פתאום הייתי החייל שבא לבקר את נערתו בהפסקה
המודעה משכה את תשומת ליבי: תלמידת תיכון מעיירה סמוכה ביקשה להתכתב עם בחורים בגילה פלוס. היא היתה בת 16 וקצת, אני הייתי כמעט בן 19. "אדם צובר זכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ", כתבה יונה וולך. הנה זיכרון אחד, אחרי 20 שנה
16 ביוני 1987
הייתי אז בבה"ד החינוך במסמיה, המתנה לקורס חוי''ה. אינני זוכר במדויק היכן מצאתי את המודעה שלה, אבל היא משכה את תשומת ליבי: תלמידת תיכון מעיירה סמוכה ביקשה להתכתב עם בחורים בגילה פלוס כמה שנים. היא היתה אז בת 16 וקצת, ואני כמעט בן 19.
היה לי ניסיון מסוים בהתכתבות מהסוג הזה. כשהייתי בן 15 פרסמתי מודעת התכתבות ב''מעריב לנוער''. לא היה שם הרבה: שם, גיל, כמה תחביבים (מוזיקה, קריאה, טיולים) ואת כתובת הדואר שלי בחיפה. אחרי שלושה ימים קיבלתי מכתב. למחרת הגיעו עוד שלושה. ביום החמישי כבר נחתו 22 מכתבים בתיבה, והם המשיכו להגיע, כ-250 מכתבים בסך הכל. הדוור התעניין לדעת מי האישיות החשובה שזוכה לקבל דואר בכמויות כאלה. כשאמרתי לו שזה אני, הוא שאל בצחוק אם התמניתי לשר בממשלה.
תארו לעצמכם התכתבות עם 18 נפשות במקביל
היה לי קצת מוזר שעל כל המכתבים היו חתומות בנות. אחרי שסיננתי את העילגים ואת אלה שהעידו בעליל על הנרקיסיזם או השטחיות של הכותבות, נותרתי עם 18 בנות שהחלטתי להשיב להן. עכשיו תארו לעצמכם התכתבות עם 18 נפשות במקביל, כמה אנרגיה זה צורך. בתקופה שקדמה לעידן הסלולר ולהתפתחותה של תרבות ההיכרויות ברשת, מכתבים דרשו השקעה מסוימת, והשתדלתי להקפיד על כך שיהיה בהם יותר מאשר מריחה שטחית של ''ראיתי סרט מגניב''. בקיצור, זה דרש ממני לא פחות זמן מכפי שדרשו ממני הלימודים, ובתקופה כלשהי נהגתי לכתוב מכתבים בשיעורים עצמם. המכתבים ההם אמנם לא התפתחו מעולם לכלל היכרות רומנטית כלשהי, אבל היו חוויה מעניינת בפני עצמה.
בכל אופן, ביוני 1987 כבר הייתי חייל, די הרבה שנים אחרי אותה התכתבות המונית. לקחתי נייר ועט וכתבתי כמה שורות לנערה שפרסמה את המודעה. אולי היתה זו הבדידות היחסית בה הייתי שרוי, בעיקר כשהבחנתי בזוגות שלובי הידיים המסתובבים בבסיס. התשובה הראשונה שהגיעה ממנה היתה פורמלית משהו, אבל כתובה ביד קלה. השנייה כבר היתה מבודחת, אבל נשאה נימה של ידענות והדיפה קורטוב של אכפתיות - שני אלמנטים שלא היו שכיחים בקרב הנערות שהכרתי עד אז. ע' היתה בת לאיש קבע במילואים, פעילה בתנועת נוער שהשקפתה היתה מנוגדת לשלי ובעלת חיבה בלתי מסותרת להיסטוריה ולטיולים. היה בה משהו מרתק. הקירבה הגיאוגרפית בין מקום מגוריה לבסיס דירבנה אותנו לקבוע מקום מפגש.
