"הייתי שמחה להיות אפורה ומשעממת"

דורית בר אור אוהבת להתחיל קוצנית. רק שיחת תיאום הראיון היתה מלאה בכ־700 התפלפלויות לשוניות, ויצים מתוחכמים, ירידות קטנות, מסוג ה"אולי תכתוב את הראיון בעצמך?" ו"איזו חמודה את". אחרי שסוף סוף נפגשנו במסעדת סטפן בראון התל אביבית ("מה זאת אומרת לא כיף לך שם? אז אני אתקשר לבקש שיארגנו לונה פארק"), בר אור מוכנה להודות שהרוב פאסון. "קודם כל אני רוצה שיפחדו ממני", היא פורסת את האג'נדה, "שלא יאהבו אותי. יותר מלחיץ אותי שאוהבים אותי משלא. כי אם אתה לא אוהב אותי, מה אכפת לי?".

יודעת שאני מעוררת תגובות. בר אור (צילום: עידו איז'ק)

אחרי שהיא מפשירה, בר אור, 32 (יומולדת בחודש הבא, 19.5, תרימו טלפון), מתגלה כאחת הבחורות היותר זורמות שיש. למרות תדמית טורפת הגברים עם הפה מהגיהינום (אותה היא חיזקה ב"אהבה זה כואב" כמיקה, חברתה של דנה מודן, וכמנחה הפרועה של שעשועון הריאליטי "48 שעות"), פנים מול פנים היא דווקא רגועה יחסית. גם בתפקידים היא מנסה עכשיו להתמתן. ב"אין לה אלוהים", סרט ישראלי חדש מאת הבמאי המוערך ינקול גולדווסר ("מתחת לאף"), תקבלו אותה עם שורשים בשיער, בלי איפור, מחששת בשרשרת ובמראה כללי של נערת ספונג'ה. בר אור מגלמת את מלכה, אשה קשת יום ממצפה רמון, שמגלה שצמד נוכלים זומם לבצע בעיר תרגיל עוקץ מתוחכם. ביחד עם שתי חברותיה (יעל פוליאקוב ואוולין קפלון) יוצאת מלכה לקחת את השלל ושוקעת בקומדיית פשע בורקסית.

"זה הכי קומדיה, לא מתיימר לאיזה משהו", היא מספרת על הסרט, "זה בידור, כמו שיש אדם סנדלר. העוני זו נקודת ההתחלה של למה עושים את השוד, אבל הוא לא האישיו".

היה לך קשה לראות את עצמך בסרט?

"איך שאני רואה את זה נהיה לי רע. אני נראית שם אל ג'זירה! לא, שתבין, נשרף לי כל השיער אחרי זה כי צבעתי באמת. מי שירצה להכיר אותי כבר לא ירצה אחרי הסרט".

איך נכנסת לתפקיד?

"אני לא נכנסת ויוצאת מאף מקום. אם אני שומעת שחקן אומר את זה, אני יכולה לרצוח אותו. כן עשיתי תחקיר, נסענו למצפה, הייתי בהפגנה של כל הויקי כנפו, אבל בבסיס נשארתי אני. מצחיק שינקול לקח אותי על תקן המרוקאית, שאני הכי רוסייה. כאילו, אמא רוסייה, אבא גרוזיני. הסרט הזה הוא המצב הכי שונה שראיתי את עצמי - אמא לילדים, עם שורשים בשיער, קשת יום. הדבר היחידי שקשור אליי זה הגורמטים. כל הזהבים שלי".

את היית יכולה לגור במצפה רמון?

"לא להרבה זמן. עזוב, אני נכנסת לחרדה אם אין לי פיצוצייה מתחת לבית".

