"הכיבוש בשבילי הוא להיות שכן של החיים"

"הכיבוש לא פוגע בי או באהוביי מבחינה חומרית, אבל הוא כן משפיע עליי רגשית וערכית. הוא מעורר בי תחושה עמוקה, שרק הולכת וגוברת, של בושה, אשמה ואחריות. גם אם אני מתנגד לו, אני חלק ממנו בהיותי חבר בקהילה הפוליטית הכובשת. יותר מכל, אני כל הזמן חש פחד מפני עתיד שבו אהיה לא יותר מאשר עד למעשים שהיה צריך לעשות הכל כדי להפסיקם" (רועי מאור, פעיל בארגון "יש דין"; צילום: אלכס ליבק)

"בעבודה שלי אני עוקבת בדאגה כיצד הרשויות השונות של המדינה, בורחות מאחריותן המוסרית והאזרחית לנהוג בהתאם לחוקים ולאמנות הבינלאומיות המחייבות אותן. הדבר מתרחש יום יום בשטחים הכבושים ובתחומי הקו הירוק, כלפי פלסטינים וכלפי ישראלים. פעמים רבות אני נתקלת באי ידיעה מוחלטת של החוק מצד מי שאחראי על ביצועו החוק. זה מפחיד ומכעיס אותי כאחד" (רונית פיסו, פעילה ב"אגודה לזכויות האזרח"; צילום: activestills.org)  

"בגלל הכיבוש אינני יכולה לנסוע לרצועת עזה ולפגוש חברים שאני אוהבת. אני שומעת מהם בטלפון על החיים הנוראיים שהם מנת חלקם. ברמה האישית ביותר אני מרגישה הזדהות עם מציאות חייהם, אולם בכל פעם שאני הולכת לבית קפה או לסרט אני מתביישת לספר להם על כך" (משכית בנדל, פעילה בארגון "רופאים לזכויות אדם"; כרזה: דוד טרטקובר)   

"הכיבוש גרם לעיוות החשיבה התכנונית בישראל. במקום שהמדינה תעסוק במתן מענה לצרכים של תושבים תוך התייחסות לשיקולים מרחביים, חברתיים, סביבתיים וכלכליים, המדיניות התכנונית הפכה במידה רבה כלי למימושו, תחזוקתו והרחבתו של הכיבוש. בירושלים לדוגמה, העיר המערבית והמזרחית גם יחד סובלות מתכנון שמתמקד בשמירת המאזן הדמוגראפי במקום מתן מענה לבני האדם החיים בהן. השפה המרחבית של הפרדה על-ידי חומות וגדרות הולכת ומשתלטת על ישראל כולה. מה שנתפס כלגיטימי מול הפלסטינים מתברר כאפשרי גם מול אוכלוסיות חלשות אחרות, וכיום הכלכלי והפוליטי מתערבבים זה בזה" (שולי הרטמן, פעילה בעמותת "במקום"; צילום: אלכס ליבק)

"אני מרגישה פחות ופחות חלק מהמקום הזה ומהמדינה הזו. מדרון הרשע כה תלול וחלקלק שאם פעם האמנתי שמחאה תוכל לפחות להישמע, גם אם לא תעצור את ההידרדרות, היום ברור לי ש-40 שנה של כיבוש השחיתו את החברה עד היסוד. זה לא עומד להסתיים, זה רק מקבע את מעמדנו בסקאלת הרשע ומחלחל לכל תחום" (אלונה כהן, פעילת זכויות אדם; צילום: activestills.org)

"כיבוש הוא לא עוד מילה, כיבוש הוא שליטה של עם אחד על עם אחר. להיוולד לתוך הכיבוש הוא מבחינת העם הנשלט לחשוב שאלה הם החיים, ואחר-כך להתעורר את תוך מציאות שונה - ובעצם להיות שכן של החיים" (עזמי בדיר, פעיל בארגון "יש דין"; כרזה: דוד טרטקובר)

"עבור רבים מאיתנו לכיבוש יש ביטוי ויזואלי: תמונה מזעזעת בעיתון, תצלום קורע לב באתר אינטרנט, כתבת וידאו בחדשות הערב. רק מעטים מאיתנו מודעים באמת למשמעויות העמוקות ביותר של הכיבוש, אלו שאינן ברות צילום. דוגמה לכך היא מעורבותה האבסולוטית של ישראל במנהל האוכלוסין הפלסטיני, שמשמעותה היא שליטה ברמה הבסיסית ביותר בזהותם של אנשים רבים והתערבות בעובדת היותם מי שהם. אינני יודעת היכן מתחיל הכיבוש ולא היכן הוא מסתיים, אך כל זמן שהינו, הוא כמסור במחנה הכבוש ובמחנה הכובש: מנסר, מכתר ומבתר" (יעל וידן, פעילה בארגון "רופאים לזכויות אדם"; צילום: אלכס ליבק)

"הכחשת הכיבוש עושה אותו לנצחי ולכאילו לא קיים. לפלסטינים מתייחסים כאל מטרד שנצפה מבעד לכוונת, שהזהות שלו נגמרת בין אם הוא נגוע או לא נגוע בטרור. הכיבוש קיים ולא קיים, שולט באכזריות ויוצא נאור, והיד לא מושטת לשלום אלא רק נשענת על צדקת האיום הקיומי" (יודית אבידור, פעילה בארגון "יש דין"; צילום: activestills.org)  

"הכיבוש דורש ממני להתעמת שוב ושוב עם עובדת היותי שבע. לצד הכעס שיש בי על מה שהכיבוש מעורר בצדה השני של החומה, יש בי גם כעס על כך שבעל כורחי אני חלק מעם שמחזיק בידיו את הכוח ועושה בו שימוש שנוגד את כל ערכי המוסר שאני מאמין בהם. אני מונח בנקודה בה יש לי גם את הפריבילגיה וגם את החובה להגיב. בנקודה הזו אני מרגיש שאני יודע אילו דברים הובילו לשובע שלי, ועל חשבון איזה רעב ובאיזה היקף. ואני רק רוצה להקיא" (יותם בן דוד, פעיל בארגון "רופאים לזכויות אדם"; כרזה: דוד טרטקובר) 

"הכיבוש מייצר כעס ושנאה במקום בו נדרשת הבנה וקבלה. כעס בעיקר כלפי אלו העומדים מהצד. בחיבוק ידיים. 40 שנה בדממה. שהרי קל יותר לשבת בחיבוק ידיים, אולי לנקוט עמדה בשיחה סלונית, מאשר להתגייס לשנות את סבלם של שני העמים. זה כבר מסע כואב, והרי אף-אחד לא אוהב לכאוב" (שלומית אבני, פעילה בארגון "רופאים לזכויות אדם"; צילום: activestills.org)

• "עד שתפקח את עיניה", יום אירועים מיוחד לציון 40 שנים ל-67', שישי 1.6 מ-10:00, נמל תל-אביב, הכניסה חופשית. לפרטים נוספים לחצו כאן