מי דואג (ומי לא) לנפגעי תאונות עבודה?

בשבוע שעבר ציין העולם את היום הבינלאומי לנפגעי תאונות עבודה. לרגל האירוע פרסם משרד התמ"ת נתונים עגומים על היקף תאונות העבודה בישראל: בשנת 2006 גרמו תאונות עבודה למותם של 61 בני אדם. להערכת התמ"ת, מדי שנה מתרחשות 60 אלף תאונות עבודה, ורבים מהנפגעים בהן נשארים נכים לצמיתות. מה אנחנו יודעים עליהם, מי האנשים העומדים מאחורי המספרים הללו, מה עובר עליהם וכיצד נראים חייהם אחרי האסון?

4.5 שנים בבית חולים

ויקטור ז'נטימיר הוא אחד הקורבנות שמאחורי הסטטיסיקה. ז'נטימיר הגיע ממולדביה בשנת 2002 ועבד בבניין. "רציתי להרוויח קצת, שיהיה למשפחה בית", הוא מספר. חודש אחרי שהחל לעבוד, נפל מפיגום בזמן העבודה, שבר את עמוד השדרה, ומאז הוא נכה ומרוותק לכיסא גלגלים.

4.5 שנים אחר כך, ז'נטימיר בן ה-26 עדיין מאושפז במוסד סיעודי בישראל. משפחתו חיה במולדביה ואינה יכולה לבוא לבקר אותו. את בתו בת הארבע הוא מעולם לא פגש. ז'נטימיר, בחור חזק ובעל כוח רצון מרשים, מנסה בכל כוחו לשקם את חייו. הוא למד עברית בבית החולים והחל לשחק כדורסל לנכים. אבל הוא אינו נמצא שם מבחירה: ז'נטימיר תקוע בארץ כיוון שרק כך הוא יכול להמשיך במאבק המשפטי הסבוך שהוא מנהל, כדי לקבל פיצויים שיאפשרו לו להתקיים.

"לפי החוק, המעסיק והביטוח הלאומי חייבים לממן את טיפוליו הרפואיים של ז'נטימיר ולספק לו ציוד רפואי וקיצבה מינימלית למשך כל חייו", אומרת עורכת דינו, אהובה זלצברג, "ואולם, רק לאחרונה, אחרי ארבע שנים, הכיר הביטוח הלאומי הכיר בזכותו של ז'נטימיר לפיצוי. זאת, כיוון שהמעסיק שלו לא דיווח על התאונה. למרבה המזל, משרד התמ"ת חקר את האירוע וכך הוכחנו שהוא קרה והבטחנו לו את מה שמגיע לו. בעוד שבועיים הוא יחזור סוף סוף למולדביה".

"ביצענו את כל הבדיקות הנדרשות"

ז'נטימיר עבד בחברה הקבלנית מ.י.פ.ן בבניית בניין המשרדים החדש והמפואר של אגודת "עזר מציון" בבני-ברק. התאונה אירעה כאשר עמד על יציקה כדי לכוון עגורן בזמן עבודה בשעות הערב. אלא שלטענתו, איש לא אמר לו שהיציקה שהוא מטפס עליה מטה לנפול. "אם היו אומרים לי, זה לא היה קורה", אומר ז'נטימיר. לטענת ז'נטימיר ועורכת דינו, שלחו אותו מעסיקיו לטפס על יציקה מסוכנת; לא בדקו אם היציקה בטיחותיו; לא הזהירו אותו שהיציקה ספגה פגיעה ממנוף; שלחו אותו לכוון עגורן מבלי שהוכשר לכך ומבלי להדריך אותו בביצוע העבודה המסוכנת; לא העמידו בשטח מנהל עבודה מוסמך; ואם לא די בכל אלה, לא סיפקו לו חגורת בטיחות או ריתמה שהיו יכולים למזער את הנזק שנגרם לו.

את תגובתו של בעלי מ.י.פ.ן, הקבלן יוסי פיצ'חזה, לא ניתן היה להשיג. מ.י.פ.ן עבדה בפרוייקט כקבלן משנה של חברת התשתיות גיבור ספורט הנדסה (כיום אורתם סער). מנכ"ל אורתם סער, עמיר נחום, מסר ל-ynet בתגובה: "אנחנו מחתימים את קבלני המשנה בחוזה שהם מודעים לכל נוהלי הבטיחות, ודורשים מהם להתחייב להעביר את כל הנהלים לעובדים ולדאוג לבטיחותם. בנוסף, אנחנו בודקים בקפדנות לכל אורך העבודה שהם ממלאים אחר ההוראות. מה שקרה הוא אירוע נדיר שבו, למרות כל הבדיקות שעשינו, נראה שמישהו מאלה שעבדו שם בחר לחרוג מההוראות".  

