בלונדינית עם ציצי גדול סופגת יותר אש

לא מזמן נארזו מרבית פצצות ארצנו במתחם תל אביבי לכבוד חגיגות גיליון "בלייזר" שהוקדש כולו לבחורות בביקיני. מי לא היתה שם: גלית גוטמן, אילנית לוי, ליהי אלון, ויקטוריה קצמן ושאר פרגיות שלפרנסתן מטפחות חיצוניות מהממת. שלושה גברים חתיכיים באזור ה־30, להלן קהל היעד, עמדו לצידי באותו אירוע ובחנו את הסחורה המוצגת, לא מצליחים להחליט את מי היו רוצים לקחת הביתה. או אז אחד מהם, שסיים לבדוק את המרכול של ליהי אלון, הכריע: "את יודעת את מי באמת הייתי רוצה לעשות? את עדי הימלבלוי. היא עסיסית, מתוקה כזאת". השניים הנותרים הנהנו כאומרים "בהחלט", בפה מלא ריר.

"היום כבר לא קשה לי להישאר על הקרקע". עדי הימלבלוי (צילום: אופיר קדמי)

את הימלבלוי אני פוגשת בביתה. אחרי רומן ארוך ומתוקשר עם רודריגו גונזלס, לפני כמה חודשים עברה הגברת להתגורר עם בן זוגה ההורס זוהר ליבה (דוגמן ושחקן, השתתף ב"טלנובלה בע"מ", ב"הבועה" וב"ריקוד מסוכן"), ולא יכולתי לחשוב על לוקיישן יותר אקזוטי לראיון מאשר החווה המשותפת. טוב, לא בדיוק חווה, יותר כמו דירה, ולא מהמפוארות, אבל החצר מרווחת דיה ובהחלט מפנקת. גם ליבה, בתפקיד הגנן המסור שבדיוק עמל על ניצני הפטרוזיליה ששתל לא מזמן, סיפק תפאורה נהדרת.

"יש לי מישהי נהדרת בשביל עור הפנים שלך", הוא הדבר הראשון שהיא אומרת לי. מהלך מסוכן שמטיס את שיחת ההיכרות לסטנדרט אחר לגמרי. אז נכון שגם היא סבלה מעור בעייתי והחלימה במכון קוסמטיקה, אבל לתקוף את החצ'קונים של מישהי שזה עתה הכרת, זה לא בדיוק משפט הפתיחה המושלם, על אחת כמה כשאת רוצה להתחבב על הכתבת. יכולתי להיעלב, ולרגע חשבתי לעשות את זה, אבל איכשהו, הלב החליט דווקא לסמפט אותה. כנראה בגלל האומץ. "היום גיליתי שיש לי סימפטום יהודה לוי על האוטו", מספרת הימלבלוי בניסיון לשחרר את סמי המבוכה שנוצרה. היא מצביעה על הג'יפ הירקרק שלה, ומבארת: "מישהו רשם לי על הלכלוך 'עדי אני אוהב אותך'. אבל אני מוכרת אותו עכשיו".

למה? כי הוא נהיה סלב?

"הוא אחלה אוטו, אפילו שמרתי את הקוד שלו בפלאפון תחת השם בייבי. אבל אני רוצה לקנות דירה. חבר שלי קנה לי אופניים ואני במילא לא יוצאת מהאזור יותר מדי. אני מחפשת לקנות רק באוסישקין. כבר שבעה חודשים אני יושבת על הרחוב הזה".

ומאיפה הכסף? חסכונות או ירושות?

"כסף שלי. אני עדיין אצטרך לקחת משכנתה. את עושה את החישובים ומגלה שזה יותר משתלם".

למרות שנדל"ן הוא נושא השיחה האהוב על קוראינו, הדיון נקטע על ידי הסלולר המצלצל של הימלבלוי. על הקו עופר, הספר של "האלופה". הם קבעו ללכת יחד לשיעור בלט, ובגללי, או בשל תכנון זמנים לקוי, עדי נאלצת להבריז לו. אני מביטה בה, בקטנה. איכשהו חצאית הטוטו ונעלי האצבע לא מתלבשים על החזות שלה.

