כלב בקאן
יריב הורוביץ נסע לקאן בתור בורג קטן במערכת, הסתובב בין הרגליים של בראד פיט ומרטין סקורסיזי, הלך לשירותים עם סטפן אליוט, ואפילו קיבל בוסה משרון סטון. עכשיו, אחרי שהוא סיפר לכם הכל, הוא יכול לאשפז את עצמו בלב שקט
במקום לאשפז את עצמי אני נוסע לקאן ,זאת לא האמת, אבל זה כמו בסרטים, חברה שלי עזבה אותי יום קודם. חבל, היא יכלה לעזור לי מאוד עם הבגדים. אני נוסע על תקן קטן. בסך הכל חלק מקליפ עולמי לקידום השלום, השתתפו בו 14 במאים, ולפסטיבל הזמינו חמישה. מה אני אגיד לכל המפיקים הישראלים שיהיו שם עם סרטים אמיתיים?איזו בושה! אבל אני הולך על זה, אני עולה על מונית 'סקודה' ישנה ונוסע לשדה.
יום ב'
טס אל-על כמובן. האמריקאים שלמו 1800 דולר על כרטיס טיסה באקונומי! מי אמר שדופקים רק את הישראלים?! אני מתיישב על משקפי השמש שקניתי ב-30 שקל בשוק הכרמל, ואומר לעצמי שבציריך, בחנייה, נקנה את הדבר האמיתי. ביציאה בניס איש בחליפה, מחזיק שלט עליו כתוב 'הורוביץ' עם שגיאות כתיב. אם מתאמצים אפשר לקרוא את זה whore bitch. הוא מוביל אותי למרצדס S-600 לונג עם מושבי עור, ופותח את הדלת. אני נכנס במבוכה, שם את הרייבנד החדשים, מנסה להיראות חשוב.העיר כולה פקקים. אנשים מביטים במכונית, תוהים אם הגיע איזה סלב. כשמתקרבים לעיר צצות יותר ויותר מכוניות פרארי ופורשה שמנסות להשתחל אל הריביירה. אנחנו מגיעים למלון. כמו יהודי טוב אני מציץ על מחירי החדרים: 1800 דולר ללילה. לא רע, למרות שהחדר מאכזב בהשוואה למחיר. אני מתחיל לפרוק ומתקשר לאורי פרוכטמן, מפיק וחבר, שקובע :"תגיע מהר ל'מרטינז'". למרות שאני מודיע לו שאני ממש לא לבוש, הוא מחליט שזה בסדר, וככה אני מוצא את עצמי צועד לשם באול סטאר שלי, מרגיש עוד הפוך מהטיסה. קשה מאוד להיכנס פנימה למלון ולשכנע את השומרים שאתה שייך.
בפנים רעש, סוגרים עסקאות, הפקה-הפצה. פרוכטמן מציל אותי, הוא יושב עם אנדרו, מפיק גרמני שעשה את "ראן לולה ראן" (ושפעם הבאתי לו תסריט של "רוק בקסבה", שאני רוצה לביים), ואנחנו יוצאים משם למסיבה הישראלית. גם השנה אירגן אותה כתריאל שחורי, ראש הקרן הגדולה. על הים, באוהל לבן, מתקבצים הישראלים של הפסטיבל. הפוקוס השנה הוא על ערן קולירין, אילון רצ'קובסקי וקובי גל-ראדאי, שעשו את "ביקור התזמורת". כולם יודעים ש'סוני' רוצים לקנות את הסרט. שירה גפן שואלת אותי מה אני עושה שם, אני מתקשה להסביר, אבל מזמין את כל מי שרוצה למסיבת ההשקה של הקליפ למחרת. שירה מזמינה אותי ל"מדוזות", אני אוכל קצת מהבופה, המפואר יחסית. חושב לעצמי שלפחות בצרפת הישראלים עושים מאמץ.
אנדרו, אורי ואני עוברים למסיבה של ה-BBC. בזווית העין עוברת לידי נערת הטיטאניק, קייט וינסלייט, דחיית סיפוקים מושכלת ואני עדיין לא מוציא את המצלמה, לא רוצה להראות נלהב. אורי מציג אותי בפני מנהל ה-BBC דרמה, שאמר לי ששמע על "רוק בקסבה". מעודד מהגילוי אני שוב נתקע מול הבופה
יום ג'
בבוקר, עוד לפני שהתעוררתי, נדחף מתחת לדלת שלי ה"ווראיטי של היום", (עיתון השואו ביז הגדול בעולם). על השער אני נדהם לגלות תמונה מהקליפ
שלנו, וכיתוב "היום הפרמיירה לקליפ העולמי של נסארי", הזמר והמליארדר שמימן. ברשימת הבמאים אני רואה את שמי מודפס ליד סטפן אליוט, הבמאי ששחרר לעולם את "פרסיליה מלכת המדבר" אני המום. בעיקר מזה שהשם מאוית נכון. זו כבר התחלה טובה ליום השני. אני לוקח את העיתון והולך.
