ילדי הכיכרות 2007
בעגה המקומית הם מכונים "הכיכריסטים", בשפה המקצועית הם קראים "נוער במצבי סיכון", ולפי נתוני עיריית ירושלים בעשור האחרון חלה עלייה משמעותית במספרם, העומד כיום על למעלה מ-7,000 בני-נוער. "אם אתם באמת רוצים להבין את בעיית הנוער המשוטט כדאי לכם להגיע לכיכר ציון ביום חמישי בלילה", הציע לנו ילד רחוב לשעבר. צייתנו לו, התייצבנו בכיכר - וזה מה שראינו
בשעה 22:30 הם החלו להגיע בהמוניהם. מאות בני-נוער, חלקם רק בני 12 או 13, שטפו את מרכז ירושלים כשהם חמושים בבקבוקי בירה וחפיסות סיגריות. המוזיקה הרועשת שבקעה ממקומות הבילוי שימשה רקע ממריץ, וניידות המשטרה שהיו פזורות ברחובות רק הוסיפו עניין. הם היו בכל מקום. בין רחוב יפו לרחוב הלל, בסמטאותיה של נחלת שבעה, בכיכר ציון ובכיכר החתולות. חלקם עמדו בפתחי הבניינים, אחרים ישבו על הספסלים והמדרכות. מסיבת רחוב ענקית שהלכה והתפשטה ככל שהלילה התקדם.
בעגה המקומית הם מכונים "הכיכריסטים". בשפה המקצועית הם נקראים "נוער במצבי סיכון" או "נוער מנותק". די לעיין בהגדרות המעורפלות כדי להבין את הקושי בו נתקלים עובדי העירייה והעמותות המנסים להגיש להם עזרה. שבי עמדי, מנהל החטיבה לקידום נוער בעיריית ירושלים, מסביר כי העמימות נובעת מסוגיהן השונים של תחנות ניתוק, המצויות כולן על רצף מסוכן אחד. "יש ביניהם כאלה שנמצאים בנשירה סמויה מבית הספר, אחרים שכבר נשרו לחלוטין, כאלה שניתקו מגע עם הוריהם ואפילו הומלסים שחיים בזולות", הוא מבהיר, "אבל כולם מוגדרים כנוער במצבי סיכון".
"קשה להעריך כמה בני-נוער חיים ברחוב"
עמדי, המטפל בנוער מנותק מאז שנת 1972, אומר שמדובר בתופעה שממדיה רק הולכים וגדלים. "החטיבה מטפלת בכל גוני המקרים", הוא מדגיש, "אבל למרות העבודה העקבית איננו מצליחים לשים להם סוף". בשנת 1991 טיפלה היחידה בכ-1,200 נערים ונערות; ב-1997 כבר דאגו אנשיה לכ-3,000; וכיום למעלה מ-7,000 מתבגרים בני העיר מצויים תחת חסותה. גרף הנתונים עולה בהתמדה, זאת למרות שבמהלך העשור האחרון הוקמו עמותות רבות המגבות את עבודת החטיבה. גופים דוגמת "החוט המשולש", "הזולה של חצרוני", או "ה-zone", המרוכזים באזור כיכר ציון, צצו כולם בשמונה השנים האחרונות.
מנקודת מבט ארצית נדמה כי המגמה הירושלמית אינה חריגה. בעמותת "עלם" מעריכים כי מספרם של בני-הנוער המשוטטים עומד על כ-30,000, עלייה של 10% בהשוואה לשנת 2005. מספר זה כולל את 10,000 הנערים והנערות המתגוררים כיום ברחובות ישראל על-פי הערכות. נתון מדאיג נוסף הוא גידול חד של 50% במספרן של הנערות בסיכון בהשוואה לשנת 2004. משרד הרווחה,
אגב, סירב להעביר למערכת ynet את הערכותיו לגבי ממדי התופעה למרות פניות חוזרות ונשנות.
