טרוריסטים ללא גבולות
בדרכה לבדוק מה מסתתר ומאפשר את הטרור היהודי בסרטה "למרוד במלכות", הבמאית גליה עוז פשטה מעליה את תויות הדוקומנטריסטית, האישה השמאלנית, הבת של עמוס עוז, ופשוט ניסתה ליצור דיאלוג
"מורד היא מילה גדולה ומחייבת, אבל יש במדינת ישראל מורדים", אומרת גליה עוז, שסרטה "למרוד במלכות" ישודר הערב ב-21:40 בערוץ הראשון. "לא כל אחד שדוחף שוטר במהלך פינוי הוא מורד. אתה צריך לרצות לשנות את ההיסטוריה, להחליף את השלטון או לפחות להוריד אותו על הברכיים. להטביע חותם".
"מדובר בזרם קטן אבל יציב שמתקיים כאן מאז 1948", אומרת עוז. "הסרט מדלג בין יהושע זטלר, שרצה במהלך מלחמת השיחרור לפוצץ את כיפת הסלע, ובן גוריון הורה לירות בו אם ינסה לעשות זאת, לבין נוער הגבעות, חבר'ה שבגיל עשרים ומשהו כבר יש מאחוריהם היסטוריה של מעצרים מנהליים וצווי הרחקה. במרכז הסרט עומד סיפורה של המחתרת הגדולה ביותר בתולדות המדינה, שפעלה בשנות השמונים, וסיפורם של שני טרוריסטים מהמחתרת הזאת - יהודה עציון, שעדיין מאמין ברעיונותיו הקודמים ובעז הנמן, שהתחרט".
שנות ה-80 היו שנות הזוהר של המחתרת היהודית, ששפכה חמתה על הגויים במספר מעשי טרור שגבו הרוגים והביאו את חלק מאנשיה לכלא. בין פעולות ההתארגנות: הפיגוע במכללה האיסלמית, מלכוד מכוניותיהם של שלושה ראשי ערים פלסטיניות, חברי אש"ף, וניסיון כושל לפוצץ את מסגדי הר הבית.
איך קרה שדווקא שנות השמונים הצמיחו מחתרת כזאת?
"התפיסה הקלסית של אנשי מרכז הרב היתה שהמדינה, בסך הכל, בדרך הנכונה. הגאולה תבוא למרות שההנהגה והציבור לא מבינים את זה. האקטיביסטים רצו לזרז את הגאולה. מלחמת ששת הימים היתה מבחינתם סימן אלוהי, ההחלטה לפנות יישובים בסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים איימה על מפעל ההתנחלויות כולו, וזה התחבר עם שאיפה חזקה של כמה אנשים להדיר נוכחות מוסלמית מהר הבית. הקבוצה הזאת לא רצתה רק לעצור את הנסיגה בסיני. היא רצתה לנקום בפלסטינים ולהראות לממשלה את הדרך. היא חשבה לחנך את עם ישראל".
לפי העדות שלהם, אנשי המחתרת וממשיכי דרכם משוכנעים שהם רואים את האור בעוד שאנחנו מפנים אליו את הגב, וביכולתם לזרז את הציבור לכדי הבנה, באמצעות מפץ מסנוור.
איך אנשים בעלי אמונה מבצעים מעשים שתוצאתם פגיעה ואף נטילת חיים?
"ליהודה עציון למשל, יש רעיונות מדהימים על מושג החטא. מבחינתו הדיבר 'לא תרצח' הוא על כלל ישראל, ציווי המיועד פנימה. הוא אמנם מסייג ומסביר שזה לא אומר שאתה יכול לרצוח כל גוי שאתה רוצה, אבל עם זאת לא נגזר דין שווה. זה משהו שידענו במעורפל ונאמר כאן באופן מאוד ישיר. אתה יודע שלדבר כזה מתכוונים כשקוראים 'מוות לערבים' - ש'לא תרצח' אינו תקף כאן".
טרוריסט בעל גבולות
ולמרות התופעה המרתיעה שהסרט מתעד, יש ביכולתה של דמות אחת בה לעורר הזדהות חוצת מחנות. בעז הנמן, "מהנדס" המחתרת, שנכלא לשנתיים בעקבות הכנת מטעני נפץ, עובר לנגד המצלמות תהליך של תשובה וחרטה.
"כמעט אין חשיפה מסוג כזה בטלוויזיה", אומרת עוז. לדידה, הסיפור של הסרט גולש מעבר למחתרת, מעבר לאנשים שהוא מתעד. "יש פה יותר מסרט אחד: ישנה דרמה על שני חברים ולצידה, סרט על התופעה, שמקיף הרבה מאוד שנים ואירועים. אני רציתי לדעת את תוצאות ההסלמה. בעז, שואל בסרט אם יש דבר כזה חצי טרוריסט או מורד מתון, ומה שקרה לבעז מדגים בצורה מדהימה איך אפקט כדור השלג הוא בילט אין בטרור - ברגע שאין מותר ואסור בקבוצת אנשים שפרמה את הגבולות - תמיד הסמן הקיצוני הוא שיוביל.
