תוך כדי, קראתי לה בשם של אחותה (אילונה - 2)
אילונה משכה אותי למיטה. הייתי די מבולבל. רציתי אותה מאוד, אבל לא יכולתי להיכנס איתה לאותה מיטה. ניסיתי להגיד משהו על זה שאחותה ישנה במיטה הזו הלילה, אבל היא אמרה "אז מה? זו אחותי. אני רגילה לריח שלה" . המשך הסיפור
נתתי לה את הכוס ועמדתי לצאת, כשהיא אמרה "אני שמחה שבאתי", כאילו אנחנו באמצע שיחה קולחת בשעות אחר הצהריים. אמרתי "גם אני", עדיין לוחש כדי לא להעיר את זו שכבר ערה. היא אמרה "שב, בלאו הכי התעוררתי".
התיישבתי על קצה המיטה, לא מסתכל עליה ואומר "את שמה לב שאת לא מכוסה?"
היא אמרה "אופס'" ומיד משכה את החולצה לכסות את עצמה. צחקנו. כאילו. היא אמרה "אם אילונה שומעת את זה היא הורגת אותי" ושוב צחקה, ואמרתי שאני בטח לא אספר. היא אמרה באירוניה "כבר סודות?" ואמרתי ש"יותר טוב ככה", אז היא אמרה "כאילו לפחות קרענו את המיטה". לא עניתי. היא שאלה "מה? כזה רעיון נורא?" אמרתי "השתגעת? אני שמח שלא קפצתי עלייך" והיא צחקה "ממשיכים בלהעליב?"
לא יודע מאיפה זה בא, שמתי את היד בין הרגליים שלה
ואז, אני לא יודע מאיפה זה בא, שמתי את היד בין הרגליים שלה. נעצנו מבטים זה בזו ושנינו מיד נהיינו רציניים. אבל את היד השארתי שם. והיא שמה את היד שלה על שלי וקירבה אותה קצת יותר למעלה. עד שהרגשתי את החמימות. עדיין לא ממש נגעתי בה שם, אבל הייתי קרוב. ועדיין נעצנו מבטים בלי להוציא מילה. וכשהזזתי את היד את המילימטר האחרון, ונגעתי בה ממש, היא משכה אותי אליה.
התעוררנו יחד, בשבע בערך. שנינו היינו נבוכים. קפצתי מהמיטה ואמרתי "מאוחר לי", כאילו שלא יום שישי היום וכאילו שיש לי מה לעשות. גם היא קפצה. בזמן שהיא התקלחה ואני הכנתי קפה חזרתי על מנטרה "מה עשית? מה עשית? אידיוט! מה עשית?" אבל כשהיא יצאה ונתתי לה את הקפה היא אמרה וצחקה "אנחנו דפוקים" ואיכשהו יצא ששנינו צחקנו ופתאום הכל נרגע.
הרגשתי כמו מישהו שמוצג בכיכר העיר
אילונה הגיעה בערך בשמונה וחצי. היא בטח יצאה מהבית לפנות בוקר בשביל זה. היא אמרה כמה שהתגעגעה ונצמדה אלי ליד הדלת בחיבוק חזק וארוך ובנשיקה תובענית. הרגשתי כמו מישהו שמוצג בכיכר העיר. רונה שתקה, מה שעוד יותר הרס אותי, אבל אז היא אמרה בטון מצחיק "טוב, טוב! אני יוצאת לטייל קצת" ויצאה.
בא לי שהיא תירה בי באותה שניה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
אילונה משכה אותי למיטה. הייתי די מבולבל. רציתי אותה. מאוד רציתי אותה. אבל לא יכולתי להיכנס איתה לאותה מיטה. אז ניסיתי איכשהו להגיד משהו על זה שאחותה ישנה במיטה הזו הלילה אבל היא אמרה "אז מה? זו אחותי. אני רגילה לריח שלה" ובא לי שהיא תירה בי באותה שניה. אבל זה הפך להיות זיון למזכרת, ואחרי ששכבנו עירומים ומיוזעים, על הגב, צמודים, מנסים לשאוף את האוויר שבזבזנו, אילונה אמרה "אולי אנחנו צריכים להיפרד מידי פעם, כדי שיהיה זיון כזה". אמרתי "לא נראה לי" והיא אמרה "או לשלוח את אחותי אלייך" וצחקה.
הרגשתי כאילו יש לי כדור פינג-פונג בגרון. פינג-פונג? טניס. רציתי להרגיש טוב. רציתי לצחוק מהקטע הזה. רק שלא יכולתי. כי ככל שחשבתי יותר, יותר רציתי להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת. בחשבון שלי היו שתי אפשרויות, ואף אחת לא טובה מדי. הראשונה – לצאת נקי. להרוס את אילונה. להרוס את רונה. להרוס את שתיהן, וכמובן מחוץ למשוואה שלהן. האחרת - לא לספר לאילונה. להגיש מניאק. לרצות להקיא כל פעם שרונה תהיה לידה, אבל לפחות לא להכאיב. לא לעשות כלום ולזרום.