עליתי על אוטובוס ותוך פחות מחצי שעה ירדתי בתחנת בה קבענו. היא הופיעה, דקה, חייכנית, שיערה הארוך והבלתי מסורק נופל על גבה. היא הובילה אותי ברחובות העיר, ותוך דקות אחדות התפוגגה תחושת הזרות והתחלנו להרגיש נוח זה במחיצת זו. הימים היו ימי יוני, שבוע הספר, ושנינו, שקריאה היתה חלק מזהותנו המוצהרת, הלכנו אל רחבה גדולה בה נפרשו דוכני הספרים. מי שמסוגל להסתובב שעות בין הספרים, להתלהב מהטקסטים, לנסות להסביר את הקסם שבספר כלשהו לרעהו, להשוות בין גירסאות – אדם כזה הוא כלבבי. ע', התברר מיד, היתה בדיוק מה שכתבה לי שהיא. סקרנית מאוד, מוכנה תמיד להקשיב, חריפה מאוד, ידענית גדולה, מתדיינת בלהט, מכניסה חידוד פה ושם. תענוג.
התפרנות שלי, שהתבטאה בתקציב שהספיק בערך לנסיעה הלוך ושוב באוטובוס ולבקבוק קוקה קולה, הביאה אותי לרכש זול במיוחד: "אין מקום שהוא רחוק מדי", ספרו הדקיק של ריצ'ארד באך, שעלה שישה שקלים בלבד. אותו באך כתב את "ג'ונתן ליווינגסטון השחף" ואת "תעתועים". אותו באך שטען בספריו שטבע האדם אינו מוכוון על ידי המרחב או הזמן ושהוא חי ומתפקד כדי ליהנות, ללמוד ולחלוק חוויות עם אחרים, שהעיקרית שבהן היא חוויית האהבה.
הופתעתי כשהציעה לי להישאר לישון בביתה
משם המשכנו אליה הביתה והכרתי את משפחתה. הייתי בטוח שאחזור הביתה באותו יום, לכן לא הבאתי איתי דבר מלבד ארנק. הופתעתי כשהציעה לי להישאר לישון בביתה. זו היתה ראשיתה של מערכת יחסים בלתי נשכחת. באותו לילה ישנו באותו חדר, דיברנו אל תוך הלילה, מצאנו נקודות משותפות וגם בדקנו עד כמה מפותח חוש המישוש שלנו. כשיצאתי בבוקר לתחנת האוטובוס בדרך חזרה לבסיס, הרגשתי כמו מרווין יודול, הסופר המיזנתרופ שמגלם ג'ק ניקולסון בסרט ''הכי טוב שיש'', לאחר שיריבתו לשעבר וידידתו בהווה, קרול קונלי (הלן האנט) מגדירה אותו כ''בוי פריינד'' שלה. ''יש לי חברה", הוא עולץ כשהוא עושה לבדו את דרכו הביתה. דומה שזה משפט שהאיש העצור והבלתי-נסבל הזה מעולם לא הצליח להגות. ואוי, כמה שהמשפט הזה עושה טוב על הנשמה.
ע' התחבבה עד מהרה על כל חבריי והפכה לחלק מהם. הפרשי הגילים כמעט לא הורגשו. היא היתה בוגרת לגילה, נמרצת, בעלת הומור שופע ומתפרץ ויכולת ביטוי בלתי מצויה. טיילנו יחד, כתבנו יחד, נהנינו מכל רגע. היא חדרה אל תוך משפחתי באותה טבעיות בה התנהגה בתיכון בו למדה. אני, לעומת זאת, הפכתי פתאום למושא התעניינות מסקרן במיוחד מצד החוג החברתי שלה. אחרי שבמשך שנים ראיתי את בנות כיתתי מסתודדות עם חיילים שבאו לבקרן, הייתי עכשיו בעצמי החייל שבא לראות את נערתו במהלך ההפסקה הגדולה. יכולתי לראות מזווית העין את ההתלחשויות שהתעוררו בעקבות הופעתו של הגבר במדים שנשקו מתלכסן על גופו.
היה כיף למתוח את ע'. פעם סיכמנו שאגיע אליה לסופשבוע. ירדתי בתחנת האוטובוס הסמוכה לביתה, הלכנו לתא טלפון ציבורי, שלשלתי אסימון והתקשרתי. אמרתי לה בקול עצוב שחטפתי ריתוק בעקבות עבירת משמעת ולא אוכל להגיע. האנחה העצובה מצידו השני של הקו היתה אמיתית לגמרי. 30 שניות מאוחר יותר, כשפניתי בעיקול הכביש ונכנסתי לשדה הראייה שלה, יכולתי לשמוע את הספק צרחה ספק צחוק משוחרר ''מגעיל אחד''. תוך שניות ספורות הסתערה לכיווני, הטילה את עצמה אל תוך זרועותיי וכמעט ריסקה את עצמותיי בחיבוק עז.
