מי גרבר

הרגע ששינה לי את החיים היה מורכב משתי מילים: "אני בהיריון". הייתי בן 21, החברה שלי התקשרה וזה כל מה שהיה לה לומר לי. בלי שלום ומה נשמע, רק "אני בהיריון". שתי מילים שנאמרו בקור ובאדישות, ואחריהן שתיקה ארוכה.

נפגשנו כמה חודשים אחרי שהשתחררתי מהצבא. חיפשתי עבודה מועדפת, ומצאתי את עצמי בתור מאבטח בהתנחלות דתית. מאוד דתית: הדבר הראשון שהובהר לי זה שאפילו "בוקר טוב" אני לא יכול להגיד לבנות. ובאמת לא אמרתי. האמת, אפילו לא הסתכלתי עליהן. אבל אותה לא יכולתי לפספס. ראיתי מיד שהיא אחרת. נכון שהיא היתה דתייה, אבל היה לי ברור שלא לעוד הרבה זמן. מה שכן, היא היתה מאוד צעירה. חוקית, אבל לא הרבה יותר מזה.

זרקתי לה משפט פה ושם, והתחלנו לתקשר בכל מיני דרכים חשאיות. היא היתה מפילה לידי פתקים וממשיכה ללכת, אני הייתי מחביא לה מכתבים בכל מיני מקומות סודיים. הכל בשקט־בשקט, וחלילה שמישהו יידע. חודש אחרי שהתחלנו להתכתב נפגשנו ממש, פנים מול פנים, ואחרי זה עוד פעם ועוד פעם, עד שהשמועה על הקשר האסור הזה התחילה להתפשט בהתנחלות והחלטתי לעזוב את העבודה. היא בעצמה כבר התחילה תהליך של חזרה בשאלה בקבוצה מיוחדת, ובשלב מסוים עברה לגור אצל המדריך החילוני שלה.

ארבעה חודשים עברו מאז שהכרנו ועד שהצעתי לה לעבור לגור איתי. הייתי נורא מאוהב בה, אבל היא סיבכה לי את החיים. היתה הולכת ובאה, ולי לא היה מושג איפה ועם מי היא מסתובבת, ומתי - אם בכלל - היא תחזור. חודשיים אחרי שעברנו לגור ביחד, זוג צעיר ומאוד לא מאושר, היא יצאה מהבית ובאמת לא חזרה. דודה שלה, היחידה מהמשפחה שלה שעוד שמרה איתה על קשר, התקשרה אלי ואמרה שהיא עוברת אליה עד שיימצא לה פתרון אחר. הסכמתי, כי מה כבר יכולתי לעשות. לא רציתי שתלך, אבל היה די ברור שאין דרך אחרת.

חמישה ימים אחרי שהיא עברה לגור בבית של הדודה הגיעה השיחה ההיא עם שתי המילים ההן. מצחיק, אף פעם לא דמיינתי שאנהל רומן שנראה כמו משהו מאיזה סדרת דרמה ישראלית. ובטח שלא חשבתי שהוא הולך להפוך את החיים שלי לסרט.

בייבי בום

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהיא בישרה לי את זה היה אבא שלי. הוא נפטר שנה קודם, אבל אפשר לומר שגם כשהיה בחיים הוא לא ממש היה בסביבה. זה לא שאני כועס עליו או מאשים אותו או משהו, אבל בסופו של דבר אמא שלי גידלה אותי די לבד. אני מאמין שהחוסר הזה הוליד אצלי איזה שאיפה נסתרת להיות אבא בעצמי.

נכון שממש לא תכננתי לעשות את זה דקה אחרי הצבא, אבל האמת היא שגם לא נבהלתי מהמחשבה הזאת. כבר בטלפון אמרתי לה, בלי לחשוב יותר מדי, שאם היא רוצה אז גם אני רוצה ושאעשה הכל כדי שיהיה בסדר. המשפחה שלה דווקא לחצה עליה לעשות הפלה. דתיים־דתיים, אבל לא כשזה מגיע למה שרואים ולמה שאפשר להסתיר.

