הבעיה הכרונית של הכרונולוגיה
מן המפורסמות הוא שהכרונולוגיה איננה ההיבט החזק שבו מצטיין הכתוב במקרא. איך ניתן להתגבר על בעיה זו, בחיפוש אחר העדויות הממשיות ליציאת מצרים? כתבה שלישית ואחרונה בסדרה
מן המפורסמות הוא שהכרונולוגיה איננה ההיבט החזק שבו מצטיין הכתוב במקרא: כביכול, נברא העולם בשבעה ימים, שרה ילדה את יצחק כשהיא קרובה לגיל מאה, ומתושלח חי 969 שנה. זאת ועוד, לפי הכתוב בספר שמות י"ב מא, ישבו בני ישראל במצרים 430 שנה, ועל פי ספר בראשית ט"ו טז, לא נמנו בכל התקופה הזו אלא ארבעה דורות בלבד: לוי, קהת, עמרם, משה.
בספר מלכים א', ו' א כתוב: ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בשנה הרביעית, בחודש זה, הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל - ויבן הבית לה'. היות שמקדש שלמה הוקם בשנת 970 לפנה"ס בקירוב, אין אלא לחשב ולמצוא כי יציאת מצרים התרחשה לפיכך בשנת 1450 לפנה"ס. ידיעה אחרת בספר שופטים י"א כו, אף היא משתלבת בחישוב זה: יפתח הגלעדי בן המאה ה-12 לפנה"ס, בויכוחו עם מלך בני עמון מעלה את הטענה, שישראל ישב בעבר הירדן המזרחי שלוש מאות שנה.
אולם, המאה ה-15 לפנה"ס היתה תקופת שלטונו התקיף של תחותימס השלישי במצרים, והוא, לא זאת בלבד שכבש ארצות רבות, ובכלל אלה את כנען, אלא שגם ביסס את השלטון המצרי בקדמת אסיה, עד כי האריך ימים כשמונים שנה לאחר שעבר מן העולם. משום כך לא מתקבל על הדעת, כי דווקא בימיו של פרעה זה מצאו להם בני ישראל שעת כושר לצאת את מצרים, ולכן הכרונולוגיה המקראית אינה מתיישבת עם המציאות ההיסטורית.
הממצאים הארכיאולוגים משתלבים בסיפורי המקרא
אחת הטענות המרכזיות, וגם המוצדקות ביותר, של ביקורת המקרא, היא שאין להתייחס ברצינות גמורה לשיטות התיארוך הנהוגות בנוסח המסורה. והנה, דווקא בסיפור יציאת מצרים נתלים מבקרי המקרא באותן שיטות כדי להפריך את המאורע כולו, ובכך סותרים את טענתם עצמם. ברם, במאמץ זעיר, הנסמך על ידיעות ארכיאולוגיות, ניתן לתארך כמעט במדויק את יציאת מצרים למאה ה-13 לפנה"ס, מאחר שהממצאים משתלבים יפה גם עם המסופר במקרא.בסקרים ארכיאולוגיים שנערכו בעבר הירדן המזרחי לא נמצאו כל שרידים של יישובי קבע מרכזיים ורצופים מן המאה ה-19 ועד המאה ה-14 לפנה"ס. כפי הנראה, שימש חבל ארץ זה מרחב נדודים לשבטי רועים ושוסים. רק מסוף המאה ה-14 או מתחילת המאה ה-13 לפנה"ס מתגלים שוב בשטח יישובים עירוניים, ויש להניח שרק באותה תקופה נוסדו שם חטיבות מדיניות כמו אדום, מואב ועמון.
סקרים אלו מטים את ההכרעה לכך שיציאת מצרים התקיימה במחציתה השנייה של המאה ה-13 לפנה"ס. דעה זו חופפת אף את המועד המוצע על פי אסטלת מרנפתח, ומתאשרת גם מתוך המסורת המקראית. בספר במדבר כ' יד-כא מסופר על המשא ומתן, שהתקיים בין שליחי ישראל ובין ממלכת אדום בדבר אישור מעבר דרך ארץ זו. אדום סירבה להיענות לבקשה, וכתוצאה מכך נאלצו בני ישראל לפנות לדרך עקיפין ארוכה במדבר, כפי שכתוב בספר במדבר כ"א ד.
