משפחות אסון ורסאי: לגזור 400 שנות מאסר

במשפחות הרוגי אסון ורסאי קיבלו הבוקר (יום ה') בזעם את החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים שגזר את עונשם של המהנדסים הקשורים בבניין ובראשם אלי רון, ממציא שיטת ה"פל-קל". יוסף חיו, אביה של הכלה קרן דרור, שנישאה שם באותו ערב, אמר ל-ynet: "הייתי נותן לארבעתם 400 שנה בכלא. אם היו עושים להם חנינה, זה יהיה 300 שנה, שלא יהיה סיכוי שיראו אור יום".

אליס דרור, אמו של החתן, היתה בבית המשפט בעת הקראת גזר הדין: "אני חושבת שהם לא ראויים לעונש שכזה. פשוט המתיקו את עונשם, לצערי הרב. כאילו הם הרגו תרנגלות, לא אנשים. מי יקח אחריות על מצב שכזה?"

המשפחות מגיבות לגזר הדין (אלי מנדלבאום)

חיו מאשים את הממסד באוזלת יד מול הפשעים שנעשו: "23 איש נהרגו וכאילו שום דבר, שש שנים היו צריכות לעבור, 400 פצועים. האסון הכי גדול שהיה אי פעם במדינה. ההרוגים הם חברים שלי, וקרובים שלי, ודודים שלי ואחיות של הצד החתן. שום פיצוי בעולם לא יפצה את משפחות ההרוגים והפצועים. שום פיצוי בעולם".

על גזר הדין של אלי רון, אמר: "הכל אחיזת עיניים. מה זה השטויות האלה, ריבון העולמים. ארבע שנות מאסר, אחרי שלוש שנים ישתחרר אחרי התנהגות טובה, והכל יעבור. שש שנים לקח להם לדעת רק מה יקבלו. לתת להם גזר דין, זו המדינה שלנו. אני כועס. אני כועס על כל המערכת, על כל המצב. האנשים האלה צריכים לשלם בדמם: 23 הרוגים ו- 400 פצועים, ובתים שלמים נהרסו. האנשים האלה צריכים לשלם בדמם. צריך לשים אותם במקום שבו הם לא יראו אור כל החיים שלהם, למען יראו ויראו. בעוד כמה שנים נראה את אלי רון מטייל בחוץ. הוא יקבל חופש, הוא יקבל חנינה.

"אני כבר התייאשתי מהמערכת, מהממסד, מהכל. אין כבר מה להגיד, הכל שטויות, הכל אחיזת עיניים. אנשים מתפרקים, משפחות נהרסו, לא שמחות, לא חגים, לא שבתות. אנשים הסתכסכו אחד עם השני, והם מקבלים ארבע שנים. צריך להכניס לכלא גם את כל המערכת מסביב, כל מי שהיה בעניין צריך לשבת איתם ביחד להרבה הרבה שנים". 

בני משפחות שהגיעו לאולם בית המשפט (צילום: גיל יוחנן)

ומה לדעתו המדינה צריכה לעשות? "המדינה צריכה לערער, ואלה ששפטו אותם צריכים לעשות חושבים. אולי השופטים ששפטו אותם יערערו על עצמם. אוי ואבוי למדינת ישראל על השופטים שלהם". 

אמו של החתן באירוע נדהמה מהעונש: "האם זה ירתיע מישהו? אני לא בטוחה. החיים שלנו נהרסו באסון והם עדיין ממשיכים להרוס אותנו ולדרוך עלינו. לנו זה כואב מאוד. באסון המכביה גמרו מהר את כל העניינים, פיצו מהר את האנשים, אבל פה זה עלול להימשך עוד הרבה שנים. לאף אחד לא אכפת לו מאיתנו. אנו חשים שלאף אחד לא אכפת. בשבוע שעבר היו עצרות, אבל אף אחד מהנציגות ומהעירייה לא בא להניח זר באתר ההנצחה. לפחות תכבדו את ההרוגים פעם בשנה".

ומה בנוגע לפיצויים? "שום פיצוי לא יפצה אותנו. המתים שלנו לא ישובו, הם קבורים באדמה, דמם זועק. אבל אולי זה יקל קצת, לפחות על הכאב של החתן והכלה".

שלומי סרור, שאיבד אישה ושני ילדים באסון ורסאי: "סתם סחבת של 6 שנים זה יותר מדי זמן, אני לא יודע למה מושכים את זה כל כך הרבה. האמת היא שמגיע להם הרבה יותר, אבל זו המדיניות, ככה קבעו וככה יהיה. מי אני שאכעס? אני יכול לעשות משהו?"

עם זאת, הוא מפנה זעם רב על זלזול המדינה במשפחות הרוגי האסון: "אף אחד מגורמי המדינה לא יצר קשר, וזה סתם זלזול. לא מעניין אותם. מעניין אותם רק רמון, נשיא המדינה ושר האוצר. אריאל שרון אמר שזה אסון לאומי, הוא ירד מזה קצת, למה לא מזכירים את הדברים האלה. אני כועס על הנושא הזה".

אבי כהן, שאיבד את בתו שונית ששימשה מלצרית, אמר לאחר הקראת גזר הדין: "בחג שבועות הכסא היה יתום וריק. על מה ולמה? אז נכון שזה מקרה פרטי שלי ולא פרשת קצב, אבל למה? זה אסון מיותר. איפה המסר לכל עם ישראל?".