מניאק הסטיבן סודרברג הזה

הנה שלוש נקודות בזמן:

1989. סטיבן סודרברג, בסך הכל בן 26, כובש את פסטיבל קאן עם "סקס שקרים ווידאוטייפ". הוא הבמאי הכי צעיר שזכה אי פעם בפרס דקל הזהב, והוא מסומן כהבטחה ענקית.

1997. סודרברג מזמן לא בן 26, ומאחוריו כמה סרטים כושלים. הקריירה שלו בצלילה חופשית, ותווית ה־One Hit Wonder יושבת לו יפה־יפה על המצח המקריח.

2007. "אושן 13" כבר הגיע לבית הקולנוע בקניון הקרוב לביתכם, עם רשימת שחקנים שגורמת לבמאים אחרים לפתח טיקים עצבניים בעפעף, וסיכויים סבירים מאוד לשבור קופות. סודרברג כבר בן 44, ועכשיו הוא עושה בהוליווד פחות או יותר מה שהוא רוצה, בלי למכור אפילו פיסה מנשמתו לתעשייה. איזה כיף לו.

איך מסתדר לוח הזמנים הזה, ומה הפך במאי של סרטי אינדי אזוטריים לאחד האנשים המשפיעים בהוליווד? התמדה, ערמומיות ויחסי אנוש מעולים עם אנשים שקוראים להם ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס, זאת התשובה בקיצור.

ונעבור לחדשות בהרחבה.

האלכימאי הצעיר

אנשים ששולטים בהיסטוריה של הקולנוע מוזמנים לדלג פיסקה קדימה. לטובת מי שלא, ב־1989 יצא סרט קטנטן בשם "סקס, שקרים ווידאוטייפ" ושינה את פני תעשיית הקולנוע. פתאום כולם רצו לעשות קולנוע עצמאי, כולל האולפנים הממוסדים. שנים אחר כך יואשם סודרברג בחיסול רוח האינדי: הרי ברגע שהאולפנים הגדולים התחילו לקנות את חברות ההפקה הקטנות, והם עשו את זה בקצב בשנות ה־90, המושג "סרט עצמאי" התרוקן מתוכן. אבל בואו נעזוב את זה ונחזור לרגע שבו לא אמרו על סודרברג שום דבר חוץ מ"איזה גאון".

"סקס, שקרים ווידאוטייפ" העלה על המפה את פסטיבל הסרטים העצמאי סאנדנס שייסד רוברט רדפורד, סחף את הפרסים המרכזיים בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר על תסריט מקורי. הסיפורים סביבו היו החומר שממנו עשויים חלומות של סטודנטים לקולנוע: זה היה הסרט הראשון של סודרברג, בן שני בין שישה ילדים למשפחה ממוצא שוודי, שהתחיל ללמוד קולנוע כבר בגיל 15. הפרויקטים הקודמים שלו היו תיעוד מסע הופעות של להקת יס - שזיכה אותו במועמדות לגראמי - וסרט קצר שהיווה את הבסיס ל"וידאוטייפ". סודרברג, נלחשות האגדות במסדרונות הפקולטות לקולנוע, כתב את התסריט המורחב בשמונה ימים (תוך כדי נסיעה להוליווד), מצא מימון עצמאי ושכנע את השחקנים לעבוד אצלו בלי לדעת אם הסרט יופץ בכלל.

אם שואלים את סודרברג, אין לו מושג איך כל זה קרה. בראיון מ־1995 למגזין הבריטי Sight and Sound הוא הגדיר את הסרט כ"יצירה צנועה עם שאיפות צנועות, שבמקרה היתה בדיוק מה שאנשים רצו לראות. זה משהו שלא הצלחתי לשכפל מאז". ובאמת, בצפייה חוזרת קשה להבין מה הפך את סרט האינדי בכיכובם של ג'יימס ספיידר ואנדי מקדואל לאירוע תרבותי; כנראה שזה באמת היה מהמקרים האלה של טיימינג ממוזל. אבל מיד אחר כך, המזל של סודרברג יצא לפגרה של כמעט עשור.

