מה קרה, החלטת לצאת מהמנזר?
העובדה שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה עשיתי סקס גורמת לחשק להצטבר ולהצטבר עד שהוא יוצא לעיני כל, ממש על המצח שלי. לא היתה לי ברירה. זה היה או זיון, או לחזור לתקופת התיכון שלי, ובמקרה של האופציה השניה אני מעדיפה ליפול בשבי הסורי. אבל למה דווקא שלמה ארצי, לעזאזל?
אתם צריכים להבין, כבר יומיים שאני מסתובבת עם חצ'קון ענק על המצח, לא משהו שאפשר להסתיר, ושלא תחשבו שלא ניסיתי. את הצורה שבה סידרתי את השיער שלי כבר אי אפשר לכנות "פוני", זה יותר כמו וילון ונציאני או פרגוד. הגוף שלי החליט שאם אני חושבת כמו טינאייג'רית מלנכולית, עדיף שגם אראה בהתאם, וצימח לו בן לילה את הקרן הזו ממש באמצע הפנים היפות שלי.
בואו ניקח כאן פאוזה ספרותית: המילה חצ'קון מקורה למעשה במילה חשק. במקור מדובר בחשקון, שהפך עם הזמן לחצ'קון, וכל זאת למה? מפני שהרי ידוע לכל שהחשק הוא שמוציא את הפצעים הזדוניים האלה, ואם נהיה ספציפיים, העובדה שאני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שעשיתי סקס גורמת לחשק להצטבר ולהצטבר עד שהוא יוצא לעיני כל, ממש על המצח שלי. אז אתם מבינים, לא היתה לי ברירה. זה היה או זיון, או לחזור לתקופת התיכון שלי, ובמקרה של האופציה השניה אני מעדיפה ליפול בשבי הסורי.
התקשרתי למאיה, שכבר שבועות מנסה לגרור אותי לפיק-אפ בר לצורכי חיזוק רוחני. כבר שבועות (אלוהים, אני לא זוכרת כמה) שאני נותנת לה את נאום ה"סטוצים זה ריקני מדי" הצדקני שלי ומשאירה אותה לבד במערכה.
אין שמחה גדולה יותר משמחה לאיד, כבר אמרנו? "מה קרה? החלטת לצאת מהמנזר? נשבר לך לשבת עם השותפה והחתולה ולקטר על גברים?" שאלה מאיה בעוקצנות אופיינית.
"לא," עניתי בטון מובס, "יצא לי חצ'קון ענקי על המצח."
"אה", אמרה מאיה בעדינות, "כל כך הרבה זמן, הא?"
כבר כל כך הרבה זמן לא יצאתי, שתהיתי לעצמי אם הבגדים שלי עדיין באופנה. מחשוף זה תמיד בסדר, הזכרתי לעצמי, מרחתי שני טון מייקאפ על החצ'קון, סידרתי מחדש את הפוני הונציאני שלי וצעדתי החוצה.
שום דבר לא השתנה בסצינת הפיק-אפ
אני שמחה לבשר לכם ששום דבר לא השתנה בסצינת הפיק-אפ מאז ראיתי אותה באחרונה. אמנם מאיה לקחה אותי למקום חדש וטרנדי, אבל שום דבר לא באמת שונה אתם יודעים. האנשים אותם אנשים, המשקאות אותם משקאות, המוזיקה חזקה מדי, הכל אותו דבר. התיישבנו ליד הבר הגדול שהקיף את המקום. והנה, כאילו מעולם לא עזבנו, אנחנו כבר מניחות את המעיל והתיק בשיא הטבעיות, מזמינות משקאות ומתחילות בעבודה האמיתית – סקירת הפרצופים שסביבנו.
