היא ואני בחוג הסרטן
היינו היחידים בחדר ההמתנה שטרם חצו את גיל 35. קלטתי אותה ברגע שנכנסתי וחיכיתי להזדמנות, שאכן הגיעה. בזכות המחלה ההיא הכרנו, אבל כנראה שבגללה לא היה לזה סיכוי של ממש. כשכבר היינו אחריה - זה היה מאוחר מדי
כהכנה לבדיקה, היה צריך כל אחד מאיתנו לשתות קנקן של ליטר וחצי תמיסת יוד, רדיואקטיבית אם אני לא טועה. אני כבר לא בטוח לגבי הפרטים. כמה טוב שזה כבר די רחוק מאחורי. תמיסת יוד נראית כמו סתם מים, אבל יש לה טעם מגעיל. "הרעיון הוא לא לנשום דרך האף כששותים. הטעם הרע זה בעצם בגלל הריח", הסברתי את השיטה שלי. הקנקן שלי היה כבר חצי ריק. היא פיגרה אחרי, למרות שהתחילה לפני, והתקשתה להסתיר את תחושת הדחיה בכל פעם שלגמה מהנוזל.
המשכנו לקשקש, מנסים לשכוח לרגע את הטעם הדוחה של התמיסה; את הפחד מתחושת החום המבחילה הפושטת בגוף כשחומר ההנגדה מוזרק; את הפחד מפני המחלה שלשמה התכנסנו שם, בעצם. אותה מחלה שגם אחרי שנראה שחוסלה - בניתוחים, בהקרנות, בכימותרפיה - זמן רב אחר כך עוד קיים החשש שמא היא אורבת עדיין בחשכת הגוף. הרי די בחלקיק קטן, מיקרוסקופי, שניתק מהגידול בטרם הוסר או הומת, נדד לו דרך מחזור הדם ברחבי הגוף ונחת אי שם על קרקע פוריה, כדי שהמחלה תרים שוב את ראשה. לרגע הצלחנו לשכוח את האנשים הלא-צעירים שמסביבנו, את התחושה שבעצם אנחנו לא שייכים למקום ההוא, למחלה ההיא.
"אני יוצא לסיבוב קטן בָּסיטי"
קריאתו של הטכנאי בשמי החזירה אותנו למציאות. חייכתי אליה וניסיתי להפגין את כישורי הקופיריטר שלי: "אני יוצא לסיבוב קטן בָּסיטי", מנסה להישמע קליל.
ללא אומר היא לקחה את מכשיר הטלפון הנייד שלי וצרבה בזכרונו את המספר שלה. שמה היה לילך. כשסיימתי את הבדיקה היא כבר לא היתה שם. לרגע חשבתי לחכות לה, אבל לא הייתי בטוח אם היא כבר עזבה, ומלבד זאת, הרגשתי שאני חיב לצאת מיד לאור השמש.
רק כעבור שלושה שבועות התקשרתי אליה.
שלושה ימים לאחר הבדיקה הגיעו התוצאות. בניגוד לבדיקות קודמות, היו אלו ברורות למדי. מיהרתי לקבוע תור לניתוח להסרת הגידול. אם עד לאותו רגע הייתי די רגוע, כמעט מנותק מהתלבטויותיהם של הרופאים בנוגע לטיבו של הגידול, הרי שהוודאות הגבוהה של הבדיקה האחרונה עוררה אותי כמו דלי של מים קרים והחדירה לתודעתי את חרדת המוות. פחדתי מהתפשטות. בלילות הייתי מדמיין חלקיקים זעירים, חורשי רע, מטיילים בגופי.
ביום שבו בישר לי הרופא בטלפון את תוצאות הביופסיה התקשרתי אליה. "זה היה ממאיר", אמרתי.
היא אמרה שהיא מפחדת עד מוות. היא אמורה לעבור את הניתוח למחרת, ואחר כך - כימותרפיה. לא ידעתי מה להגיד. רק קלישאות כמו "יהיה בסדר, את תעברי את זה" ו"אחרי שתעברי את זה, אחרי ששנינו נעבור את זה, נלך לחגוג ביחד". אני חושב שבמצב כזה כל אמירה תשמע כמו קלישאה.
במהלך הימים הבאים התקשרתי אליה מספר פעמים, אבל בכולן היא אמרה שהיא מרגישה רע ושנדבר בפעם אחרת. החלטתי להרפות. כבר חשבתי שיותר לא אשמע ממנה, אבל כמה שבועות מאוחר יותר היא התקשרה. בקול עצוב סיפרה שהיא כבר עושה טיפולים כימותרפיים ושבא לה למות. ושוב לא ידעתי מה להגיד. הצעתי שאבוא לבקר אותה, אבל היא צחקה צחוק מובס ואמרה שתפגוש אותי רק אחרי שהשיער שלה ייגדל מחדש.