הם יותר קטנים במציאות, הדדיים שלך.

"כן, הם מצטלמים נורא גדול. הא?".

כדי להיות בלרינה תצטרכי הקטנה.

"אני לא מבינה את הבנות שעושות זה. זה חינוך רע לדעתי, זה משטר נוראי".

כמו דוגמניות, מה ההבדל?

"דוגמניות זה שונה. זה לא לאכול או שזה להקיא. רקדניות עושות מלא ספורט. הן ביום אחד עושות את מה שאני ואת ביחד אולי עושות בשבוע". 

אז איך את מתחזקת את עצמך? בכל זאת חזרת עכשיו להוביל את פלפל.

"שותה המון מים ומשתדלת לא לאכול גבינה צהובה. כבר חצי שנה לא נגעתי בזה. אני לא מרשה לעצמי. זה הדבר הכי שומני שיש. את שמה את זה רגע בשמש, ויוצא מזה רק שמן. ואני הייתי מכורה לפיצות. אבל אני כל יום אוכלת סופלה שוקולד. מתוקים זאת החולשה שלי. רואים עליי".

על מה את מדברת? את הכי סמל סקס.

"מה קרה לך? אני כולה בת 22. אני רואה את עצמי כילדה".

אני מוכנה להישבע שהיו צופים של "השמינייה" שראו את הסדרה לא בגלל העלילה המרתקת.

"אני רואה רק את הילדים. אני גם לא נמצאת מחוץ לבית, אז אני לא חוטפת תגובות. המקסימום שלי זה סיבוב בקניון וסינמה סיטי, וגם זה הגזמתי. אני לא יוצאת בכלל. נמאס לי מחיי הלילה, אף פעם לא הבנתי למה אנשים יושבים בבר, כאילו רבאק, זה משעמם נורא. חבר שלי צוחק עליי שאני זקנה, כי אני רק רוצה לשבת בבית".

שותה המון מים ומשתדלת לא לאכול גבינה צהובה. הימלבלוי (מתוך קטלוג "פלפל") 

מנויי הלוויין שביניכם טרם נתקלו בתופעת הימלבלוי. לטובתם, קצת רקע: היא התחילה את קריירת המשחק שלה, אם להתעלם מפרסומות שעשתה בילדותה, כשלוהקה לתפקיד נטשה בסדרת הילדים "השמינייה" של ערוץ הילדים ב־HOT. אחרי שלוש עונות והיסטריה בקרב זבי החוטם, הימלבלוי זינקה לליגת הבוגרים לתפקיד מוביל בטלנובלה "האלופה", שמדביקה צופים למסך כל ערב זה עונה וחצי, גם היא רק ב־HOT. שם היא מגלמת את ליאן, אשתו האומללה של סער פדידה, הלא הוא יהודה לוי, אם לפעוטה ובתו של מנהל הקבוצה מיסטר זליג. 

העונה השנייה נורא שונה מהקודמת, יש אומרים שגם פחות מוצלחת.

"אני לא יודעת, כי לא יצא לי לראות הרבה פרקים. מבחינתי לא הרבה השתנה, אולי אפילו יותר כיף עכשיו, כי עם יהודה למשל, נוצרה מערכת יחסים שמתבטאת יותר טוב על המסך. בעונה הראשונה נורא סבלתי, כעדי, זה היה נוראי לעשות סצינות עצובות כל הזמן, 12־15 שעות, יומיום, שזה רוב הזמן, ואני לא יוצאת מזה, לא מצליחה להתנתק. הייתי בלתי נסבלת, לא יכולתי לסבול את עצמי, היה לי נורא קשה. לא הייתי צריכה להביא את עצמי לדיכאון, פשוט הייתי בדיכאון. הרבה פעמים אנשים מתבלבלים עם הדמויות, ופחדתי לאבד את האישיות שלי לתוך הטקסט. עכשיו זה אחרת. עברה שנה מאז, והצלחתי ללמוד להפריד. לפני שחתמנו על העונה הזאת אמרתי להם 'זהו חבר'ה, מספיק לבכות. בכיתי לעשור שלם'".

