"חיה בעולם הזוי"
עדי הימלבלוי חיה על הסט של "האלופה" וכבר לא מסתובבת ברחובות. קבלו הזדמנות נדירה לצפות בה מצטלמת לשער הגיליון החדש של "פנאי פלוס". לא תסובבו אחריה את הראש?
עדי הימלבלוי
כבר לא כל כך בטוחה שהיא רוצה להיות שחקנית. בכלל, לא נראה שכל עולם הזוהר הזה, עם הקנאה והתחרות, מתאים לבחורה עדינה כמוה. דווקא נדל"ן נשמע פתאום כמו תחום שיכול לתפוס אותה. שם לא יכתבו עליה טוקבקים מתלהמים באינטרנט. בינתיים היא מסתפקת בדירה "ג'יפה" (כהגדרתה) שהיא חולקת עם זוהר ליבה, ובבריכת הדגים המאולתרת שבנה. גם זו איכות חיים
כתבת השער
למה? כי הוא נהיה סלב?
"הוא אחלה אוטו, אפילו שמרתי את הקוד שלו בפלאפון תחת השם בייבי. אבל אני רוצה לקנות דירה. חבר שלי קנה לי אופניים ואני במילא לא יוצאת מהאזור יותר מדי. אני מחפשת לקנות רק באוסישקין. כבר שבעה חודשים אני יושבת על הרחוב הזה".
ומאיפה הכסף? חסכונות או ירושות?
"כסף שלי. אני עדיין אצטרך לקחת משכנתה. את עושה את החישובים ומגלה שזה יותר משתלם".
למרות שנדל"ן הוא נושא השיחה האהוב על קוראינו, הדיון נקטע על ידי הסלולר המצלצל של הימלבלוי. על הקו עופר, הספר של "האלופה". הם קבעו ללכת יחד לשיעור בלט, ובגללי, או בשל תכנון זמנים לקוי, עדי נאלצת להבריז לו. אני מביטה בה, בקטנה. איכשהו חצאית הטוטו ונעלי האצבע לא מתלבשים על החזות שלה.
הם יותר קטנים במציאות, הדדיים שלך.
"כן, הם מצטלמים נורא גדול. הא?".
כדי להיות בלרינה תצטרכי הקטנה.
"אני לא מבינה את הבנות שעושות זה. זה חינוך רע לדעתי, זה משטר נוראי".
כמו דוגמניות, מה ההבדל?
"דוגמניות זה שונה. זה לא לאכול או שזה להקיא. רקדניות עושות מלא ספורט. הן ביום אחד עושות את מה שאני ואת ביחד אולי עושות בשבוע".
אז איך את מתחזקת את עצמך? בכל זאת חזרת עכשיו להוביל את פלפל.
"שותה המון מים ומשתדלת לא לאכול גבינה צהובה. כבר חצי שנה לא נגעתי בזה. אני לא מרשה לעצמי. זה הדבר הכי שומני שיש. את שמה את זה רגע בשמש, ויוצא מזה רק שמן. ואני הייתי מכורה לפיצות. אבל אני כל יום אוכלת סופלה שוקולד".
את מבשלת?
"השבוע בפעם הראשונה הכנתי מרק תימני, יצא מושלם, אדום וחריף", אומרת החצי גרמנייה, חצי יוונייה.
מה עם קובאנה ליד?
"מה זה? אני לא מכירה. אבל עשיתי עוגת ביסקוויטים, עם אינסטנט פודינג. מתוקים זאת החולשה שלי. רואים עליי".
על מה את מדברת? את הכי סמל סקס.
"מה קרה לך? אני כולה בת 22. אני רואה את עצמי כילדה".
אני מוכנה להישבע שהיו צופים של "השמינייה" שראו את הסדרה לא בגלל העלילה המרתקת.
"אני רואה רק את הילדים. אני גם לא נמצאת מחוץ לבית, אז אני לא חוטפת תגובות. המקסימום שלי זה סיבוב בקניון וסינמה סיטי, וגם זה הגזמתי. אני לא יוצאת בכלל. נמאס לי מחיי הלילה, אף פעם לא הבנתי למה אנשים יושבים בבר, כאילו רבאק, זה משעמם נורא. חבר שלי צוחק עליי שאני זקנה, כי אני רק רוצה לשבת בבית".