שמחתי כשהיא בחרה ללכת על זה. ממש שמחתי. אהבתי אותה ואהבתי את הרעיון שאנחנו הולכים להקים משפחה, כזאת שאולי תמלא את החסך שתמיד היה לי.

על חתונה לא דיברנו. זה נשמע מוזר עכשיו, אבל אז היינו צעירים מדי בשביל לדבר על זה. חוץ מזה שאת כל האנרגיות שלנו כיוונו לשאלה מה עושים עם הילד. אז חזרנו לגור ביחד, בדירת החדר הקטנה שלי, מנסים להסתדר עם המעט מאוד שהיה לנו. שני ילדים שמעמידים פנים שהם גדולים.

בסוף העמדת הפנים הזאת כבר לא עבדה. המשפחה שלה החרימה אותה, החדרון שלי היה צפוף על שנינו, והיינו חייבים להסתדר מהר, כי עוד שנייה יש לנו תינוק. הדבר הראשון שעשינו היה לשלוח אותה למעון לנערות חוסות בהיריון, ואותי למצוא עבודה אמיתית. נגיד באלקטרוניקה, שזה משהו שלמדתי קצת בצבא. ובאמת מצאתי עבודה, ואפילו מצאתי לנו בית באיזה יישוב, והיא חזרה לגור איתי. אבל היא היתה כל כך לא יציבה שאפילו להחליט איזה ערוץ בטלוויזיה בא לה לראות היה גדול עליה.

בחודש השביעי היא קיבלה צירים וילדה. חודש וחצי העברנו בפגייה כשאנחנו נוסעים לשם כל יום באוטובוס, רק שנינו, בלי משפחה או חברים. שבועיים לפני תאריך הלידה המקורי כבר היה לי ילד בבית, וחודש אחר כך כבר לא היתה לי עבודה, כי - הפתעה - מתברר שקשה גם לגדל ילד וגם לעבוד. וזה קשה במיוחד עם אמא שלא רוצה לקום בלילה להאכיל את התינוק שלה שצורח, או שמתעקשת להמשיך לישון בבוקר כשאני הולך לעבודה. אז פיטרו אותי, כי לא הצלחתי גם וגם.

בסוף חזרתי לעבוד, והתחלתי לחשוב ברצינות על איך אני מארגן לנו את החיים. ניסיתי לדבר איתה ולגרום לה להיות מעורבת, אבל כלום. היא רק הערימה שקר על שקר. אפילו את הכסף שקיבלנו בברית היא איכשהו העלימה.

במשך כל הזמן הזה, עדיין האמנתי שבסוף ננצח. ביחד. אהבתי אותה ורציתי לחיות איתה, ורציתי שהיא תהיה אמא של הבן שלי. אבל כל זה פשוט לא אמר לה שום דבר.

אני ואתה ודי

הילד היה בן חודשיים כשהיא ברחה איתו. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, ולא יצרה קשר עם אף אחד. אפילו לדודים שלה, היחידים שתמיד ידעו מה קורה איתה, לא היה מושג איפה היא. הסתובבתי בכל חור שיכולתי לחשוב עליו, ולא מצאתי אותה. אחרי איזה שבוע התקשרתי לפקידת הסעד שהיתה איתנו בקשר מאז שהתינוק נולד, והיא פקדה עלי בקול קר: "אל תחפש אותם". כשהתעקשתי שאני רוצה לראות את הילד שלי, היא אמרה שהם במעון לנשים מוכות, כי זה המקום היחיד שהסכים לקבל אותה.

כשהיא עצמה התקשרה פתאום אחרי כמה ימים, הדבר היחיד שיכולתי לשאול אותה היה "למה?". תשובה לא היתה לה. טוב, היא היתה ילדה קטנה, לא בשלה להיות אמא. אני פשוט התעקשתי לא להבין את זה.