אם המעסיקים טעו, מדוע הביטוח הלאומי צריך לממן את הטיפולים היקרים של ז'נטימיר, ולא הם? "עד כה לא הוגשה תביעה משפטית בנושא", אומר נחום, "אם תוגש תביעה, נדון בה לגופו של עניין". למעשה, מתכוונים ז'נטימיר וזלצברג להגיש תביעה כזאת בקרוב, יחד עם הביטוח הלאומי. ז'נטימיר אף אמור לחזור לארץ, על חשבון הביטוח הלאומי, כדי להעיד במשפט. "למה כל זה היה צריך לקרות לו?", שואלת עו"ד זלצברג, "מה פשעו? מה עובר בראש של האנשים האלה?".

רוצים פיצוי? נדבר בבית המשפט 

לא רק עובדים זרים נפגעים בתאונות עבודה בישראל וסובלים מאטימות של מעסיקים. האינסטלטור שלמה יצקוב, לדוגמה, נקבר בבור עפר עקב התמוטטות תעלת ביוב בזמן שהניח צינור בתוך התעלה, כחלק מפרוייקט תשתיות שביצעה חברת לנדאו הנדסה. מאז, הוא נשען על מקל הליכה, מתקשה לעמוד, מתקשה לשבת, וסובל מכאבים ומהתפרצויות זעם. הוא נעשה תלוי לגמרי באשתו, שגם היא עזבה את עבודתה כדי לטפל בו. הוא איבד את פרנסתו ואיבד את ביטחונו העצמי.

"אני מפחד לצאת מהבית", מספר יצקוב בן ה-50, "כשאני רואה אנשים שעושים עבודות בכביש, אני נבהל. יש לי סיוטים בלילות. אהבתי את העבודה הפיסית, זה מה שעשיתי עם עצמי מאז שאני בן 15. היום אין לי סבלנות לשום דבר, איבדתי את טעם החיים ואת החשק לחיות".

יצקוב טוען שהקבלנים שהעסיקו אותו לא הציבו מנהל עבודה מוסמך בשטח בו אירעה התאונה; לא העביר לעובדים הוראות בטיחות; לא בדקו את חוזקה של התעלה שבה נקבר ולא ניסו לחזק אותה; לא אסרו על עובדים להיכנס לתעלה ולא עשו דבר כדי למנוע את התמוטטות דפנות התעלה.

למרות כל זאת, אף אחד מהקבלנים שהעסיקו אותו עדיין לא השתכנע שעליו לשלם לו פיצוי כלשהו. יצקוב היה מבוטח בביטוח שהיה אמור להגן עליו מפני תאונות, אך כרגע הוא ואשתו מתקיימים מקצבאות של הביטוח הלאומי.

בלית ברירה, פנה יצקוב לבית המשפט באמצעות עו"ד זלצברג, והגיש תביעה נגד לנדאו הנדסה, נגד מעסיקיו הישירים - קבלני המשנה של לנדאו, ונגד חברות הביטוח שביטחו את הפרוייקט. הדיונים בתביעה טרם הסתיימו. פנינו ללנדאו הנדסה כדי לקבל תגובה. החברה העבירה אותנו לחברת הביטוח מנורה. ממנורה נמסר כי החברה תגיב לטענות בבית המשפט.

תאונות: לא מחוסר ברירה

"רוב התאונות לא נובעות מחוסר ברירה, אלא מכך שלא מונעים אותם", טוענת עו"ד זלצברג, "גם אם אי אפשר להגיע ל-100% בטיחות, צריך לשאוף לכך, אבל אנחנו רחוקים מזה, בגלל שאצל חלק מהמעסיקים יש זלזול בוטה בחיי אדם. האשמה היא לא רק בקבלנים עצמם, אלא גם במי שמפקח עליהם, וליתר דיוק - על מי שלא ממש מפקח עליהם - משרד התמ"ת. יש לנו חוקים נפלאים אבל אין לנו מי שיאכוף אותם. יחידת הפיקוח של התמ"ת לא מתפקדת. בסין ה'פרימיטיבית' מפקחים על חוקי עבודה הרבה יותר טוב מאשר בארץ. אולי היה כדאי להביא לכאן לא רק פועלים סינים, אלא גם כמה פקחים.