עדי מדלגת לתוך חלל הבית וחוזרת עם פנקס צבאי למדי. בתוכו עשרות רשומות בכתב מיניאטורי. "זה מה שקורה כשמצלמים לרוחב, מרוב טירוף אני חוטפת סחרחורת וככה, כשכל הסצינות רשומות לפי הסדר, אני יכולה לבדוק מה קורה לפני ואחרי כל סצינה".
היא די לוזרית, ליאן.
"ליאן היא בסך הכל מאוד צעירה וקרו לה יותר מדי דברים בשביל שתישאר שפויה. היא רק רוצה לאהוב, חיי משפחה ושקט ורוגע, ואיכשהו הכל מסתבך לה, אולי בגלל שזאת טלנובלה. כל מה שהיא רוצה לא יוצא טוב והיא מוותרת ומקבלת את מה שיש ועושה המון טעויות. היא לא לוזרית, קשה לי לשפוט אותה ככה".
את רואה את הסדרה?
"אני חייבת, זה מעניין אותי לראות את העבודה, זה שיעורי בית. לקח לי זמן להיות מסוגלת לראות את עצמי, בסופו של דבר מתרגלים. זה כמו שמשלימים עם הגוף שלך, מפסיקים לראות את הפרטים הקטנים. זה כמו בית ספר למשחק, אני רואה את ההתחלה ואת עכשיו, וזה נורא שונה".
מה שונה, התפאורה?
"זה דברים טכניים, הגעתי פעם ראשונה לאולפן ולא ידעתי שיש גבול מסוים של איפה אני יכולה לעמוד, אחרת המצלמה לא תראה אותי, ומאיזו זווית להצטלם. בעונה הראשונה למשל ליאן הרבה פעמים מדברת עם הגב. שי קפון (הבמאי - ל.ש) היה צוחק עליי שאני מתחמקת ממצלמות".
העונה השנייה נורא שונה מהקודמת, יש אומרים שגם פחות מוצלחת.
"אני לא יודעת, כי לא יצא לי לראות הרבה פרקים. מבחינתי לא הרבה השתנה, אולי אפילו יותר כיף עכשיו, כי עם יהודה למשל, נוצרה מערכת יחסים שמתבטאת יותר טוב על המסך. בעונה הראשונה נורא סבלתי, כעדי, זה היה נוראי לעשות סצינות עצובות כל הזמן, 12־15 שעות, יומיום, שזה רוב הזמן, ואני לא יוצאת מזה, לא מצליחה להתנתק. הייתי בלתי נסבלת, לא יכולתי לסבול את עצמי, היה לי נורא קשה. לא הייתי צריכה להביא את עצמי לדיכאון, פשוט הייתי בדיכאון. הרבה פעמים אנשים מתבלבלים עם הדמויות, ופחדתי לאבד את האישיות שלי לתוך הטקסט. עכשיו זה אחרת. עברה שנה מאז, והצלחתי ללמוד להפריד. לפני שחתמנו על העונה הזאת אמרתי להם 'זהו חבר'ה, מספיק לבכות. בכיתי לעשור שלם'".
דמעות אמת, או טיר סטיק?
"הסטיק זה כמו משחה סינית, מנתה כזה שעושה שורף. בהתחלה בכלל לא השתמשתי בזה כי נורא רציתי להיות שם, אבל בסופו של דבר ליאן התחילה לבכות מכל שטות. אפילו כשנגמר לה השוקולד. ככל שאני יותר אוהבת את הסצינה אני לא משתמשת בטיר סטיק, אבל אם אני ביום חפיף של 'בואו נתקתק'. אז יאללה, תביאו טיר סטיק ונגמור עניין".
אבל ממילא היית בדיכאון.
"זה יותר עניין של ביטחון, את מגיעה לסט שהוא מלא שחקנים מנוסים וקשה להיכנס לזה. העונה הראשונה פשוט היתה סיוט מכל בחינה. לא הערכתי את עצמי בכלל".
אל תגזימי, זו לא הפעם הראשונה שלך.
"ב'השמינייה' את נמצאת עם חבר'ה בגיל שלך, אין
עניין של תחרות, ואף אחד לא בוחן אותך. ככל שאני
מתקדמת במקצוע הזה אני רואה כמה תחרות יש ואיך
דורכים אחד על השני. זה קיים בכל תחום אני מניחה, כי אנחנו בני אדם, אבל נורא קשה לי עם דברים כאלה. כשאני רואה טיפת עוקצנות אני ישר סוגרת את עצמי. אני אוהבת אמת, אין צורך בתחפושות ולעמוד מאחורי דברים שיכסו אותך ומגננות".