על הבמה בפסטיבל קאן, עם פרס דקל הזהב ביד, סודרברג אמר ש"מכאן אפשר רק לרדת". ולפחות בהתחלה, זה בדיוק מה שקרה. הסרט הבא שלו היה "קפקא", דרמה בשחור־לבן על פקיד ביטוח שנסחף למאבק בין הממסד לארגון טרור הזוי. למרות צוות שחקנים בריטי מרשים - ג'רמי איירונס, איאן הולם ואלק גינס - הסרט זכה להפצה מוגבלת, הכנסות עלובות וביקורות מעליבות. אחר כך הגיע King of the Hill, דרמה שהתרחשה בתקופת השפל הכלכלי בארה"ב. בלי כוכבים (חוץ מאדריאן ברודי, עדיין לפני התהילה והאוסקר), בלי קהל ובלי יחס מהמבקרים, הסרט נעלם כלעומת שעלה.

התפנית באה ב־1998, עם "רומן לא חוקי". בשלב הזה כבר היה ברור לסודרברג שאם הוא רוצה משהו שמזכיר קריירה, סרטים עצמאיים קטנים זה לא רעיון גדול. "הבנתי שאני צריך לשחק משני צידי המטבע", הוא הגדיר את החדירה שלו לקולנוע הממסדי. "ידעתי שאם אמשיך בדרך שבה הלכתי, חצי מהתעשייה תהיה סגורה בפני. במצב כזה, כשאתה מקבל תסריט כמו 'רומן לא חוקי' וברור לך שאתה יכול לעשות ממנו סרט טוב, סרט שאנשים יראו - אתה חייב לקפוץ על ההזדמנות. אם תיתן למשהו כזה לחמוק, נדפקת".

סודרברג קפץ. הפעם התסריט לא היה שלו והשחקנים לא היו אלמוניים: "רומן לא חוקי" היה עיבוד לספר של אלמור לנארד ("תפוס את שורטי" ועוד הרבה דברים טובים), והכוכבים היו ג'ניפר לופז וג'ורג' קלוני - מי שהפך מאז לחבר טוב ושותף־לעשייה של סודרברג. המבקרים אהבו, ובין היתר כתבו שזה לא נראה כמו סרט של סודרברג. גם הקהל אהב, ופתאום היה לאיש שבא מהאינדי סרט עם הכנסות שנמדדו בעשרות מיליוני דולרים ולא במאות אלפים.

עם ההצלחה הזאת בכיס, עצר סודרברג לעשות חושבים - והלקחים שהפיק מעצבים מאז את דרכו כבמאי. זה לא שהוא התמסחר, לפחות לא במובן המקובל: הוא פשוט הבין שכדי להביא את הסוס למים, כדאי לפזר בדרך כמה קוביות סוכר. אם הוא רוצה שהקהל יגיע לפואנטה בסרטים שלו, כדאי שהם יהיו מספיק מבדרים ומושכים כדי להביא אנשים לאולמות. זאת נוסחה חמקמקה, אבל הוא פיצח אותה ונצמד אליה מאז. ב־2001 זה הביא אותו למעמד שאף במאי לא הגיע אליו זה 60 שנה: מועמדות כפולה לאוסקר הבימוי, על "ארין ברוקוביץ'" ועל "טראפיק". השני נתן לו גם את הפרס, והקפיץ אותו סופית לליגת העל.

תקראו לי סטיבן אוסטין

סודרברג אמנם יישר קו עם ז'אנרים הוליוודיים מקובלים, כמו סרטי פשע או פעולה, אבל הוא משתמש בהם כדי לדבר על הדברים שתמיד העסיקו אותו. הסרטים שלו עדיין תוקפים נושאים שאופייניים יותר לשוליים מאשר למיין־סטרים, אבל הם ארוזים בעטיפה נגישה ואטרקטיבית שהופכת אותם להרבה יותר קלים לעיכול. ב"רומן לא חוקי", למשל, יש מתחת לאקשן לא מעט תובנות על הדרך שבה בני אדם משקרים זה לזה, מפלרטטים זה עם זה - ובקיצור, מתקשרים. את "טראפיק" אפשר לראות כמותחן על המלחמה בסמים, או כהרהור מפוכח על הצביעות שמלווה את המלחמה הזאת. "ארין ברוקוביץ'" הוא דרמה עם ביקורת חברתית נוקבת, רק מקושטת בהרבה הומור ובמחשוף של ג'וליה רוברטס. כל הסרטים האלה עוטרו בכוכבים גדולים ועשו תוצאות מצוינות בקופות, ומצד שני נהנו מהילה של איכות - הילת האינדי של סודרברג. האיש, כאמור, פיצח את הנוסחה.