"בעז רק רצה לפוצץ את כיפת הסלע ומצא עצמו מסייע למלכד אוטובוסים של אזרחים. מה שנובע מהסיפור הוא עיקרון מאוד עמוק של האבסורד של הטרור: כמעט לא יוצא שתנסה ותצליח להיות טרוריסט בעל גבולות, כי ברגע שאתה במחתרת, הוצאת את עצמך מגדרי החוק והגעת לאזור בו הגבולות כבר לא קיימים".
לדבריה גם היא דמות בסיפור, למרות שלרוב רק קולה נשמע בו. "אולי לא רואים את הדמות שלי הרבה, אבל מה שיצא בלי שתכננתי, זה שהדמות שלי היא הישראלי הסביר, הממוצע, שרוצה להבין מה מותר לך לעשות בשם רעיון, כמה רחוק אפשר ללכת".
איך התייחסו אלייך שם כשבאת עם המטענים שאת נושאת עמך - דוקומנטריסטית, אישה, שמאלנית, הבת של עמוס עוז?
"בסופו של דבר, לא התייחסתי למטענים האלה כשבאתי לדבר עם האנשים וזה מה שמשפיע. לא היה פה, לא נס שמאלני ולא דגל נשי ולא תגי זיהוי של אליטות ישנות. בסופו של דבר, בדיאלוג, סמלי סטאטוס כאלה מאבדים את החשיבות שלהם. לא באתי לעשות סרט של השמאל והימין אלא סרט שיש בו ימין נגד ימין. הסרט עוסק בגבולות התרסה נגד המלכות, נגד השלטון וחושף שבר מאוד גדול בתוך הימין. הוא שם בצד אחד את המחנה הממלכתי לאומי, ובצד שני את המחנה הקיצוני לוחמני".
אם יש הידברות - יש גם תקווה
עוז באה לבדוק את המהות שמאחורי הטרור היהודי ומצאה ויכוח פנימי במחנה שהוליד את תופעת הקיצון הזאת, ויכוח שמעיד על חברה שאמנם פשה בה רקב מסוים אבל אם יש הידברות - יש גם תקווה. "העימות בין עציון להנמן תועד ביום צילום ארוך וממושך, והוא שזור לאורך הסרט ומתפתח כמו דרמה, שסופה מזכיר קרב אקדחים במערב הפרוע: הם יושבים על הנדנדה ומחייכים ויש ביניהם חברות-ידידותית כזאת, ובסוף הם מגיעים לעימות של ממש, בשיאו בעז שואל את יהודה 'מי שמך?' אתה רוצה להתהפך אבל אל תכפה מהפכות".יותר מההשלכות הפוליטיות, והשאלות הרות הגורל על מה יקרה אם יצליחו פעם לפוצץ את הכיפה הזהובה שעל ההר ולחולל קטסטרופה אזורית, עוז התעניינה בשאלה מופשטת, ששורשיה נוגעים באבני הבסיס של מדעי החברה: כיצד יתכן שאדם נורמטיבי הולך ועושה מעשים קרימינליים וחוזר להיות אדם מן היישוב, כשמצחו נקי מאות קין. "ברגע שאדם עושה פשע על רקע של חזון, הוא קצת פחות גרוע בעיני כולנו. הוא חוזר בגמישות עצומה לחברה והחברה מאפשרת לו את זה. אנשים יושבים ושותים קפה איתו ולא חושבים: 'זה רוצח', רק בגלל שהוא אידיאליסט. חלקית, אפשר להבין את השכחה וההדחקה הזאת - לנו עשו דברים הרבה יותר גרועים. הטרור היהודי הוא לא בר השוואה לפלסטיני במהות, בהיקף, באכזריות, ברצחנות. הוא לא דומה".
במה נעוץ השוני?
"חברה שוחרת שלום היא חברה שוחרת חיי אדם. יש משהו אופטימי בדיון הנוקב והמר בין יהודה לבעז. דיון כה פתוח הוא סממן לחברה פתוחה ומכאן נולדת אצלי תקווה גדולה. כשיקום פלסטיני מהחמאס ויגיד: 'חבר'ה, אנחנו חצינו את כל הגבולות מבחינה מוסרית, הטבענו את האזור בדם', ויקום הדוקומנטריסט הפלסטיני שיעשה עליו סרט - אז נדע שאנחנו קרובים לשלום".
