תוכל להיות קבוצה מצליחה. תהיה לה שנה טובה פה ושם - "חריגה", כמו שאמר סליג עצמו כשהצביעו בפניו על המקרה של האיי'ס - אבל עם הזמן הכסף פשוט יכריע אותה, ממש כשם שהליגה האנגלית הפכה לתחרות פנימית של אברמוביץ' נגד מלקולם גלייזר.

ואם כך, כנראה שהטבלה משקרת. כי בטבלה כתוב שבשבע העונות של האלף החדש, לאוקלנד היתה חריגה מתמשכת בטור הניצחונות. למעשה, שום קבוצה באמריקן ליג חוץ מהינקיס, שמשלמת לשחקנים פי שלושה ויותר מאוקלנד, לא ניצחה יותר משחקים מהאיי'ס. כמעט כל שנה הם בפלייאוף, שבבייסבול הוא מצומצם בהרבה מהכדורסל או הפוטבול: ארבע קבוצות בלבד מכל ליגה. כמעט כל שנה האיי'ס מאבדים את השחקנים הטובים ביותר שלהם לעשירים, וכל שנה הם חוזרים ומכים אותם עם סגל מלא בשמות שאף אחד לא מכיר.

מייקל לואיס יצא לבדוק איך הם עושים את זה, וחזר עם שתי תובנות: הראשונה, בילי בין הוא גאון. השנייה, משהו דפוק מאוד בדרך שבה אמריקה הממוסדת מתייחסת לבייסבול, לעסקים - ולחיים בכלל.

בילי בין הוא הג'נרל מנג'ר של האיי'ס בתשע העונות האחרונות. הוא ירש מועדון כושל, בשוק בעייתי: אוקלנד היא עיר ללא תואר והדר, המקום שעליו אמרה פעם גרטרוד סטיין ש"אין שום שם, שם". המצב הסוציו־אקונומי בעיר ירוד, בוודאי יחסית לפנינה מצידו השני של המפרץ - סן פרנסיסקו הזוהרת, שיש לה אוניברסיטאות והייטק ותרבות, ואת הג'איינטס, קבוצת הבייסבול הבכירה ועתירת הכוכבים של האזור, שהוציאה ב־2006 30 מיליון דולר יותר מהאיי'ס לשכר שחקנים וסיימה במאזן שלילי, בנשיונל ליג החלשה.

כמעט מיד הפכה הקבוצה של בין לנס הכלכלי־ספורטיבי שתואר למעלה, שמוציא את באד סליג מדעתו ומעלה את חמתם של כל מביני הדבר. שהרי אם בילי בין מצא את הדרך לנצח בלי כסף, מה זה אומר על כל מי ששופך כסף כמו משוגע?

זה לא רק הכסף, כמובן. בין שכר כעוזרים אנשים עם מחשבים שגמרו הרווארד, ולא שיחקו בייסבול בשום רמה מקצוענית. הוא פיטר את רוב הסקאוטים שלו, כל החבר'ה הוותיקים שלועסים טבק ומדברים בז'רגון שאף אחד לא מבין, והחל לבחור בדראפט שחקנים שאף אחד לא הכיר - ושהפכו לכוכבים באיי'ס, ואחר כך נמכרו במחיר מופקע של בחירות דראפט או העברות לקבוצות אחרות. כל שנה לפני משחק האולסטאר, המועד האחרון להעברות, הוא עושה סדרה של עסקאות שנראות לכולם משונות, ובחצי השני של העונה האיי'ס טורפים את כולם. למעשה, בתקופת בילי בין אוקלנד היא קבוצת החצי השני הטובה ביותר בבייסבול.

מה הסוד? כדי לקצר ספר שלם, הסוד הוא להפריד בין עיקר לטפל, ולא ללכת שבי אחרי המיתולוגיות הפנימיות של המקצוע. הסוד הוא להסתכל על העולם כמו שהוא, אפילו אם זה אומר שלכל מוישה זוכמיר יכול להיות אותו ידע שיש לבן אדם שכל החיים בילה על הקווים (או במשרד). הסוד הוא להבין מה השוק מתמחר גבוה מדי ולמה הוא לא נותן ערך מספיק, לקנות את מי שהשוק מזלזל בו שלא בצדק ולמכור את מי שמוערך יתר על המידה. זה נכון לבייסבול, זה נכון לחיים, וזה עשה את בילי בין למנג'ר הכי טוב באיזשהו ספורט, באיזשהו מקום בעולם.