אה. אבל את בעולם של שחקנים.
"אבל למה זה צריך להיות ככה? זו העבודה שלך. תשאיר את זה מאחור כשאתה מדבר עם בן אדם. אין לי באמת חברים מהסט, למרות שזה תלוי, כי ב'השמינייה' זה היה אחרת לגמרי, אנחנו חברים עד היום".
וב"האלופה"?
"אני מתה על זה, שלא תביני לא נכון, זו הנאה אחרת לגמרי, זה היה טיול שנתי וזו עבודה. ב'השמינייה' היינו ילדים. לא הבנו כלום ולא עניין אותנו כלום, לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. היום כשילדים הולכים לאודישנים של גיורא חמיצר הם נורא מתרגשים. הם יודעים מה מחכה להם".
כמו "כוכב נולד".
"בדיוק. בכל דבר ראשוני, אתה הולך לפרויקט ואתה לא חושב מה יהיה, אתה פשוט עושה, ואז יש תוצאות והאנשים שבאים אחרי זה מגיעים עם ציפיות. אנחנו היינו חבורה של בני 20, זה גיל פיצי, ורק נהנינו. אני לא אומרת שאין דבר כזה חברים מהסט. יש, אבל זה מאוד נדיר שאת מכירה מישהו ואתם אמיתיים ואין תחרות. החברים הקרובים שלי הם מילדות, וגם שירה וילנסקי. זה השפיות שלי. היו הרבה פעמים שיכולתי לאבד את זה, פתאום כל האהבה הזאת וחתימות ומתנות ואנשים מתייחסים אליך יותר מדי יפה ונותנים עוד ועוד. אני מבינה למה אנשים מאבדים את זה, במיוחד בהוליווד. אנשים יכולים להיכנס לתסביכים מטורפים, והדברים האלה שהם הבסיס שלך מהבית, שתמיד היו שם, זה מה נותן לך יציבות".
היה כתוב ברכילות שג'וליה לוי בוקן מנסה לגנוב לך לא רק את סער, שגם את הבגדים שלך היא חומדת.
"אני לא יודעת למה, אני גם שמעתי משהו כזה. אני לא פוגשת אותה על הסט בכלל, אז אין לי מושג".
מצד אחד הימלבלוי מלאת ביטחון, אבל יש בה גם יותר מדי רגש, ורמת פגיעות של בניין רעוע בקריית שמונה. מה שנחמד בסיפור הזה הוא שהיא לא מנסה למכור אגדות סביב המקצוע. הכל אצלה מוגש ופתוח, כמו מתלה הכביסה שעומד לצידנו, עמוס עדיין ועליו ביקיני, פיג'מות ואפילו תחתונים של הזוג, כך שגם את הפרטים המסגירים ביותר היא משאירה תלויים, להתייבש בשמש. "אני מאוד שונה משחקנים אחרים, אני מאוד שקטה, לפחות עד שאני מרגישה בנוח", היא מהרהרת בקול רם לגבי מקומה בשוק התעסוקה. "שחקנים זה עם קריקטורי ומוחצן, הם רוצים שכולם ישימו לב שהם שם, לכן אני שואלת אם אני במקום הנכון. ככל שאנשים לידי גדולים, אני נהיית יותר קטנה. אני לא יודעת להילחם על המקום שלי, ולכן אני לא אצליח בבית ספר למשחק. שמעתי שבמבחני קבלה נותנים חמש דקות על במה עם עוד בן אדם, ואתה אמור למשוך כמה שיותר תשומת לב. זה נראה לי מטופש. בדרך כלל אנשים מתפשטים. אני בטח הייתי יושבת ומחכה".
את כבר שחקנית, מאמי.
"אם יש משהו שאני שונאת, זה חובת ההוכחה, הצורך להראות כל הזמן שזה מגיע לך. אני בכלל לא למדתי משחק. אם היה לי את הגב הזה, אז הייתי אומרת זין על כולם ותודה רבה. היום ילדים בני 11 מבקרים אותך על המשחק שלך. בטוקבקים וכאלה, שהיום אני לא קוראת יותר, זה עושה לי רע על נשמה. זה פשוט חוצפה, אנשים תמיד יכולים להביע דעה, אבל יש בזה משהו נורא חסר רגש, נורא פוגע ונורא מתיימר. אני לא אלך לרופא ואבקר אותו על הצורה שבה הוא מנתח".