וזה מה שעשיתי. זרמתי.
כל פעם החלטנו שאנחנו זבל, וכל פעם זה המשיך
רונה מצאה עבודה בתל-אביב. היא ישנה אצלנו מידי פעם. ומידי פעם כשאילונה לא היתה בבית היא לא ישנה. וכל פעם החלטנו שאנחנו זבל, וכל פעם זה המשיך. למה אחרי כל המחשבות העמוקות נתתי לזה לקרות? כי אני הייתי חלש? כי מאוד מאוד נמשכתי אליה? כי גם אם הייתי רוצה, ולא רציתי, זה לא היה מצב שהייתי יכול לגמור את הסיפור עם אילונה לטובת רונה. אז זהו.
ואז כשעמדנו לנסוע לחו"ל סוף סוף, אילונה הציעה לרונה להצטרף אלינו. רונה בחוכמתה סירבה, אבל אילונה התעקשה. ובמלון, כשאילונה חזרה לחדר והיינו משוכנעים שהיא מבינה מה היה פה עד לפני שתי דקות, היא אמרה "אחותי – את ממש צריכה למצוא מישהו אם את כבר שוכבת במיטה עם החבר שלי" וצחקה.
אבל בלילה, כשרונה יצאה עם שתי חברות שפגשה במקרה, ובמקרה תוך כדי זיון קראתי לאילונה בשם של אחותה, כבר היה ברור לי שטוב לא יצא מזה. אבל אילונה, במקום לקלוט, או להיעלב, או להיפגע, או לצרוח, אמרה "ממוש, מפנטז על אחותי, אה?" וצחקה. עשיתי את עצמי לא מבין וכאילו היא לא שמעה טוב. אבל היא לא הפסיקה ואמרה – "יותר טוב אחותי ממישהי זרה" והמשיכה לצחוק. ואז כבר לא יכולתי יותר ואמרתי לה. אמרתי לה שזה לא מצחיק. היא שאלה "מה?" אמרתי – "את לא מבינה? אני מתבלבל בינך לרונה? את לא מבינה?" והיא אמרה "מה אני לא מבינה? מה יש לי להבין? אנחנו משפחה". טוב שלא ביקשה ששלושתנו נבלה יחד במיטה. זה היה חולני. החברה שלי מבסוטית מזה שאני שוכב עם אחותה. עד אותו רגע, כשחשבתי שזה סוד כמו כל בגידה אחרת, זה עוד היה נסבל. ודי נועז. אבל היא ידעה??? לא יכולתי יותר ואמרתי לה שאני חייב לצאת. יצאתי. חזרתי. נפרדנו. לא ראיתי אותה יותר. וגם לא את רונה.
אולי הן בכלל דיברו על זה ביניהן
זה היה פשוט. מי שצחק על מי בסיפור, היתה אילונה. והיא לא יכלה להחזיר לנו יותר טוב מלתת לנו להבין שזה מתאים לה לאג'נדה. אני לא הבנתי איך מישהי יכולה. אני לא מבין עד היום איך. אבל היא עשתה פלאים לסיפור הבלתי נגמר הזה. את רונה לא יכולתי לראות יותר. הרגשתי כמו מישהו שהיה מריונטה במשחק מופרע לחלוטין. ניסיתי לנחש, אולי גם רונה יודעת שאילונה יודעת. אולי הן בכלל דיברו על זה ביניהן. וזה עשה לי יותר רע. הרגשתי שבגדו בי. מובן שרוב העולם יחשוב, ובצדק, שמגיע לי. אבל זו היתה הסיבה לכך שלא יכולתי לראות אף אחת מהן יותר. 24 שעות קודם עוד אהבתי את שתיהן מאוד. ועכשיו – לא את זו ולא את זו. ולא, זה לא צרות טובות.
* * *
אז לפני חודש, או אולי קצת יותר, אני עומד בתור לקופה בסופר בבן-יהודה כשאני מרגיש טפיחה על הכתף. השמאלית, אם זה ממש חשוב לדעת. אני מסתובב. אילונה. אילונה? אחרי ששילמתי היא יצאה אחריי. "היי", היא אמרה, "מה אתה רץ?". אמרתי לה שאני ממהר כי יש לי דברים לשים במקרר, למרות שכל מה שהנחתי לפני הקופאית היה באגט, טונה, קופסת מלפפונים חמוצים וכמה בננות.
"אתה נראה כאילו אתה בורח", אמרה אילונה.
"תשמעי, האמת היא שכל השנים האלה לא נעים, ופתאום נפגשים ככה בלי הכנה", עניתי.
היא שאלה למה, ואמרתי "מה למה? תשמעי, יכול להיות שאני די מיושן, אבל בכל זאת אני לא מאלה שמזיינים את האחות של החברה שלהם וחושבים שזה לגמרי סבבה".
"אתה עשית מה?!?!?!"