זאת השיטה של בילי בין, ה"בין בול": הוא בדק ומצא, ששחקנים שנבחרו בדראפט אחרי שעברו בקולג' מצליחים הרבה יותר מכאלה שיצאו מהתיכון, אז הוא לוקח רק שחקנים שיצאו מקולג'. הוא עשה רגרסיות סטטיסטיות שגילו, שהנתונים החשובים ביותר במשחק הם היכולת להגיע לבסיס ולחבוט חבטות ששוות יותר מבסיס אחד, אז הוא משקיע באלה ומתעלם מכל קטגוריות הזוהר כמו ממוצע חבטות ויכולת לגנוב בסיסים. הוא הבין שהמנג'רים שלו (בבייסבול, כמו בכדורגל האנגלי, המאמן נקרא מנג'ר) שבויים במיתולוגיות שאין להן שום הוכחה בסטטיסטיקה, אז הוא זרק אותם ולקח מנג'רים אחרים. בפעם הראשונה בתולדות הבייסבול, הקבוצה שיחקה לפי הפילוסופיה של הג'נרל מנג'ר שבנה אותה.

זה נראה לכם מובן מאליו, אבל זה ממש לא - לא בבייסבול ולא בחיים. קחו דוגמה ממשהו שקרוב לנו: סקאוט מהאן.בי.איי שמגיע לראות את ליאור אליהו לא מסתכל על אליהו, אלא על מה שדמיונו וניסיונו אומרים לו שאליהו יהיה בעוד עשרה קילו, בתפקיד אחר על המגרש, בעולם המקצועי שלכאורה מובן רק ליודעי ח"ן. בין אומר שאליהו, בוודאי בבייסבול, יהיה אליהו. שחקנים לא ממש משתנים, ומאמנים מתערבים לפעמים רק כדי להתערב.

הצורך העצום של בעלי המקצוע, בספורט כמו בחיים, הוא להבדיל את עצמם מאלה שלא עוסקים בו על ידי שפה משלהם, ידע רלוונטי ולא רלוונטי, עולם סתרים שרק חברי האחווה מותרים בכניסה אליו. זובי, היה בילי בין אומר אילו היתה לו שפה משלו. החיים הם מה שהם. הידע הוא נרכש, למי שמוכן לתת תחת כדי לרכוש אותו. עיניים פקוחות, חריצות ויכולת לא להסתנוור מהשייכות למועדון חשובות הרבה יותר מכל דבר אחר. עובדה, הוא עושה את זה כבר תשע שנים.

אם תבנה אותו, יבוא מישהו אחר

"מאני בול" יצא לאור ב־2003. עולם הבייסבול המסורתי התייחס אליו כאל בגידה: מאמנים, פרשנים, ותיקי המשחק ומה שלואיס מכנה "עזרת הנשים" (התקשורת, כמובן, מה חשבתם?) יצאו מדעתם לנוכח הצגתו של בילי בין כסוג של גאון שיודע כל הזמן דברים שאף אחד אחר לא יודע. הנה, חזרו כולם ואמרו, אוקלנד לא מנצחת בפלייאוף. בין, שלא ביקש בתמורה לרישיון הכניסה שנתן למייקל לואיס לתוך העולם של האיי'ס שום שליטה על תוכן הספר, חזר ואמר שמה שהוא עושה מוכיח את עצמו רק לאורך עונה ארוכה, שבה המזל מתיישר בסופו של דבר. הפלייאוף הקצר והאכזרי של הבייסבול הוא במידה רבה עניין של מזל.

בינתיים צצים לאורך ולרוחב הליגה העתקים קטנים של בילי בין. ג'יי.פי ריצ'ארדי, שהיה עוזר שלו, מנהיג בשנתיים האחרונות מהפכה דומה בטורונטו. בוסטון, שניסתה לגנוב את בין מאוקלנד (הוא חתם על חוזה של 12.5 מיליון דולר לחמש שנים, פי שישה ממה שהיה לו באיי'ס, והתחרט אחרי יממה), לקחה לפני שנתיים ג'נרל מנג'ר בן 28 מהרווארד שלא שיחק בייסבול מימיו, תיאו אפשטיין, ותוך שנה זכתה באליפות שנמנעה ממנה 87 שנים (גם זה היה בלא מעט מזל, ולא בגלל שאפשטיין שיחק "בין בול": בוסטון היא דווקא אחת הקבוצות העשירות ביותר בבייסבול). אבל אף אחד מהחבר'ה האלה לא מצליח כמו בילי בין. כנראה שהתורה היא בסדר, אבל יש משמעות גם למי שמיישם אותה.

הדבר היחיד שיחסל כנראה את ה"בין בול" הוא מה שהורג את כל המהפכנים: הכסף וההצלחה. בימים אלה ממש חתמה אוקלנד על חוזה להקמת איצטדיון חדש ומהודר, עם תאי כבוד לעשירים והכנסות מובטחות, שיעשו את האיי'ס לאחת הקבוצות העשירות בליגה. עוד כמה שנים בילי בין בטח יהיה שמן ועשיר, ומישהו אחר יהיה הבין החדש. אבל הלקח, לספורט ולחיים, נשאר. מי שהולך בעיניים פקוחות, לא מאמין לשום "אמת מקצועית" ומעז לבעוט בכל מיתוס כדי לראות ממה הוא עשוי - רק הוא יצליח לפעמים לגלות ארץ חדשה.