בשנים האחרונות מזגזג סודרברג בין סרטי אולפנים עם תקציבים גדולים, כמו סדרת "אושן", לסרטים כמעט אקספרימנטליים כמו "עירום מלא" ו"הגרמני הטוב". הוא גם הפיק לא מעט סרטים שהשאיפות האמנותיות שלהם היו גדולות בהרבה מאלה הכלכליות, כמו "סוריאנה" ו"לילה טוב ובהצלחה" (רובם דרך חברת ההפקות שלו ושל ג'ורג' קלוני, Section Eight, שנסגרה לאחרונה אחרי שהשניים הסכימו שהעסק מיצה את עצמו). יש עוד במאים/ מפיקים שמסתובבים בהוליווד עם צ'ק פתוח לעשות כמעט כל מה שבא להם, אבל מדובר בכאלה שיש להם ברזומה בלוקבאסטרים מטורפים. לסודרברג אין כאלה. הוא לא סטיבן ספילברג, שבסוף כל סרט רציני שלו מסתתר אינדיאנה ג'ונס עם שוט. אז איך בעצם הוא עושה את זה?

ההסבר הראשון הוא היכולת שלו לשמר את מעמדו כבמאי שמביא איתו ערך מוסף אמיתי. גם כשהוא עושה סרטי מיין־סטרים - "ארין ברוקוביץ'" הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר - סודרברג מרשה לעצמו יותר דיאלוגים מתוחכמים ופחות אקשן ממה שמרשים לעצמם במאים אחרים. זה עניין של מינון; כשאתם הולכים לסרט של סודרברג, אתם יוצאים בהרגשה שקיבלתם קצת יותר מבידור קליל. זה מרגיע לכם את המצפון, וזה נותן לכל סרט שלו את הדבר שהוליווד הכי אוהבת חוץ מכסף: מכובדות. מיין־סטרים עם הילה של אינדי, או אינדי עם כוכבים (ולפעמים תקציבים) של מיין־סטרים.

הדבר השני שעובד לטובת סודרברג הוא קצת עזרה מחברים. שחקנים מתים עליו; הם חוזרים לעבוד איתו בסרטים, ונשפכים עליו בראיונות באופן מביך. ג'וליה רוברטס מספרת כמה הוא נפלא, וכמעט נעלבת כשהמראיין אומר לה שסודרברג נחשב לבמאי שאוהב שחקנים באופן כללי, כלומר לא רק אותה. קלוני מספר שמערכת היחסים שלהם לא השתנתה מאז הפעם הראשונה שעבדו יחד: "הייתי מעריץ שלו וגנבתי ממנו רעיונות כשעשינו את 'רומן לא חוקי', ואני מעריץ שלו וגונב ממנו רעיונות עכשיו". כנראה שכיף לעבוד עם האיש. ובטח לא מזיק כשהחברים הטובים שלך הם כמה מהאנשים המשפיעים בהוליווד.

אבל לא מדובר רק ביחסי אנוש טובים. "רומן לא חוקי" יצא ברגע מאוד רגיש בקריירה של קלוני. אחרי "באטמן ורובין" המזעזע ו"פיסמייקר" הסתמי, התחושה היתה שהמלך ג'ורג' טעה כשעזב את פוזיציית ד"ר רוס ב"אי.אר" לטובת המסך הגדול. סודרברג סיפק לו כלי קולנועי משובח, ומאז קלוני מקפיד לעבוד איתו (וגם עם האחים כהן, עוד מותג שתווית האיכות של הקולנוע העצמאי דבוקה אליו). רוברטס מצידה הרוויחה אוסקר בזכות "ארין ברוקוביץ'". וכשאתה עושה לקריירות של השחקנים שלך נעים בגב, הם נוטים ללכת איתך באש ובמים. לכן יש לסודרברג חבורת כוכבים שמשתתפת בסרטים שלו בעלות נמוכה משמעותית מהשכר הרגיל שלהם. קחו למשל את "עירום מלא": אתם מכירים עוד סרט שנעשה בתקציב צנע של שני מיליון דולר, אבל מתהדר בכוכבים כמו ג'וליה רוברטס ודיוויד דוכובני?