דמעות אמת, או טיר סטיק?

"הסטיק זה כמו משחה סינית, מנתה כזה שעושה שורף. בהתחלה בכלל לא השתמשתי בזה כי נורא רציתי להיות שם, אבל בסופו של דבר ליאן התחילה לבכות מכל שטות. אפילו כשנגמר לה השוקולד.

אלופה האלופה (צילום: יגאל עמר)

ככל שאני יותר אוהבת את הסצינה אני לא משתמשת בטיר סטיק, אבל אם אני ביום חפיף של 'בואו נתקתק'. אז יאללה, תביאו טיר סטיק ונגמור עניין".

אבל ממילא היית בדיכאון.

"זה יותר עניין של ביטחון, את מגיעה לסט שהוא מלא שחקנים מנוסים וקשה להיכנס לזה. העונה הראשונה פשוט היתה סיוט מכל בחינה. לא הערכתי את עצמי בכלל".

אל תגזימי, זו לא הפעם הראשונה שלך.

"ב'השמינייה' את נמצאת עם חבר'ה בגיל שלך, אין עניין של תחרות, ואף אחד לא בוחן אותך. ככל שאני מתקדמת במקצוע הזה אני רואה כמה תחרות יש ואיך דורכים אחד על השני. זה קיים בכל תחום אני מניחה, כי אנחנו בני אדם, אבל נורא קשה לי עם דברים כאלה. כשאני רואה טיפת עוקצנות אני ישר סוגרת את עצמי. אני אוהבת אמת, אין צורך בתחפושות ולעמוד מאחורי דברים שיכסו אותך ומגננות".

אה. אבל את בעולם של שחקנים.

"אבל למה זה צריך להיות ככה? זו העבודה שלך. תשאיר את זה מאחור כשאתה מדבר עם בן אדם. אין לי באמת חברים מהסט, למרות שזה תלוי, כי ב'השמינייה' זה היה אחרת לגמרי, אנחנו חברים עד היום".

וב"האלופה"?

"אני מתה על זה, שלא תביני לא נכון, זו הנאה אחרת לגמרי, זה היה טיול שנתי וזו עבודה. ב'השמינייה' היינו ילדים. לא הבנו כלום ולא עניין אותנו כלום, לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. היום כשילדים הולכים לאודישנים של גיורא חמיצר הם נורא מתרגשים. הם יודעים מה מחכה להם".

כמו "כוכב נולד".

"בדיוק. בכל דבר ראשוני, אתה הולך לפרויקט ואתה לא חושב מה יהיה, אתה פשוט עושה, ואז יש תוצאות והאנשים שבאים אחרי זה מגיעים עם ציפיות. אנחנו היינו חבורה של בני 20, זה גיל פיצי, ורק נהנינו. אני לא אומרת שאין דבר כזה חברים מהסט. יש, אבל זה מאוד נדיר שאת מכירה מישהו ואתם אמיתיים ואין תחרות. החברים הקרובים שלי הם מילדות, וגם שירה וילנסקי. זה השפיות שלי.

השמיניה השמינייה (צילום: אחי מאיר פורת)

 היו הרבה פעמים שיכולתי לאבד את זה, פתאום כל האהבה הזאת וחתימות ומתנות ואנשים מתייחסים אליך יותר מדי יפה ונותנים עוד ועוד. אני מבינה למה אנשים מאבדים את זה, במיוחד בהוליווד. אנשים יכולים להיכנס לתסביכים מטורפים, והדברים האלה שהם הבסיס שלך מהבית, שתמיד היו שם, זה מה נותן לך יציבות".

היה כתוב ברכילות שג'וליה לוי בוקן מנסה לגנוב לך לא רק את סער, שגם את הבגדים שלך היא חומדת.

"אני לא יודעת למה, אני גם שמעתי משהו כזה. אני לא פוגשת אותה על הסט בכלל, אז אין לי מושג".