מה שנפלא בפאבים זה שהם גילו את נפלאות התאורה, וליתר דיוק יישמו עליה את המשפט "פחות זה יותר". או שאני מזדקנת, או שכל מקום שאני הולכת אליו בזמן האחרון חוסך בחשמל, כי כמעט בלתי אפשרי לראות את הפרצופים של אנשים שיושבים יותר ממטר ממך. מצד שני, עם מצב המצח שלי באותו ערב, זה לא היה לטובתי לשבת במקום מואר יותר.
פתאום ראיתי פנים מוכרות מתקרבות אלי מתוך האפלה
נראה שמאיה מצאה מישהו חמוד בדרך לשירותים, ורק הכסא שלידי נשאר ריק. כנראה לא חשוך פה מספיק, חשבתי, כשפתאום ראיתי פנים מוכרות מתקרבות אלי מתוך האפלה. ומי זה היה אם לא רועי, חבר של האקס המיתולוגי שלי. נשיקה על הלחי, ומה את עושה פה, ומה אתה, ומה חדש, ואפשר לשבת, ובטח, למה לא.
לא ראיתי אותו כבר כמעט שנה, אולי יותר אפילו, מאז נפרדנו אני והמיתולוגי בטון עגמומי במיוחד. היתה לו דרך מסוימת להסתכל עלי, לרועי, כאילו לא הפריע לו שאני יוצאת עם חבר שלו. כל פעם שלבשתי משהו יפה הוא ידע להחמיא לי על זה, ואני, מחמאות קונות אותי, מה יכולתי לעשות.
מהרגע שראיתי אותו, מהנשיקה על הלחי, מהשניה שהרחתי אותו והוא החמיא לי כצפוי על החצאית החדשה שלי, ידעתי שאנחנו הולכים לשכב. ידעתי גם שזה לא בסדר, אבל לעזאזל עם הכל, היה לי חצ'קון ענקי על המצח, היו נסיבות מקלות.
אף לא מילה אחת על המיתולוגי
שתינו ודיברנו, אף לא מילה אחת על המיתולוגי, שזה שיא שטרם הצלחתי לשבור במשך השנה כולה. שתינו עוד ועוד, ומאיה כבר הלכה, אבל אני אפילו לא שמתי לב.
כן, הוא גרם לי להרגיש כל כך יפה עוד פעם, וכשהוא העביר את היד שלו על החצאית החדשה שלי לעבר הירך כבר התחלתי להרגיש את החצ'קון שלי הולך וקטן, נסוג ומפנה את מקומו להבעה של אושר.
"בואי ניסע אלי", לחש לי, ואני לא זוכרת אפילו איך, אבל הגענו למכונית שלו. בערך שתי דקות אחר כך הרגשתי את כל האלכוהול עולה לי. "תעצור, אני חייבת להקיא", הספקתי עוד לצעוק לו, והוא עצר בצד. הרגשתי נורא, אבל אפילו כשאני שיכורה לגמרי הפאסון לא עוזב אותי. "אל תסתכל עלי מקיאה", ביקשתי בטון חלוש, אבל הוא התעקש להחזיק לי את השיער, ואני הקאתי את נשמתי על אדמת תל-אביב הקדושה.
הייתי בטוחה שהמחזה הזה הוציא לו את החשק, אבל הגענו אליו הביתה בכל זאת, ואני הייתי כל כך אסירת תודה על זה שהוא החזיק לי את השיער, ולא ברח כשהקאתי, ועל זה שהכין לי תה בלי סוכר, כמו שאני אוהבת, וכן, גם על זה שנישק אותי אחרי הכל והוריד לי את החולצה והניח בצד.
הדרך למיטה שלו היתה כל כך קצרה, ואני שכבתי שם כשגופי מלא בתחושת ההקלה שאחרי הקאה. ליטופים ליטופים, ואני כבר מרגישה טוב יותר, וכבר מפחדת שהספקתי לשכוח איך עושים את זה, אבל לא, הנה הידיים שלי יודעות בדיוק לאן ללכת, והנה גם שלו.