בתחנת הניתוק האחרונה, זו המגיעה אחרי הנשירה ממערכת החינוך והבריחה מהבית, נמצאים כיום כ-160 בני-נוער ירושלמים המוגדרים כ"דרי רחוב". הגורמים בעיר מתקשים להעריך את מספרם המדויק ואף מודים כי אפשרויות הסיוע להם מוגבלת. "הרגש והשכל התערבבו אצלנו", פוסק יגאל גולדשטיין, מנכ"ל עמותת "החוט המשולש" המפעילה פרויקט הלנה. "אני מעריך שכמה עשרות גרים ברחוב והשאר נעים ונדים בתוך מסגרות שונות, אבל צריך להבין שיש פה גם בחירה". כדוגמה מביא גולדשטיין את קורותיו של נער רחוב המכונה "מלך הכיכר". "אימא שלו גרה בעיר ויש לו בית נפלא ומשפחה נהדרת. אז למה הוא לא גר שם?", הוא תוהה בקול. "התשובה היא שהמצב מורכב ובשורה התחתונה, הוא גם בוחר להיות בו".
כיום מופעלות בירושלים שתי דירות מעבר לבני-נוער מטעם העירייה, ובקרוב תיפתח דירת מעבר שלישית המיועדת לנפגעי סמים. "חסרי הבית דורשים טיפול מיוחד", מסביר עמדי. "רבים מהם חולים ומתקיימים בזכות טכניקות הישרדות שמחלישות אותם. לפעמים הם מקבלים שאריות אוכל מחתונות, לפעמים מקבצים נדבות, ויש כאלה שעובדים בזנות". אופציה ירושלמית נוספת היא פרויקט "גלגל" של עמותת עלם והוסטל לדרי רחוב שמפעילה עמותת "החוט המשולש".
"הורים כבר לא מחבקים את ילדיהם"
משה אלפי, במאי הסרט "נאף ילד רחוב", עקב אחר התופעה במשך שנתיים. בתום מסעו הוא מבקש להתייחס גם לייאושה של המערכת מן הצעירים. "ישנה דילמה מאוד גדולה בטיפול בהם. מצד אחד הם משוועים לעזרה, אבל מאידך הם נושכים כל יד שמוגשת אליהם", הוא מסביר. אלפי, שהתוודע למתחולל בסמטאות העיר בעקבות הידרדרותה של בתו, מסכם כי האשמה רובצת לא אחת לפתחם של ההורים. "הקשר האנושי בין אנשים, בין הורים לילדיהם, השתנה היום. הורים לא מחבקים את הילדים שלהם ולא יודעים מה קורה איתם", הוא מתרעם.
אפרת (16), שעזבה לפני מספר חודשים את בית הוריה, נוטה להסכים. "לפני כן הייתי בפנימייה בצפון הארץ. עכשיו אני ככה, מסתובבת", היא מודה. תחילה היא מסרבת לפרט, אך בהמשך מצטנפת בפינת אחד החדרים בבניין "החוט המשולש", מעשנת בשרשרת ומסכימה לגולל בביישנות את הסיבות לעזיבה. "ההורים שלי היו מופנמים. לא דיברו איתי כמעט, בקושי התייחסו אליי. הרגשתי רע בבית אז החלטתי ללכת". האם הוריה ניסו ליצור קשר? "הם ניסו, קצת, בהתחלה. אחר-כך ויתרו. עכשיו יצרתי קשר מיוזמתי. חשוב לי לא לאבד קשר לגמרי".
"נכון, אני כבר לא ילד, אבל האם אני מבוגר? אני עוד צריך בית ומישהו שידאג לי", מוסיף ד' (20), המתגורר זה שלוש שנים במבנים נטושים בעיר. הוא טוען שהיה רוצה מאוד לשוב לבית הוריו, המתגוררים בשכונת נווה-יעקב בעיר ולדבריו אינם יודעים באילו תנאים הוא חי. "אימא שלי יוצרת מדי פעם קשר, אבל בגלל היחסים עם אבא שלי אני לא יכול לחזור". בזולה שבה הוא חי כיום מתגוררות בתקופות הקיץ חבורות נערים ונערות. "הכי צעירים הם בערך בני 13 שעדיין חושבים שזה מגניב לברוח מהבית", הוא אומר. "אם הייתם רואים אותם, לא הייתם מאמינים שהם גרים ברחוב. כאלה ילדים טובים".