נכנסתי להקרנה של "מדוזות". אחלה סרט. אם לא הייתי בנאדם חיובי כל כך, הייתי מקנא. אני פוגש ברחוב את אמיר קמינר. מנפנף לו במגזין, והוא אומר לי להפסיק להשוויץ ולבוא לפגוש את בר רפאלי במלון "קרלטון". בדרך – אסון! נעלם לי הפלאפון, אבל אני לא נותן לזה לבאס אותי.
ב"קרלטון" פאר אמיתי, ואני מבין ש 1800 דולר נחשבים פה למעט. אני עושה ניצול נכון של הזמן, לוקח הצידה את מארק רוזנבאום, המפיק של הסרט שלי, ויחד אנחנו שוב מנסים לדחוף את "רוק בקסבה" לאנדרו. למזלי הוא קרא את ה"ווראיטי" הבוקר. אני כבר לא מצטער שבר בכלל לא היתה ב"קרלטון".
בערב הגדול של המסיבה שלנו אני מוותר על הלבוש המוקפד שתכננתי, ולובש סתם חולצה לבנה-פרדס חנה. אני מגיע למסיבה על הים, ומאבחן השקעה של כמה מאות אלפי דולרים, שהברון שהזמין גם אותי בזבז בעיקר על אלכוהול, זקוקים ולפידים בוערים.
קארי, היחצ"נית שמוצמדת אלי, מכירה לי אנשים, ביניהם את סטפן אליוט. הוא שיכור לגמרי, ככה שהחיבור בינינו מיידי. תוך עשר דקות אנחנו כבר בשלב הביקור המסורתי בשרותים, ובסיבוב המחוייך שמגיע אחריו. אני עושה לגל אוחובסקי ואיתן פוקס היכרות עם אליוט, הם מאושרים. בכל זאת הבנאדם עשה את סרט הגייז הכי מוכר בעולם.
יריב הורוביץ וסטפן אליוט, שיכור מהעכוז
נהיה שקט. הגיע הזמן והקליפ שבגללו אני קאן מתחיל לרוץ על המסך. משוט לשוט אני מתחיל להבין לאיפה הלכו שמונת מיליוני הדולרים שהושקעו בו, למרות שאין בקליפ זכר ללפידים בוערים. כשמגיע הקטע שאני צילמתי בירושלים, דופק לי הלב כל כך חזק שאני פוחד להתעלף. מבעד לאדרנלין שהגוף שלי מייצר, אני מזהה משהו נאיבי, אפילו קסום, בנאסירי הזמר, שר בעולם עם עשרות ילדים את "לאהבה אין צבע". מחיאות כפיים סוערות ,אני מופתע.
בשתיים בלילה אנחנו עוברים ל"דה קאפ", המלון הכי מפואר בקאן. הצרפתים קוראים לזה "הוליווד ג'ייל". אין מצב להיכנס, אם אתה לא חלק מהמאפיה של LA. אנחנו מגיעים במרצדס הענקית של ההפקה ונכנסים לבר בגודל של ה"קנטינה" עם הרבה טקס בישבן. במקום ציון ברוך ואפרת בוימולד, יושבים שם אחד על הוודקה-מרטיני של השני מרטין סקורסיזי, בראד פיט, אנג'לינה ג'ולי ,מאט דימון, אנדי גרסיה, ג'ורג קלוני וקוונטין טרנטינו, שעושה מופע סטנד אפ קולני. מדי פעם הוא ניגש למשהו שמעצבן אותו ונותן לו בעיטה בתחת. אנשים פוחדים ממנו. בעיקר סקורסיזי, שנצמד לקיר. כשטרנטינו מביט בי אני נבהל ומתרחק. אני נזכר במשפט "ציניות היא רומנטיקה שהחמיצה", ומבין שלא הייתי רוצה להתחלף איתו.
בפינה אני קולט את בר רפאלי יושבת עם כמה דוגמניות, מעשנת סיגריה ומסמסת בעצבנות. זרקתי לה שלום והיא נראתה לא מרוצה. אולי זה בגלל שליאו לא שם. המצלמה כבר זועקת אלי מהתיק, מתחננת שאני אביא איזה פלש על המפורסמים, במקום זה אני שותה עוד שמפניה על חשבון הוליווד, ויורד למסיבה הענקית בבריכה.