כשאני עושה סקס כל החושים שלי מתחדדים פתאום מאוד. והנה פתאום שמתי לב למוזיקה שמתנגנת ברקע. שלמה ארצי? מה יש לאנשים משלמה ארצי?! ג'יזס, כל העיר הזאת שומעת שלמה ארצי! אני חושבת שלפחות ארבעה בחורים שהייתי איתם חשבו שדיסק של שלמה ארצי זה הפסקול הנכון לזיון. אז בואו אני אגיד לכם משהו – לא זה לא!
עזבו אתכם מזה ששלמה ארצי גורם למילה "נדוש" להחוויר בבושה, עזבו אתכם מהטחינה האינסופית של השירים שלו ברדיו. השירים שלו מדכאים מכל כך הרבה סיבות, ולא, זאת לא האווירה הנכונה לזיון. אז נכון שרועי בחר באלבום הכי נסבל, ושם לנו את "ירח". יש בו משהו נוסטלגי באלבום הזה, אבל באותם רגעים לא זכרתי בדיוק מה.
"והם צרחו תורידו ת'נמוך עם הטוקסידו..." ואני כבר לא כל כך מרוכזת בסקס. "...לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער, להגיד אתמול היה טוב...", ואני מוצאת את עצמי שרה שלמה ארצי במיטה של רועי, שהוא גם חבר של המיתולוגי שלי.
אי אפשר לגמור את הזיון עד שהדיסק לא נגמר
אני נזכרת באימה במשהו שמישהו אמר לי פעם על איך אי אפשר לגמור את הזיון עד שהדיסק לא נגמר, ואנחנו רק בשיר הראשון. בשיר השני אני מנסה להתרכז פחות במילים ויותר ברועי, ומצליחה לשכוח שכבר שבועות שלא שכבתי עם אף אחד, ומצליחה לשכוח שרציתי אהבה, ומצליחה לשכוח אותו ואותי, אבל אז השיר הזה, הנדוש, "בדיוק המריא מטוס והאדמה רעדה, קצת משונה שלא נשארת.... קצ-ת משונה ש-לא נ-שארת", ואני מוצאת את עצמי שוב מזמזמת עם המילים ו...מזדהה איתן? אלוהים, אני שונאת את שלמה ארצי.
רועי, שעד אותו רגע דמיינתי לי אותו כמאהב פראי שיקרע מעלי את הבגדים, הופך לקוצי מוצי כששלמה ארצי שר. נו באמת. איך אפשר להזדיין ככה? איזה מין אסקפיזם זה?
פתאום הוא שם לב שאני נודדת לי לעולמות אחרים. הוא עוצר לרגע, מסיט את השיער מהמצח שלי ומסתכל לי בעיניים. "הכל בסדר?" הוא שואל. אני קמה בפתאומיות מעליו "חייבים להחליף את המוזיקה הזאת" אני אומרת, והוא, המום, עוד מספיק לשאול אם אני לא אוהבת את שלמה ארצי, אבל עכשיו זה לא הזמן להסביר לו. לא, אני צריכה לשמוע רוק, גיטרות צורחות, משהו טיפשי ומוכר, רצוי סקסיסטי כזה, משהו שבו אני לא אצטרך לחשוב על כלום.
יש לך משהו לעשן אני שואלת, ורועי שוכב עירום והמום על המיטה ומצביע על השידה שמתחת לטלוויזיה. עם ג'וינט בפה אני שמה את "פרדייז סיטי" של גאנז אנד רוזס.
קח אותי לפרדייז סיטי איפה שהגראס ירוק והגירלז הן פריטי. טייק מי הום!
תגביר, אני צועקת לו, תגביר עוד קצת.
עכשיו, כשהגיטרות צורחות ברקע, ומילים מטופשות ממלאות את החלל, עכשיו אני כבר לא מרגישה כלום.
עכשיו אפשר לעשות סקס. ושקט שיהיה פה.
הבלוג של עלמה
