אולי זה החיוך אחרי הסקס המדהים של אתמול
כשאנחנו בקשר רומנטי, אנחנו משדרים משהו שממגנט אלינו עוד מחזרים. אולי זה הרוגע? אולי הברק בעיניים? ואולי סתם שוב מרפי בפעולה. אם היה אפשר לעלות על נוסחה של "ללכת בלי ולהקרין עם", זה היה יכול להיות ממש מגניב
זה אפילו הפסיק להפתיע אותי, זה כבר הפך למשהו ברור מאליו, מצחיק ועצוב כאחד. בזבוז, בעיקר. איכשהו אני תמיד יודעת שבתקופה שאני יוצאת עם מישהו מעבר לשלוש פגישות - אכיר הכי הרבה בחורים ויתחילו איתי גם כאלה שביום רגיל לא הייתי חושבת אפילו לשגר לעברם חיוך, מרוב שהם משדרים סנוביזם.
מדהים איך שכשאנחנו בקשר רומנטי, אנחנו משדרים משהו שממגנט את הצד השני אלינו. אולי הרוגע? אולי הברק בעיניים? אולי הביטחון? אולי החיוך המרוח בעקבות הסקס המדהים של אתמול בלילה? ואולי זה סתם שוב מרפי מיודעינו בפעולה.
זה מין קטע כזה, יוצאים לשתות משהו, עדיין בהתלהבות של ההתחלה, כך שלא מורידים את הידיים אחד מהשני. אחרי כמה משקאות הוא בדרך כלל הולך לשירותים. אני מחכה לו, אולי בודקת את השיחות שלא נענו בזמן שישבתי איתו (בכל זאת ההתחלה, לא נעים לענות לידו עדיין). אולי שולחת הודעה בינתיים לחברה שנורא לחוצה לדעת מי מהחברים שלו התלהב מהתמונה שלה שהעבירה אליו כדי שישיג לה דייט. לא ממש מתעניינת בגברברים שבאו לצוד. ההתלהבות של ההתחלה גורמת לי לא לראות ממטר.
דווקא אז הוא מגיע: בחור שנראה לא רע בכלל, לא מתחיל איתי עם משפט טיפשי של ערס מצוי. לא זורק משפט שמביך או מרגיז אותי. הוא מתנהג בדיוק כמו שצריך. בחור שבימים כתיקונם הייתי מעבירה איתו שיחה קלילה בכיף וגם כנראה מעבירה לו את מספר הטלפון שלי.
להשאיר לעצמי תוכנית גיבוי למקרה שזה לא יתפוס
אני למודת ניסיון מספיק כדי לדעת שהבחור המגניב שאני יוצאת איתו יכול להתברר כאכזבה בעוד שעתיים, או מחרתיים, או בעוד שבועיים וחצי. אני יודעת בראש שזה יהיה מאוד מציאותי לבקש מהבחור הנוסף את המספר שלו, למקרה שהסיפור הנוכחי לא יילך. להשאיר לעצמי תוכנית גיבוי למקרה שזה לא יתפוס, בדיוק כמו הקשרים שהתפוגגו בעבר.
אני חוזרת על משפט בראש, שכמובן הכינותי מבעוד מועד: "תשמע, אני בדיוק כרגע התחלתי קשר, אבל אשמח לקבל את הטלפון. אתה יודע, למקרה ש...". אני שותקת ומחייכת, חוזרת על המשפט שוב בראש, הפעם ביותר אסרטיביות. לא יוצא לי מהפה. אני מחייכת במבוכה, אומרת שאני מעריכה את זה שהוא ניגש, מודה לו בנימוס ומסבירה לו שאני עם מישהו.
ברור לי שיש סבירות גבוהה שאצטער על כך בדיעבד. ברור לי שהמצפון המפותח מדי שלי חייב להפנים את לקחי העבר ולזרום עם המציאות. אני יכולה עוד להתחרט ולהגיד לו בכל זאת שישאיר לי מספר. אבל אני קופאת.
הבחור שלי חוזר מהשירותים, "איזה תור, בטח ייבשתי אותך". מובן שיומיים לאח מכן הרומן פחות ורוד. עוד יומיים גורמים לנו להבין שיש בינינו שוני מהותי מדי. עוד שבוע לוקח לנו להבין שאנחנו לא משדרים על אותו הגל. יותר מדויק יהיה להגיד שאנחנו בכלל לא ממש מתקשרים. היה כיף, אבל זה לא זה.
מובן שידעתי שזו מלכודת. מובן שהלב שלי לא הקשיב
המגנוט הזה לא פועל רק על בחורים זרים. למשל, לפני כמה חודשים הכרתי מישהו שבאמת הלהיב אותי. בהתחלה לא סיפרתי כמעט לאף אחד. כשפתחתי את הפה מובן שזה הגיע לאוזניים הלא נכונות. בחור שיצאתי איתו בעבר וזה לא הסתדר בינינו. מובן שהוא פתאום הבין שהוא לא היה בסדר. מובן שהוא היה מוכן להילחם. מובן שידעתי שזו מלכודת. מובן שהלב שלי לא הקשיב. מובן שכעבור שבוע כבר לא הרגשתי כלום כלפי הבחור.
מגנט אנושי בפעולה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
גם אצל גברים מסתמנת הצלחה שכזו בקרב בנות המין השני. אתמול יצאתי לבר עם ידיד שלי ועם חברה משותפת. ידיד שלי חי בסרט שכולו בלונד. אם בחורה לא בלונדינית/שחורדינית או כל גוון טבעי אחר שהוסיפו לו המון חמצן, הוא פשוט לא רואה אותה. יעבור לו, אני מקווה. היה קצת מפוצץ, אז עמדנו וחיכינו שיתפנה מקום. כשהתחילו לרקוד כבר ויתרנו על האופציה של לשבת. לפתע הבחנתי שהתפנתה לה פינת חמד על הבר, בדיוק בין שתי בלונדיניות, אחת שחורדינית עם שפם ברונטי ואחת שנראה היה שיש אפילו סיכוי שנולדה בצבע הזה. אמנם רציתי לנוח כמה דקות, אבל לא יכולתי לוותר על ההזדמנות ולהעביר אותה באופן אלגנטי לידידי היקר.
הוא אמנם התחיל לצאת עם מישהי (בלונדינית, כמובן), אבל זה לא מנע ממנו להמשיך להסתכל לצדדים, לפחות עד שזה יתפוס (לא שזה "תפס" בקשרים שהתחיל בשנתיים האחרונות). כך יצא, שידידי בר המזל ישב לו מוקף שתי בלונדיניות, בעוד הבלונדה הצמודה שלו מחכה לו בבית. לשם שינוי, הוא לא נאלץ לנסות להתחיל עם אף אחת מהן - שתיהן חיפשו תואנות לא מתוחכמות לפתח שיחה איתו. בשלב מסוים נראה שהן מפתחות מעין מלחמת בלונד עליו. הוא הרגיש כמו מלך העולם באותם רגעים. להגנתו ייאמר שהוא לא לקח מספר טלפון מאף אחת.
דווקא כשיש מישהו, זה ממש סיפור שחוזר על עצמו. אם היה אפשר לעלות על איזושהי נוסחה של "ללכת בלי ולהקרין עם", זה היה יכול להיות ממש מגניב. היינו ממגנטים באותה מידה גם כשאנחנו לא בתוך קשר.
אולי אפשר, בעצם.