מה שמביא אותנו ליתרון השלישי של סודרברג: חוש עסקי מפותח. האיש, בלי שתרגישו, פשוט עושה סרטים רווחיים. אבל הוא לא מוכר את התחת ומרים סרט קיץ כדי לממן את האקספרימנט האמנותי הבא; הוא הרבה יותר מתוחכם מזה. על כל סרט קופתי/ איכותי עם קריצה בכיוון הכללי של האוסקר הוא מרים הפקה ניסיונית, כמעט ביתית, ותמיד יוצא מאוזן תקציבית. "עירום מלא" למשל הכניס רק 2.5 מיליון דולר, אבל כאמור עלה פחות מזה. "ארין ברוקוביץ'" עלה 52 מיליון, והכניס יותר מ־250 מיליון. בעצם, חוץ מ"סולאריס" - שעלה 47 מיליון והכניס רק 30 - סודרברג מצליח בעקביות לשמור על מאזן חיובי.

המשוואה ברורה גם לאולפנים. לעבוד עם סטיבן סודרברג פירושו אחד משני דברים: או סרט רווחי עם סיכוי לכמה מועמדויות לאוסקר, או פרויקט ניסיוני יותר, אבל כזה שלפחות לא יפסיד. ככה מצליח סודרברג לג'נגל איכות וכסף בלי להפיל אף כדור. לעשות את הסרטים שהוא באמת רוצה לעשות, במקביל לסרטים שממש לא אכפת לו לעשות. הבנתם את הנקודה. ותודו שזאת דרך בכלל לא רעה לחיות.

איך להישאר יבש

סודרברג עצמו לא מבסוט מהחיים כמו שהיה אפשר לצפות. בספר בעל השם הארוך להפליא שהוציא בבריטניה ב־1999, Getting Away With It, Or: The Further Adventures of the Luckiest Bastard You Ever Saw, הוא מתחשבן עם המבקרים, שהתעלמו ממנו או קטלו אותו בשנים הקשות. בין היתר, הוא קורא להם "טפילים". בראיונות, גם אחרי שזכה לחיבוקים חמים ופרסים מאיגודי המבקרים, סודרברג לא חוזר בו. במצב התעשייה הנוכחי, הוא טוען, המבקרים איבדו את חשיבותם. כשתמיד אפשר למצוא מבקר שיהלל סרט נתון, זה סימן שהעניינים יצאו משליטה. גם המבקרים הרציניים, לטענתו, סובלים מלחץ כבד לשמור על סגנון כתיבה מסוים, או להתייחס באריכות לסרטים הגדולים והקופתיים. כולם בתעשייה, הוא אומר, סובלים מהלחצים שמגיעים מלמעלה, מתאגידי הענק.

האם אותו לחץ מופעל גם עליו? לא. אבל לדבריו זה סתם מזל. אתם מבינים, פשוט נפלו לידיו תסריטים מסחריים שבמקרה גם התאימו לטעמו. רק שזה קשקוש, כמובן. אם אין לחץ על סודרברג, זה כי האיש ארגן לעצמו הליכה שקטה ויבשה בין הטיפות. והוא עומד להמשיך ללכת, וכנראה שגם לא להירטב יותר מדי: שלושה סרטים שלו אמורים לצאת עד סוף 2008. הוא מעורב כמפיק בעוד חמישה, ובפרויקט טלוויזיוני אחד. הכל באותו שילוב זהיר של גורפי מזומנים וסרטים קטנים.

עכשיו, כש"אושן 13" זוכה למסע יחסי ציבור ענק, מספיק להיזכר בסרט הקודם של סודרברג כדי להבין איך הקריירה שלו עובדת: זה היה "הגרמני הטוב", סרט בשחור־לבן על חקירת רצח בברלין שאחרי מלחמת העולם השנייה. ג'ורג' קלוני, שכיכב בו, היטיב להגדיר את זה: "אף אחד מאנשי האולפנים לא בא אליך ומבקש 'תעשה סרט בשחור־לבן על ועידת פוטסדאם'. זה לא משהו שמישהו שם רוצה לראות". וזה בדיוק העניין. לא משנה מה חושבים "החליפות" באולפנים הגדולים - כשסודרברג וקלוני רוצים לעשות משהו, גם הם לא אומרים לא. אחרי הכל, בסוף הפרויקט הניסיוני הקטן מחכה עוד איזה "אושן" שמנמן.

בתעשייה שמקדשת כסף על חשבון איכות, סטיבן סודרברג הוא בדיוק כמו כותרת המשנה של הספר ההוא: הבן זונה עם הכי הרבה מזל, שמצליח איכשהו לשלב מצפון נקי וחשבון בנק מנופח. אולי פעם יקדישו אוסקר מיוחד להישג הזה.