בני ישראל הקיפו את ארץ אדום מצד דרום ועלו צפונה לאורך גבולה המזרחי, עד שהגיעו אל ממלכתו של סיחון מלך האמורי והכוהו בחרב. גם זמן קיומה של מלכות סיחון קשור קשר אמיץ בזמן ייסודה של ממלכת מואב, שהרי לפי במדבר כ"א כו, נלחם סיחון במלך מואב הראשון וכבש מידיו את השטחים שמצפון לארנון. לפיכך, נראה כי בני ישראל השכילו לנצל את יחסי האיבה שנתקיימו בין שתי הממלכות, ופרצו לעצמם דרך אל הגלעד, ומשם לערבות מואב.
החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בכמה מערי הארץ הקדומות, מראות שבמחצית השנייה של המאה ה-13 נחרבו ערים כנעניות רבות, כמו חצור ובית שמש וכנראה גם דביר (תל בית מרסם) ועגלון (תל אל-חסי), ועל חורבותיהן של ערים אלו קמו ישובים קטנים. אף הסקרים הארכיאולוגיים בגליל ובחבל אפרים מצביעים על הקמת עשרות ישובים חדשים בשטחים האלו בסוף המאה ה-13. שכבות השריפה שנמצאו בהרי יהודה ובשפלת יהודה, במקומות כגון בית אל ולכיש, שייכות, ככל הנראה, לרבע השלישי של המאה ה-13, ומציינות את סופה של התקופה הכנענית, ומפרידות בין השכבות הכנעניות והישראליות.
בספר שמות י"ג יז, מוזהרים בני ישראל לבל ינדדו דרך "ארץ פלשתים כי קרוב הוא", מפני ששם ייתקלו בכוח צבאי ויאלצו לשוב למצרים. בהמשך, בפרק י"ד ג נכתב: "ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". דברים אלה מתבהרים לאור שרשרת המבצרים שהקימו המצרים לאורך צפון סיני בראשית המאה ה-13 לפנה"ס. הכתוב משקף, אם כן, את התפישה שלפיה מפאת הביצורים הללו, נאלצו בני ישראל לאגף את האזור הצפוני, בכך שהדרימו ואחר חצו את מדבר סיני.
מסקנה דדוקטיבית לאור הממצאים
לנוכח הממצאים הארכיאולוגיים הללו, שמקבילים לכתוב במקרא, בלתי מתקבל על הדעת כי מחבר הטקסט בדה מליבו מלאי פרטים שכזה, הנשזרים זה בזה באופן מדויק להפליא. לפיכך, לא ניתן לדחות את מאורע יציאת מצרים. יתכן כי חציית ים סוף לא נתרחשה כפי שהיא מתוארת במקרא, קרוב לוודאי שהניסים שהתחוללו במדבר אינם אלא תופעות טבעיות, וכך גם אפשר שהדיאלוגים בין ה' למשה לא נתקיימו מעולם. ברם, לעצם הישיבה במצרים, העבדות בה והבריחה משם, יש ראיות נסיבתיות שתומכות בגרסה המקראית, ולפיכך כל הטוען שמדובר בסיפור בדים, יען ישב הסופר בביתו וטווה עלילה כיד הדמיון הטובה, מחויב להציג אסמכתא שתפריך את הסיפור כולו, דוגמת פפירוס שבו נכתב: "לא ישבו העברים במצרים, ולכן לא היו בה עבדים, ולפיכך לא ברחו ממנה, אולם סופר עברי בן התקופה חקר בפרטים וכתב על כך". בלא מילוי חובת ההפרכה, כל תיאוריה ספקנית היא בעצמה מוטלת בספק.
המקרא מונה את מספר יוצאי מצרים בשש מאות אלף נפש, אולם שיעור זה מופלג למדי. על הסברה הממעיטה ביותר להניח כי אירעה יציאת מצרים, והיא התרחשה בקרב כמה מאות איש או אלפים בודדים לכל היותר. במידה הפחותה ביותר היו אלה 3-4 חמולות משפחתיות שנמלטו מפני המצרים, וקורותיהן שימשו כגרעין הסיפור המקראי, אשר הלך והתרחב ברבות הימים. או אז יתכן כי מנוסות בעלות רקע דומה, שחזרו ונשנו באותה תקופה, ייצבו את הסיפור בתודעה, ואף הוסיפו עליו פרטים רבים שהואחדו לכדי עלילה אחת. ברם, את זאת אין לדעת לפי שעה לאשורה.