בסופו של דבר הסכמנו שהיא תחזור לגור איתי. היו לי שבועיים לסדר לנו את החיים מחדש, ועבדתי על זה בכל הכוח. אבל היא, כמו תמיד, פישלה. שבוע לפני שהיינו אמורים להיפגש היא ברחה מהמעון, ואני זומנתי למשטרה לסדרת חקירות. משום מה היה נדמה להם שאני מחביא אותה ואת התינוק. איזה סיוט שזה היה. לא מספיק הלחץ מזה שהילד שלי נעלם לקיבינימט, אני עוד מככב בכל הסיפור הזה בתור החשוד המרכזי. למזלי הצלחתי לסדר ככה שהתמונה שלה תתפרסם בעיתון יומי גדול, ויום אחרי היא הגיעה מפוחדת כולה לתחנת המשטרה.

כבר לא הייתי מסוגל לדבר איתה. חשבתי שמגיע לה עונש על כל מה שהיא עשתה לנו.

כשפקידת הסעד הודיעה שהולכים לקחת לנו את התינוק לאימוץ, הבנתי שהגיע הרגע לקחת החלטה. אני לוקח את התינוק, איתה או בלעדיה.

אחרי שבועיים - שבועיים שבמהלכם נלחמתי בשיניים להוכיח שאנחנו הולכים לגדל יחד את התינוק, כי ככה דורש החוק - הילד שלי חזר הביתה. עם האמא. כשהיא עזבה, לא הרבה אחרי, כבר לא שאלתי לאן. רק אמרתי לה שהפעם אין לה לאן לחזור. היא טרקה את הדלת ויצאה. נשארנו לבד. אני והתינוק שלי.

רק אז גיליתי שבעצם יש הרבה דברים שאני לא באמת יודע לעשות. מרוב שכעסתי עליה כל הזמן, לא שמתי לב שהיא זאת שבעצם היתה איתו בשעות היום, עשתה לו מקלחת, הכינה אוכל, החליפה חיתולים. באותו ערב ראשון אחרי שהיא הלכה התיישבתי על הספה והרגשתי חוסר אונים נוראי. כל כך נלחמתי להגיע לרגע הזה שלא הגעתי לחשוב מה אני עושה בשנייה שאחריו. לא ידעתי מה עושים קודם - מאכילים או נותנים לו לשתות? ואיך בכלל מערבבים דייסה? או יודעים שהמים באמבטיה חמים מספיק אבל לא חמים מדי? ומתי צריך לחבוש לו כובע?

"בכל לילה לפני שאני נרדם עוברת לי מחשבה אחת בראש: אבא שלי מסתכל עלי עכשיו, והוא גאה בי". אילוסטרציה

בסופו של דבר הבנתי שאני צריך עזרה והתקשרתי לאמא שלי. היא עברה איתי על כל הפרטים בקול שקט ורגוע, והחזירה אותי למצב תפקודי. אחרי הטלפון הזה היו עוד רבים אחרים. אני זוכר למשל את הפעם הראשונה שניסיתי לעשות לו אמבטיה. זה היה איום ונורא. ניסיתי להחזיק אותו מכל מיני זוויות, למעלה, למטה. אבל אפילו לא ידעתי איך לגעת בו, כי הוא היה נורא רך כזה. ושוב טלפון לאמא, ושוב הסברים מרגיעים, ועוד פעם הכל נראה לא נורא מסובך.

ערב אחד הבנתי שאני באמת כבר יכול לבד. הוא לא הפסיק לבכות, אז הבאתי לו מוצץ, ניסיתי לתת לו בקבוק, החלפתי חיתול, עשיתי פרצופים, ורק כשהרמתי אותו על הידיים והתחלתי ללכת, הוא נרגע. ואני עשיתי את זה לגמרי בעצמי. היה ברור לי שלא משנה כמה קשה הולך להיות, אני לא מוותר.

אבא קדברה

הבעיה היא שהורות לא מסתכמת בלדעת להחליף חיתול, אלא גם בלהיות מסוגלים לקנות את החיתול הזה. ופה אנחנו נוגעים בנקודה לא פשוטה: כסף. משרה מלאה, כזאת שבאים אליה בבוקר והולכים בערב, לא יכולתי להחזיק עכשיו. הייתי חייב למצוא לעצמי עבודה שגם תצליח לפרנס את שנינו וגם תשאיר לנו זמן ביחד. הפתרון שלי היה די מקורי: הפכתי לקוסם.