"אני מבינה שחסר לתמ"ת כוח אדם, אבל עם קצת רצון היה אפשר למצוא דרכים לאכוף את החוקים. אני מבינה שקשה להוכיח שהייתה תאונה, אם הקבלן מתכחש לכך. לכן פניתי בעצמי לתמ"ת והצעתי הצעת ייעול פשוטה: כל עובד שנפגע בתאונת עבודה חמורה מתאשפז בבית חולים. מדוע שבתי החולים לא יעדכנו אוטומטית את התמ"ת בכל פעם שעובד מתאשפז? כך יהיה לרשויות מידע על התאונות. הבטיחו לי לבדוק את העניין, ומאז לא שמעתי מהם".

ממשרד התמ"ת נמסר בתגובה: "אכן, אגף הפיקוח בתמ"ת פועל תחת אילוצים קשים ומחסור מתמשך בכוח אדם. פקחי התמ"ת חוקרים תאונות לפי קריטריונים שונים כמו חומרת הפגיעה. אין לנו יכולת לחקור כל תאונת עבודה, וגם אין הצדקה לכך, כיוון שהמטרה העיקרית היא למנוע תאונות. החקירות מאפשרות לימוד וניתוח גורמים לתאונות כדי למנוע הישנות מקרים דומים. עד כה נכשלו המאמצים לחייב בתי חולים לדווח לנו על עובדים שמתאשפזים אצלם עקב פגיעה בעבודה".

התחשמל, איבד אצבע וחזר לעבוד

האם המקרים הקשים שאירעו לז'נטימיר וליצקוב הם כורח המציאות? ישנן דוגמאות המוכיחות את ההיפך. חברת החשמל, למשל, היא חברה שבה העובדים מבצעים עבודה מסוכנת מאוד ונפגעים בתאונות עבודה רבות. ישראל יוסף בן ה-40, עובד בחברת החשמל, וכמו ז'נטימיר ויצקוב, ניצל גם הוא מתאונה קטלנית.

יוסף, שעסק בעבודה טכנית בקו מתח גבוה, נפגע ממכת חשמל בעוצמה של עשרות אלפי וולט. "ראיתי אור צהוב בוהק ולא שמעתי כלום", הוא מספר, "שכבתי בבור שנפלתי אליו כמו פגר. במשך דקות שלמות נשמתי בכבדות ולא הגבתי. הרופאים שטיפלו בי אמרו שהייתי בסכנת חיים".

יוסף לא יחזור עוד לבצע עבודות פיסיות. רגלו הימנית צולעת, הוא איבד את אחת מאצבעותיו וסובל ממוגבלות קשה בשתי אצבעות נוספות. במשך חמישה חודשים ישב בבית, עבר ניתוחים וטיפולים רפואיים. כיום הוא עובד בעבודה קלה יותר.

"פעם הייתי מרים את הילדים שלי על הידיים ומשחק אתם כדורסל, היום כבר לא", מספר יוסף. לדבריו הוא סובל מסיוטים ונזקק לטיפול פסיכולוגי כדי להתאושש מהטראומה, שתלווה אותו, כנראה, כל חייו.

גם בחברת החשמל מתקשים הגורמים השונים להחליט מי אשם בתאונה. החברה הקימה ועדה הבודקת את הנושא, ומסרבת למסור פרטים על האירוע. האם גם שם יעלו האשמות הדדיות ותהיה התחשבנות עכורה?

אבל יש הבדל גדול אחד: פרנסתו של יוסף לא נפגעה. "גם כשישבתי בבית המשכתי לקבל משכורת", הוא אומר, "אין לי מושג איך סידרו את כל העניינים עם הביטוח הלאומי ובתי החולים. לא התעסקתי בזה, מחלקת הרווחה דאגה לכל. כשחזרתי לעבודה, העבירו אותי ליחידה לקריאת מונים, כי שם אפשר להסתובב אבל לא צריך לעבוד עבודה פיסית. החברים שלי בעבודה ליוו אותי לאורך כל הדרך, התנהגו כמו משפחה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי צריך לדאוג לפרנסה בתקופה כזאת. בזכותם, יכולתי להתעסק במה שהיה חשוב באמת: בבריאות שלי, בלשקם את עצמי".