המרוץ לזוגיות: אני מעבירה לניוטרל
מבטי רחמים וצקצוקי לשון פולניים יכולים להביא גם בחורה שעוד לא מלאו לך 25 להרגיש כפיטבול שעליו ללכוד את הבעל המיועד בין שיניה ולא לשחרר. אבל מהר מאוד מגלים שלא נעים להסריח מייאוש, ולכן אין שום פסול בהורדת הרגל מהגז ובקצת ישיבה בנחת על הגדר. הרהורי כפירה
חבר'ה, אני מודיעה לכם ולכן חגיגית: העולם השתגע ולי לא נותר אלא לזעוק "תעצרו, אני רוצה לרדת". אני רוצה לרדת מהסטנדרטים המופרעים של החברה הזו, שאני בתוכה חלק מהבעיה ולא מהפיתרון.
המצב הוא כזה: אני, פרודה טרייה שעוד לא מלאו לה חצי יובל, מרגישה את התואר המפוקפק "רווקה מחמיצה" נצמד אליי. לא מתוך רגישות יתר או התגוננות אני חשה בהיצמדות הזו, כי אם מתוך מבטי הרחמים השלוחים אליי ומתוך הרצון העז לעודד אותי בכל מיני אמירות המלוות בצקצוקי לשון פולניים.
מערכת היחסים שנסתיימה לה זה עתה עם החבר (להלן: "תעודת הביטוח") דשדשה לה חודשים ארוכים. לא עלה בדעתי להיפרד. לכל היותר שקלתי גיוון חיי המין באביזרים למיניהם, ייעוץ זוגי או חיי פשרה משמימים.
אפשר היה לחשוב שחיי נישואים הם התגלמות האושר. הבטחה לחיי עונג צרוף עד המוות. ובכן, כולנו יודעים שזה לא ככה. הסטטיסטיקה של אחוזי הגירושים מעידה כאלף עדים על כך שנישואים לא תמיד מהווים את מקור האושר הנצחי. אני לא סרבנית נישואים אלא סתם בחורה מעשית.
השאלה הנשאלת היא אחרת. למה בחורה בגילי צריכה להסתובב ברחבי העיר כאחוזת דיבוק ולאתר בחושים חדים כשל פיטבול מאומן את הבעל הבא? למה כל יום שישי שבו בא לי להירקב במיטתי, מנקרות החברות ואומרות שככה לא תבוא ישועה. ומהי הישועה בדיוק, חבר? הכצעקתה?
תיקון עצמי והרהורי כפירה
מודה ומתוודה שגם אני, סינגלית טרייה וממש לא מחמיצה או חמוצה, התחלתי להילחץ. כיתתי רגליי ברחבי העיר תל אביב למצוא חתן פוטנציאלי. הבעיה היא שברגע שצובעים כל גבר בטווח גילאים מסוים (תבינו, לאור הלחץ, טווח הגילאים שלי היה מאוד גמיש. סבאל'ה, יש מצב לדרינק?) רק בצבעים של חתן פוטנציאלי או לא, ההבנה הברורה היא שנועדנו כולנו לחיי בדידות וסגפנות.החרדה אליה נכנסתי הולידה כלי חדש להתמודדות - רציונאליזציה. מתוך הרצון לשים את הנושא בפרופורציות, השלמתי עם העובדה שלא אתחתן, שלא יהיה לי בן זוג, שאם יהיה לי הוא בוודאי יהיה נורא מבוגר (הכרתי לכם את סבא'לה?) ולכן אין מנוס אלא לשקול אפשרויות אחרות להבאת צאצאים – נכדים להוריי שיחיו. הפריית מבחנה נשמעה לי אחלה, גם אימוץ נראה מפתה או אולי פונדקאות. לא התעצלתי, חיפשתי בפורומים למיניהם וגם כתבתי הודעות תחת הכינוי "נואשת 24.5".
גם תיקון עצמי עברתי, מעין הרהורי כפירה בכל מרכיבי האישיות שלי. אולי אני כוחנית מדי, אדישה מדי, מאיימת, רזה או שמנה? ואחרי המחשבות באו ההבטחות: לעשות כושר שלוש פעמים בשבוע, להפסיק לעשן לאלתר, להוציא את כל הקללות מהז'רגון, לחייך הרבה והכי חשוב – ציניות אאוט. רכשתי מרה כדי להיגמל מכסיסת ציפורניים, קבעתי תור למדיטציה והוצאתי כל דבר שהוא לא ירוק מהתפריט.
הלחץ התחיל לה(ס)ריח. בעודי יושבת בפיק אפ בר ומנסה להתרגל לקולטורה שמציע המקום, אני קולטת משהו. אני פשוט מסריחה מייאוש. הגברים שניגשים אליי כבר לא רוצים רק לזיין אותי כפי שהיה בעבר. קיבלתי הצעות מגוונות לקפה, ארוחת ערב+חברים ו"מתי מכירים את ההורים". המחנק טיפס לגרוני ולא נותר לי אלא לומר "מה בחורה צריכה לעשות כדי שירצו לזיין אותה?" לא רוצה עכשיו חבר, לא רוצה בעל ולא רוצה מערכת יחסים. אפילו לא ממש רוצה להזדיין, לא רוצה. רוצה לשבת בנחת על הגדר, ללקק את הפצעים ולעטוף את עצמי בנחת בעצבות מתוקה.
עכשיו אני מבינה שהעולם הזה משתנה ואולי צריך להגיד תודה. אם סבתא שלי התחתנה בגיל 18, ואמא שלי בגיל 23, בטח נותרו לי עוד כמה שנים לשבת על הגדר ולברור ברגיעה את המועמד הבא . חברים וחברות, אני מורידה רגל מהגז ועד להודעה חדשה אני בניוטרל.
תעצרו, אני רוצה לרדת
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