"מי שירצה להכיר אותי כבר לא ירצה אחרי הסרט". מתוך "אין לה אלוהים"  

בר אור, דור שלישי בתל אביב, גדלה בנווה אביבים ובהרצליה, למדה באנקורי ("העיפו אותי מבית הספר, אז כמו כל ילדה טובה עברתי לאקסטרני"). היתה פקידה של מפקד מפח"ש (מתוכם קמבנה שמונה חודשים בגימ"לים), סיימה צבא בפו"מ ואז המריאה לשנתיים און אנד אוף בפריז ("הייתי באה לארץ, חוטפת דיכאון וחוזרת לשם. אין כמו גיי פריז!"). כשחזרה הלכה ללמוד משחק אצל יורם לוינשטיין ("כולם היו בשוק, כי אף פעם לא דיברתי על זה") ומשם הפליגה לתפקידים בתיאטרון ("מירה'לה אפרת" בבית לסין), טלוויזיה ("שמש", "אהבה זה כואב") וקולנוע ("מוכרחים להיות שמח"). את "אין לה אלוהים" צילמה בשנת 2005, כשהפקת הסרט נקטעה כמה פעמים בשל קשיים כלכליים ("אני לא מעורבת בצד הכספי של ההפקה, וזה לא ממש מעניין אותי. אתה גומר את הסרט ודי, שלום, הצ'ק בבנק וביי"). בעתיד אנחנו צפויים לחטוף אותה גם בסרט חדש בשם "אצבע אלוהים" של יגאל ברנשטיין, עם משה איבגי, ניר לוי והילדה זהבית פסי. ויש גם את "על קצות האצבעות" (שם זמני), אותה כתבה עם יונתן קוניאק ותמי שם טוב ונקנתה על ידי קשת, שם יביים אותה גל זייד.

את מרוויחה טוב?

"סביר. אני מתפרנסת בסדר, אבל כל הכסף שלי הולך על אוכל. בכלל אני, תן לי להיות על הספה בבית. כאילו, המטרה שלי בחיים זה לנוח. אם אני צריכה לצאת, זה כבר מכשול. אני בן אדם נטול אמביציה, אנשים עם אמביציה מעייפים אותי. אני לא יכולה לראות את זה, אני נגעלת מזה".

אז איך את מתקדמת?

"נס. נס-נס-נס. זה לא שיש לי איזה סוכן או מישהו שאומר 'טוב די, קומי'. כאילו, אם אני מקבלת עכשיו סדרה או סרט, אני אומרת לעצמי 'איזה כיף, הרווחתי עוד חצי שנה על הספה'".

את סתם.

"זה נראה לך, אבל לא. אני אומרת את האמת, כל היום אני עם הטרנינג על הספה".

היית מחשיבה את עצמך שחקנית מצליחה?

"אני מחשיבה את עצמי ל... זה מעבר למקבץ נדבות. נגיד, נרקומן, שיעשה הכל בשביל הסם. אז אני עושה הכל בשביל להישאר בבית. באמת, אני יוצאת לגיחות רק כדי שאוכל להמשיך להישאר בבית".

"לא זה ולא זה. ב־'48 שעות' זו לא הייתי אני. זה היה משהו מאוד קיצוני שבחרנו מלכתחילה. זה היה ללכת ולהשתגע, ורציתי להתפרע עם עידו רוזנבלום, שאני מתה עליו.

עידו רוזנבלום דורית בר אור 48 שעות (צילום: ערוץ 2)

הכל היה מוקצן, עם דברים שלא הייתי אומרת בחיים. נכון, יש עלי טייפ־קאסט של מגניבה תל אביבית אבל די, אני הכל. הייתי מאוד שמחה להיות אפורה ומשעממת והרבה דברים שאני לא. דווקא במלכה, מאוד שמחתי שינקול לקח אותי לעשות משהו שהוא כביכול שונה". 

איך את עם ביקורת עצמית?

"אני מכה עם עצמי. למאפרה יש יותר ביטחון ממני".

יש לך טיפול?

"פעם בשבוע, פסיכולוגית הורסת. סוניה. א־מחייה סוניה. תכתוב בכותרת 'סוניה תודה'. מיקי בוגנים נתן לי אותה. היא מדהימה. השיטות הפרוידיאנות פחות מעניינות אותי. הטעויות שאני עשיתי, הפאקים שלי, זה אני. לא רוצה להפיל את האחריות של הדפיקויות שלי על אנשים אחרים".

מה הדפיקות שלך?

"מלא. הרבה דברים. זה לפעם הבאה, טוב?".

כשהיא לא חופרת בעצמה גרה בר אור בצפון הישן של תל אביב (אחרי ששכרה לופט בשכונת עג'מי ביפו עם השותפה יעל רייך), מסתובבת נטולת בן זוג (כך היא טוענת) ובינתיים מתקתקת טלפונים לכל העולם ואחותו.