ליד הבר נגשת אלי לורי, צעירונת בת 22, שיכורה לחלוטין. אני שואל אותה איפה היא ישנה, והיא אומרת "אצלך!". שעה אחרי אני מכניס אותה לחדר במלון, ועד שאני מצחצח שיניים, היא כבר נוחרת על המיטה. אני מסובב את הגב ונרדם. בבוקר אני מתעורר מהטלפון שלה, שלא מפסיק לצלצל. על הקו אבא שלה, מחפש אותה בהסטריה. מתברר שהוא המפיק של ה"סופרנו'ס", מזל שלא עשיתי שום דבר שעלול היה להרגיז אותו. אנחנו מחליפים טלפונים.
יום ד'
בעשר בבוקר מסיבת עיתונאים. כולנו ב"אמריקן פנינצולה", במשקפי שמש, מסתירים את השאריות של הלילה. סטפן כבר שותה את הבירה הראשונה. העיתונאים מתעקשים שנגיד להם מתי בדיוק יהיה שלום. זה נגמר כשאני מתעורר.
בארבע פמליית הבמאים של נאסירי הולכת למה שנחשב הקרם דה-לה הקרם: טקס ה"אמפר", עם כל הסלבס מאמריקה וכמה מקומיים שעשו מלא כסף, אז נותנים להם להיכנס. אני לובש את הטוקסידו והולך לנקודת היציאה. בזמן שאני מחכה בקפה, אני מזהה שוב את בראד פיט, יושב שם ומעשן "אמריקן ספיריט". אני משנורר ממנו סיגריה. בינתיים שרון סטון יורדת בנונשלנט מהחדר שלה, לבושה בשמלת זהב מדהימה וזורקת לכיוון שלנו, "הלו בויז" אני משגר אליה את מה שאני מחשיב כחיוך הכי מקסים שלי.
בפרונט: יריב הורוביץ. ברקע: שרון סטון. על השולחן: כוסות ריקות מידי
שעה אחר כך אני יוצא מהמכונית, והולך לשטיח האדום. צבא של צלמים מצלם את שרון סטון ורוברטו רודריגז שהולכים לפני. משום מקום אני שומע את השם שלי בתוך הבלגן, חיים אתגר מערוץ 10 דוחף לי מיקרופון עם שאלות על קליפ השלום, ואני שמח לדבר עברית. בפנים, בין השולחנות, אני שוב קולט את בר יושבת לבד ומסמסת. אנחנו מדברים קצת, ועדין אין ליאונרדו.
אני מסתובב בין כל החבר'ה מאתמול בלילה, בינתיים המליונרים נפרדים מהכסף שלהם לטובת חקר האיידס. צרפתי אחד קנה לאישתו נשיקה מג"ורג קלוני ב-300 אלף דולר, קיילי מינו מכרה שיר ב-250 אלף, הרווי ויינשטיין מסתובב וצועק לכולם שיתחילו לקנות. שוק הכרמל. שבעה וחצי מיליון דולר עפו כמו עגבניות, כל הכבוד להם. סימנתי לשרון סטון שהיא הייתה גדולה אחרי שהנחתה את האירוע. היא ניגשת אלי ודופקת לי נשיקה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
שתים עשרה בצהריים. הסתובבות שגרתית. מרחוק, על השטיח האדום, אני רואה את חבורת "אושן 13" בהרכב מלא נכנסים לבכורה שלהם. הם מוקפים בצלמים ושומרים, כל כך קרוב, אבל גם כל כך רחוק. אני מהרהר קיומית במשמעות של כל זה.
לקראת ערב מתארגנת ארוחה שקטה על הים. יש עצב באוויר ותחושה של סיום. אני פוגש את המפיקה של "נו מאן לאנד", היא בודקת אופציה על הסרט שלי, אבל נעלמת ברגע שקוסטריצה מגיע לאזור. פתאום מגיע אנדרו, המפיק, ואומר לי שהוא חשב והוא בפנים. זהו, יש לי כסף לסרט הבא. אני מוריד נעליים והולך על החוף כדי להירגע, אני יודע שאחזור לפה שוב , רק הפעם עם סרט, וחברה חדשה.
שישי, צהריים, פנים.
נחיתה בארץ. על המזכירה בבית, הודעה שאיזה צרפתי מצא את הפלאפון שלי ושהמכשיר אצל קמינר. נחמד בבית, יש צלצול, אולי זאת שרון סטון. אני עונה , זאת האקסית, היא רוצה לחזור. אני מתנצל ומוותר, זאת לא האמת, אבל ככה נראה סוף של סרט טוב.
יריב הורוביץ הוא בימאי ויוצר של סרטים, דוקומנטריה, סדרות, פרסומות ומה שאתם לא רוצים.
_a.jpg "צילום: איי אף פי")