האמת היא שנכנסתי לכל העסק הזה די במקרה, עוד בתקופה שהיתה לי עבודה ואישה ורציתי הכנסה צדדית. התחלתי כשוליה, התאהבתי במקצוע ולמדתי הכל, ועכשיו זה היה נשמע כמו פתרון מושלם. קניתי ציוד, קיבלתי עבודה בקניון, וכל ערב הייתי יוצא לשעתיים־שלוש ומשאיר את הילד אצל בייביסיטר או אפילו לוקח אותו איתי. בהמשך, כשכבר צברתי שם וניסיון, התחלתי להופיע במסיבות פרטיות, מה שסידר אותנו כלכלית והשאיר לנו הרבה שעות משותפות. אבל לא משנה כמה התאמצתי בשביל לעשות את החיים שלנו מוצלחים, תמיד היו אלה שעיקמו מולי את האף.

אני זוכר שכשהוא היה קטן וחטף התקף אסתמה, נסעתי איתו לבית חולים וישבתי ליד המיטה שלו שבוע שלם. הצוות הרפואי לא הפסיק לנעוץ בי מבטים ולשאול איפה האמא. לא טרחתי להסביר להם. אני לא חייב כלום לאף אחד. אין אמא, אמרתי, אני מגדל אותו לבד.

גם משרד הרווחה, שהיה בודק כל שבוע מה נהיה איתנו, לא בדיוק האמין שנחזיק מעמד. כשסיפרתי שהכל דווקא בסדר, הם החליטו שלא רק שקשה לנו, אלא שאני גם לא רוצה לדבר על זה. שאני אטום, ובגלל זה אולי גם לא מתאים להיות אבא. אין לי ספק שאם הייתי אישה, כל הקטע הזה היה נחסך ממני. בכלל, מזמן הגעתי למסקנה שמבחינת רוב האנשים מסביבי, הבעיה המרכזית שלי היא שאני לא אמא.

לי אין עם זה שום בעיה. ב"קפה בוקר", שזה אירוע שנערך להורים בגן אחת לכמה שבועות, אני האבא היחיד. כן, זה קצת מוזר, אבל אני משתתף בשיחות ודווקא מרגיש שם טוב. לא שזה הכי קל לי, אבל אני מנסה להתמודד. מצד שני, מעצבנות אותי האמהות שפוגשות אותי ומיד מחמיאות ונותנות חיזוקים ואומרות שכל הכבוד וכאלה. למה מה קרה? אני לא בחרתי לגדל לבד את הילד כי חשבתי שזה יהיה כיף, ואני לא מתכוון להיעלם כי פתאום גיליתי שזה קשה. לקחתי אותו כי זה הילד שלי, ואני לא מתכוון להרפות ממנו. אז חלאס עם השיחות מוטיבציה.

נשים זה עסק לא פשוט, בין אם הן אמהות של ילדים אחרים ובין אם הן סתם בחורות שאני רוצה לצאת איתן. דייטים זה בכלל תחום בעייתי. כשהן מגלות שיש לי ילד, איכשהו קורה תמיד שפתאום לא מתאים להן, גדול עליהן, לא בשבילן. אף פעם לא ברור מתי הגילוי הזה יגיע: יש כאלה שלא מחזיקות מעמד יומיים, ויש כאלה ששורדות אפילו חודש. טוב, תראו לי בחורה צעירה שרוצה לגדל ילד שהוא אפילו לא שלה. אני מצידי אף פעם לא ניסיתי להסתיר. נכון שאני מחכה לפעמים, ואם מישהי ממש מוצאת חן בעיני אני מושך איזה יומיים־שלושה עד שאני מספר, אבל אף פעם לא יותר מזה.