מישהו הציע שנהפוך את זה לסטריפ פוקר
והיתה הפעם שישבנו אצל אחת מחברותיה, ושיחקנו בקלפים, ואז הציע איזה מאן דהוא שנהפוך את זה לסטריפ פוקר. בסופו של דבר לא נותרה פיסת אריג אחת על הגוף, וידענו שקורה לנו משהו מסתורי, מסקרן ונעים, בפעם הראשונה. ואז נשמע קול מכונית חונה וכולם זינקו אל תוך בגדיהם במהירות. אחרי שניות ספורות הופיעו בפתח הוריה של אותה חברה.
היה גם אותו אחר צהריים בו ישבנו והאזנו לקלטת האחרונה שקנתה, ''פנים ושמות'' של דני רובס. ע' סיפרה לי שקראה באיזה מקום שהמילים של "מחר הוא יחזור'' - אולי השיר המרגש ביותר שכתב רובס בקריירה שלו - נכתבו על אחיו המת. משם גלשנו אל המנגינה הקפואה והסיפורים המדוקלמים על רקע האקורדיאון ב''גבעת התחמושת'', וכמה שהשיר הזה מצמרר.
כשהחל הקורס הצבאי שלי חולקנו לשלושה צוותים. והחיילים בצוות שלי נצטוו לענוד סרטים אדומים על כותפות מדיהם. ע', שבאה לבקר אותי בבסיס, הביאה לי סרטים מבד אדום קשיח והתעקשה לענוד אותם על כותפותיי. על הימני שבהם כתבה ''אני אוהבת אותך'', ועל השמאלי – ''גם בצד הזה אני אוהבת אותך''. אחר כך, ביודעה את אהבתי להרי הכרמל ולשביליהם, הביאה לי מפת סימון שבילים שעליה כתבה בטוש חום: "שנלך בעוד הרבה שבילים (גם בלתי מסומנים)". המפה הזו נמצאת איתי עד היום.
אחרי שבעה חודשים וקצת זה נגמר. לא חשוב למה. זו היתה תקופה קשה, מייסרת, עמוסת לבטים. הטבעתי את עצמי בים של דייטים אחרים ובהרבה ספרים ומוזיקה. לפצעים עצמם לקח כמה שנים טובות להגליד. לימים יצאתי לקורס קצינים, ונודע לי שהחבר הנוכחי שלה נמצא שם גם הוא. היא הגיעה לטקס הסיום שלו, ראתה אותי משוחח עם מישהו על מגרש המסדרים ואפילו התקרבה אלי בחיוך, אבל לא יכולתי לדבר איתה. התעלמתי. ראיתי את פניה המתכרכמות. היא לא אמרה דבר והסתלקה משם.
יותר לא ראיתיה.
16 ביוני 2007
''אחרי 20 שנה'' הוא ביטוי טעון משמעויות. יש סיפור כזה מאת או. הנרי, יש יצירה בשם זה של נגיב מחפוז. שמוליק קראוס שר: ''אחרי 20 שנה, שוב אינני ילד, תמו נעורי, שיבה זרקה במלך. רק את עודך עימי, איתך שוב אל עצמי אני חוזר''.
ע' כבר לא בדיוק עימי, וגם אני אינני, ומעולם לא הייתי, מלך. אבל הזיכרון עודנו שם, ודומה שאחרי ששרד תקופה שכזו - לא ייעלם עוד למשך שארית חיי. אין לי כל דרך לדעת מהם זכרונותיה של ע' מאותה תקופה. הלוואי וידעתי.
אז ע', אם ייצא לך אי-פעם לקרוא את הטקסט הזה, תרימי טלפון. או תשלחי מייל. בואי נשב בבית קפה ונחליף זכרונות. 20 שנה הם הרבה זמן, ויש לי הרבה זכרונות להחלפה.
הבלוג של אורי