יש לך הרבה חברים?

"מלא. אני כלום בלי חברים. יש לי, נגיד, עשרה אנשים שאני מדברת איתם ביומיומי. אני אוספת ולא מרפה. הקטע הזה שכולם חברים טובים ואני ח-י-י-ב-ת לדבר איתם, 'בוקר טוב' ו'צהריים טובים' ו'עכשיו אכלתי עגבנייה' והכל.

זה במקום לכתוב יומן. ההצלחה הכי גדולה בחיים זה החברים שלי".

נראה כאילו כל החברים שלך מהמקצוע.

"אני לא יודעת, אולי אתה תקרא מהמקצוע. החברות הכי טובות שלי זה יעל פוליאקוב ויעל רייך, אבל אני לא חושבת על זה. אני חייבת להעריך אותן. הלוואי והבן זוג שלי יהיה כמו החברים שלי. אני לא מוצאת בן זוג שיהיה ככה".

יש לך מישהו?

"אממ... לא. אפשר להגיד שלא. הלוואי והיה. כבר חודשים לא. באמת אין לי מה לומר, אם היתה אהבה הייתי צורחת לך פה, רוקדת, מספרת לך הכל, אבל אין".

מתחילים איתך הרבה?

"דווקא בזמן האחרון התחילו להתחיל איתי. אולי התחלתי לראות את זה רק עכשיו. אני נורא נבוכה. אני חייבת שגבר יתחיל איתי. הוא חייב להיות גבר. מצידי שיהיה מנקה רחובות, אבל גבר. לא חייב להיות חתיך".

יובל סגל, אקס מיתולוגי, היה חתיך.

"יובל נראה טוב, אבל לא ראיתי את זה".

את לא רוצה להתמסד כמוהו?

"יש לי פיגור בקטע הזה. אני עוד בטוחה בראש שלי שאני בת 16. אני לא מבינה שאני בגיל שאני כבר צריכה להתפשר. כנראה שאני פשוט לא יודעת מה אני רוצה. אני מתה על שמנים. זה גורם לי להרגיש קטנה. רוצה גבר ניאנדרתלי, להיות כמו האשה בג'ונגל".

אז לא היית הולכת על ז'אנר המטופחים, יהודה לוי/ עפר שכטר, כאלה?

"אני לא אתחיל עכשיו בהצהרות, אבל לדעתי גבר צריך להיות גבר. אני לא אצא בחיים עם גבר שיש לו תחת יותר קטן משלי. נוור אוור. אני חולה על ערסים. אין דבר שאני אוהבת יותר מערסים. תן לי ערב אליטיסטי או ערב עבריינים כבדים, ואני הולכת על השני. חולה על שכונה. שים אותי בשכונה ואתה מת".

אבל את צפונית.

"נו, אז מה. איזה צפונית. תן לי חאפלה, קח אותי לרמלה, חולה על זה. מתה על מוזיקה מזרחית, יודעת בעל פה שירים בערבית. אין דבר שיותר גומר אותי משכונה ועבריינות.

האלופה עפר שכטר (צילום: רפי דלויה)

 תן לי ערס עם גורמט וחולצה פתוחה ושערות ואני נמסה. זה גבר. זה, אני אפול בג'ונגל, הוא ירים אותי".

אמרו לי לשאול אותך איפה את קונה את הבגדים.

"תמיד מחמיאים לי על זה, זה מצחיק אותי. אני מאמינה שבן אדם פשוט צריך ללבוש את הטעם שלו. אני לא קורבן אופנה, אם יש משהו שהוא באופנה והוא לא יפה לגוף שלי אני לא אקנה אותו. הדבר הראשון שאני מסתכלת בבגד אם אני יכולה להירדם איתו או לשכב איתו על הספה. כל הבגדים שלי זה בגדים שאני יכולה לישון בהם".

היית רוצה דוקוסלב?

"אין על מה. אני לא כזו מציאה".

אז איפה את בעוד עשר שנים?

"על הספה, בתקווה שתהיה יותר נוחה ויותר גדולה. כמו שאמרתי, אני עובדת בלהגדיל את הנוחות".

• איך הסרט? קראו את הביקורת שכתב עליו יאיר רוה. את הכתבה המלאה עם דורית בר אור תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס" החדש