דווקא היו כמה שהסתדרו מצוין עם הילד, אבל איתי הרבה פחות. הייתי יכול להישאר איתן עוד, אבל אני לא מחפש רק אמא לילד שלי. אני רוצה להיות מאושר בעצמי, וזה שאני אבא לא אמור לשנות לי את התוכניות.

ואז מגיע הערב, ועוד מישהי השאירה אותך לבד, והילד בוכה, ואתה עייף. או שבעצם אין שום בעיה ספציפית, אבל סתם חרא לך ואתה נשבר. ובאותם רגעים אני מזכיר לעצמי שאין אף אחד אחר שיהיה אבא ואמא במקומי, ואני קם מהספה ופשוט ממשיך הלאה.

מה פתאום אמא

לגדל לבד ילד זה לא קל, ומבחינתי גם לא מאוד הירואי. להחליף חיתולים, להכין אוכל, לעשות אמבטיות - מה מסובך בזה? כל עוד עושים את זה מהלב, ובלי לחשוב יותר מדי, זה לא יותר תיק מלצחצח שיניים בבוקר. אתה קם, מאכיל, מלביש, קונה לו שוקו ולחמנייה במכולת, הולך איתו לגן ולקניון ולמשחקייה ואז משכיב אותו לישון בלילה. נכון שאתה לא הולך למסיבות, אבל תנו לי להגיד לכם שאין דבר יותר כיפי מאשר לקחת את הילד שלך לגן שעשועים.

לפעמים, כשאני צריך קצת פסק זמן, אני לוקח אותו לאמא שלי. את אמא שלו הוא כבר לא ראה בערך שנה. אני לא יודע איפה היא, ולא ממש אכפת לי. אני לא מתעסק יותר בדברים שאני לא יכול לשלוט בהם.

הייתי רוצה שתהיה איתי מישהי שתעזור לי ותדבר איתי, אבל אני מסתדר יופי גם ככה. לפעמים זה אפילו צובט לי, אבל זה בטח לא הדבר שהכי חשוב לי בעולם. כשהוא עשה את הצעד הראשון שלו זה היה מרגש, וחוויתי את זה לבד, והרגשתי שכל כך הרבה אנשים לא האמינו שאשרוד - והנה, הראיתי להם שאני יכול. יש לי ילד שנושם, שמחייך, שהולך.

הוא לא יודע, אגב, שאמא שלו לא רוצה אותו. כשהראיתי לו תמונות מהברית הוא הצביע עליה ושאל מי זאת. הסברתי לו שזאת אמא שלו, והוא הסתכל עלי ואמר, מה פתאום. זהו. אם הוא ירצה שנדבר על זה, אני לא אסתיר ממנו כלום. אולי זאת טעות, אבל כשאתה לבד אין לך דרך לדעת אם אתה עושה טעויות.

יכול להיות שהחיים שלי נעשו קצת יותר מסובכים, אבל אם לא הייתי לוקח את הבן שלי, אני יודע בוודאות שהייתי מצטער מאוד. מסתובב מוטרד בידיעה שאיפשהו בעולם הזה יש לי ילד. ואני לא חושב שאבות צריכים לגדל את הילדים שלהם לבד, אבל ככה יצא, ויש לזה גם יתרונות: היום אני לא מרגיש שאני רק אבא, אלא גם חבר, כי זה מה שקורה כשבחור בן 25 מגדל לבד ילד בן שלוש.

כשהוא נולד, החלטתי שאף פעם לא אשאל אותו אם הוא אוהב אותי. יום אחד הוא אמר לי את זה מיוזמתו. סתם ככה הוא בא ואמר שהוא אוהב אותי, ו"אבא, תביא לי חיבוק". אני לא זוכר את עצמי אומר לאמא שלי שאני אוהב אותה, ואני חושב שאולי יש לנו דברים שאין לאף משפחה אחרת. וגם אם זה רק נדמה לי, בכל לילה לפני שאני נרדם עוברת לי מחשבה אחת בראש: אבא שלי מסתכל עלי עכשיו, והוא גאה בי.