באותו זמן כבר חזרתי לגמרי לאיתני ולחיי כפי שהיו טרם הניתוח. אומרים שהמחלה הזאת משנה את החיים, משנה את הפרספקטיבה. אני לא הרגשתי ככה, או לפחות לא באותו זמן. לי זה הרגיש יותר כמו גל חולף, לאחריו נראה היה שהדברים שבו לקדמותם.
היא הזמינה אותי לביתה, יחידת דיור שכורה בְּמושב. נפגשנו בערב אחד של שלהי הקיץ, נעים, צלול ומלטף. ישבנו על המשטח המרוצף שליד ביתה. ממנו והלאה נפרשו שורות של עצי הדר. מאי שם נשמעו קרקורי קרפדות ברורים וצלולים, קרובים ורחוקים כאחד.
היא היתה יפהפיה, ממש כפי שזכרתי אותה, ורגועה - כמי שעברה סערה קשה והנה היא אחריה: נושמת, לא כואבת, יפה, ראשה עטור שיער.
ישבנו שם אפופים באוויר הנעים, שעורר בי חשק לפשוט את בגדיי, בקולות ובריחות הערב ובקסם של הביחד.
ואכן זה היה קסם: עד לאותו רגע נפגשנו פעם אחת ויחידה, למשך דקות ספורות, ובמהלך הזמן שחלף מאז שוחחנו פעמים ספורות וקצרות בטלפון, אבל למרות זאת שררה בינינו קירבה שרק לעיתים נדירות זכיתי לחוות. סיפרתי לה איך אני מרגיש. היא אמרה שהיא מרגישה בדיוק כמוני.
אולי הרגשנו כך מפני ששנינו חווינו את פחד המוות
למרות שלא ידענו כמעט שום דבר זה על זו, היתה פגישה זו שונה מרוב הפגישות הראשונות שחוויתי. ללא מסיכות או חומות, ללא הצורך בנסיונות ליצור רושם כזה או רושם אחר, ללא מבוכה, ללא כוונות נסתרות. אולי הרגשנו כך מפני ששנינו חווינו את פחד המוות, את הידיעה שבגופנו היתה – ואולי עדיין ישנה – פצצת זמן חיה ומתקתקת. כמין אחוות לוחמים שלחמו באותו שדה קרב מסוכן, אם כי הסבל שהיה מנת חלקה היה גדול הרבה יותר; למרות שהמחיר שהמחלה גבתה ממנה היה גבוה הרבה יותר. כל אותו הזמן לא יכולתי להתיק את מבטי מעיניה. מבטינו השתלבו זה בזה, ואני הרגשתי כאילו שנינו ניתקנו מהאדמה ואנחנו מרחפים באוויר.
היא סיפרה שהמחלה שינתה את חייה. שבעקבותיה היא הפסיקה לדפוק חשבון לאחרים ושהיא החלה לעשות רק מה שהיא באמת רוצה - דבר שנשמע כל כך מובן מאליו, ועדיין הוא אחד הדברים הקשים ביותר ליישום. היא עזבה את עבודתה במשרד עורכי דין והחלה לעשות את מה שבאמת רצתה במשך שנים: עיצוב תכשיטים, ציור, חופשות ארוכות ליד ים כחול או בלב מרחבים ירוקים. היא הפסיקה להסס, להתלבט ולעשות דברים "כי לא נעים". המחלה שיחררה אותה. היא גם סיפרה שלעולם לא תוכל ללדת, ושבעוד שלושה ימים היא נוסעת לניו-יורק, ללא תאריך חזרה. חלום שעומד להתגשם - ולהתפוגג עבורי. "אני יוצאת לסיבוב קטן בָּסיטי" היא אמרה בחיוך. זכרתי.
שלחנו את ידינו וליטפנו זה את צלקתו של זו
אני סיפרתי לה שאצלי השינוי היה הרבה פחות דרמטי, אם בכלל; שאני יודע שמה שעברתי אמור לשנות משהו, אבל אני לא בטוח שאני מרגיש שינוי כלשהו. היא אמרה שהשינוי בלתי נמנע. אין ספק שהוא החל, שהוא קורה, ושבסופו של דבר הוא יהיה דרמטי, גם אם יתרחש לאורך זמן רב יותר.
היום, כמה שנים אחרי, אני יודע שהיא צדקה.
אני לא יודע כמה זמן ישבנו ככה ביחד, מאוד ביחד, אבל בשלב מסוים השתתקנו. בגוף עוד לא נגענו. אחרי זמן מה ביקשתי ממנה שתתפשט. ללא מילים וללא היסוס היא עשתה זאת. מראה גופה העירום באור הלילי החיוור היה ועודנו אחד הדברים היפים ביותר שראיתי בחיי. גם אני התפשטתי. התקרבנו לאט לאט, כמעט מרחפים. שלחנו את ידינו וליטפנו זה את צלקתו של זו, ואז התחבקנו, נעטפים זה בזו וברוח קלילה, שכאילו הגיעה הישר מגן עדן.