אבל את אושיה ציבורית, זה מחיר התהילה.
"נכון, אבל זה עצוב. קשה לי להשלים עם זה. לפעמים יש הרבה רוע, מקנאה או מסתם. אני לא נתקלת בזה כל יום, אבל אני רואה את זה, ולפעמים זה יוצר הרגשה לא נעימה. או שבגלל שאתה עושה טלנובלה אתה נחות".
אוי זה כל כך פאסה, אנחנו לא נתעסק בזה בכלל.
"אבל בלונדינית עם עיניים ירוקות וציצי גדול סופגת יותר אש. זה כמו שלא מעריכים את בראד פיט כשחקן, כי הוא יפה. לאנשים קשה כשרואים בן אדם יפה להגיד 'איזה מוכשר'".
את לא באמת יכולה להתבכיין על זה שאת יפה ובלונדינית עם ציצים גדולים.
"אני לא מתבכיינת".
את לגמרי כוסית.
"אולי. מחר זה יעבור, אבל זה מגניב בינתיים. אני לא רואה את עצמי כמשהו עליון, אני כמו כולם. פעם הייתי צריכה להכריח את עצמי, אבל היום כבר לא קשה לי להישאר על הקרקע".
איך את עושה את זה?
"כל הזמן מזכירה לעצמי מאיפה באתי. את יודעת, הייתי ברמנית, עבדתי בפיצרייה, עבדתי בקיוסק, הייתי קופאית, עבדתי במלא דברים ואני לא שוכחת את זה. אני זוכרת שהמשכורת הממוצעת זה 22 שקל לשעה, וכל עוד אני ב־22 שקל לשעה אני מסודרת. הנה, כמו הבית הזה. אנחנו חיים בג'יפה שלנו ומדהים לנו פה. יש כאן בריכת דגים קטנה שזוהר בנה, את שומעת כלבים וציפורים ברקע. אנחנו שומרים על הפשטות".
זוהר בתחום. זה נורא כיף, לא?
"זה מאוד עוזר, זה להבין כשהשני עובר יום קשה, ולא לקחת את זה ללב. שנינו יכולים לבוא עצבניים הביתה בלי קשר למה שקורה בינינו, אז אנחנו יודעים לקחת את המרחק הזה וכל אחד יבין. זה שני חולי נפש בבית, אבל זה בסדר".
בקרוב יסתיימו צילומי "האלופה". מה את זוממת לעשות אחרי זה?
"אני בן אדם מאוד אימפולסיבי. נראה מה יוליד יום. אם יומיים לפני סיום ההפקה אני רואה שאין לי עבודה, אני מיד מזמינה כרטיסי טיסה או משהו. אני לא מתכננת שום דבר, כלום. אני רוצה פשוט להמשיך, להמשיך ליהנות. אני פוחדת מהיום שאני כבר לא איהנה".
מה עם לימודים?
"רק עכשיו אני מתחילה להבין מה מעניין אותי. עד לא מזמן הייתי אומרת שאם לא היה לי את המשחק הייתי אבודה. היום אני יכולה להגיד שהשקעות ונדל"ן מעניינים אותי. אני כל יום קוראת כלכלה. אני מתעניינת בדירות וחוקרת את השוק, ונכנסת לזה. אני מתחילה להתפרש על נושאים שקשורים לזה ונסחפת. יש עוד דברים שמעניינים אותי חוץ מלהתפרנס מהתחביב שלי. יום אחד אני קמה עם רצון להקים משפחה ולעבור לצפון, ויום אחר אני רוצה ללכת אחרי החלום, אחרי הפאשן של לשחק, ופתאום בא לי תפקיד חייתי או להיות מכוערת על המסך".
למה כל היפות תמיד חולמות לשחק מישהי מכוערת?
"זה לא העניין של להיות מכוערת, זה לא להיות מודעת, לא להתעסק בחיצוניות. זה משהו שאני מאחלת לעצמי, שיגיע היום שלא יהיה אכפת לי מה חושבים עליי". k
"האלופה", א'־ה', 20:05, HOT3
"שותה המון מים ומשתדלת לא לאכול גבינה צהובה". הימלבלוי בקטלוג פלפל
איפור/שיער: עומר אסף ל־FACE (איפור בחסות לנקום), ביגוד: כתומנטה, ארצי יפרח ל־HOUSE OF STYLE