מצד אחד הימלבלוי מלאת ביטחון, אבל יש בה גם יותר מדי רגש, ורמת פגיעות של בניין רעוע בקריית שמונה. מה שנחמד בסיפור הזה הוא שהיא לא מנסה למכור אגדות סביב המקצוע. הכל אצלה מוגש ופתוח, כמו מתלה הכביסה שעומד לצידנו, עמוס עדיין ועליו ביקיני, פיג'מות ואפילו תחתונים של הזוג, כך שגם את הפרטים המסגירים ביותר היא משאירה תלויים, להתייבש בשמש.

"אני מאוד שונה משחקנים אחרים, אני מאוד שקטה, לפחות עד שאני מרגישה בנוח", היא מהרהרת בקול רם לגבי מקומה בשוק התעסוקה. "שחקנים זה עם קריקטורי ומוחצן, הם רוצים שכולם ישימו לב שהם שם, לכן אני שואלת אם אני במקום הנכון. ככל שאנשים לידי גדולים, אני נהיית יותר קטנה. אני לא יודעת להילחם על המקום שלי, ולכן אני לא אצליח בבית ספר למשחק. שמעתי שבמבחני קבלה נותנים חמש דקות על במה עם עוד בן אדם, ואתה אמור למשוך כמה שיותר תשומת לב. זה נראה לי מטופש. בדרך כלל אנשים מתפשטים. אני בטח הייתי יושבת ומחכה".

את כבר שחקנית, מאמי.

"אם יש משהו שאני שונאת, זה חובת ההוכחה, הצורך להראות כל הזמן שזה מגיע לך. אני בכלל לא למדתי משחק. אם היה לי את הגב הזה, אז הייתי אומרת זין על כולם ותודה רבה. היום ילדים בני 11 מבקרים אותך על המשחק שלך. בטוקבקים וכאלה, שהיום אני לא קוראת יותר, זה עושה לי רע על נשמה. זה פשוט חוצפה, אנשים תמיד יכולים להביע דעה, אבל יש בזה משהו נורא חסר רגש, נורא פוגע ונורא מתיימר. אני לא אלך לרופא ואבקר אותו על הצורה שבה הוא מנתח".

אבל את אושיה ציבורית, זה מחיר התהילה.

"נכון, אבל זה עצוב. קשה לי להשלים עם זה. לפעמים יש הרבה רוע, מקנאה או מסתם. אני לא נתקלת בזה כל יום, אבל אני רואה את זה, ולפעמים זה יוצר הרגשה לא נעימה. או שבגלל שאתה עושה טלנובלה אתה נחות".

אוי זה כל כך פאסה, אנחנו לא נתעסק בזה בכלל.

"אבל בלונדינית עם עיניים ירוקות וציצי גדול סופגת יותר אש. זה כמו שלא מעריכים את בראד פיט כשחקן, כי הוא יפה. לאנשים קשה כשרואים בן אדם יפה להגיד 'איזה מוכשר'".

את לא באמת יכולה להתבכיין על זה שאת יפה ובלונדינית עם ציצים גדולים.

"אני לא מתבכיינת".

את לגמרי כוסית.

"אולי. מחר זה יעבור, אבל זה מגניב בינתיים. אני לא רואה את עצמי כמשהו עליון, אני כמו כולם. פעם הייתי צריכה להכריח את עצמי, אבל היום כבר לא קשה לי להישאר על הקרקע".

איך את עושה את זה?

"כל הזמן מזכירה לעצמי מאיפה באתי. את יודעת, הייתי ברמנית, עבדתי בפיצרייה, עבדתי בקיוסק, הייתי קופאית, עבדתי במלא דברים ואני לא שוכחת את זה. אני זוכרת שהמשכורת הממוצעת זה 22 שקל לשעה, וכל עוד אני ב־22 שקל לשעה אני מסודרת. הנה, כמו הבית הזה. אנחנו חיים בג'יפה שלנו ומדהים לנו פה. יש כאן בריכת דגים קטנה שזוהר בנה, את שומעת כלבים וציפורים ברקע. אנחנו שומרים על הפשטות".

•  את הכתבה המלאה עם עדי הימלבלוי תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס" החדש