הסטודנט הגוי הקטן

חופרים, חלק ב'

5.

לעת ביקוריהם הנדירים של מורי בית הספר, בעלי מלאכה או מיקי הוטרינר היה הזקן מזדעף כמו כוורת דבורים שהורגזה, שפתיו הדקות היו נקמצות עד ששיוו לו ארשת של אינקוויזיטור ישיש, והיה מסתלק מן החדר ומתבצר לו בעמדת הריגול הקבועה שלו, מאחורי דלת המטבח הפתוחה כדי רבע. כאן מתיישב היה באנחה

כבושה על שרפרף מתכת צבוע בירוק ומצפה לאורח שיתעופף כבר לדרכו. ובינתיים היה רובץ ומשתדל להאזין למה שדובר בין רחל לבין הוטרינר, מושיט בחוזקה לפנים את צווארו המקומט כמו צב המשרבב את ראשו מתוך שריונו ומתאמץ להגיע אל עלה של חסה, מטה את מצחו לפנים ובאלכסון כדי להושיט לקראת הסדק בדלת את אוזנו היותר טובה.

"מאיפה", אומרת רחל לוטרינר, "מאיפה, תגיד לי, מיקי, מאיפה באים לך רעיונות כאלה?"

"הלא את התחלת עם זה"

צחוקה של רחל מצטלצל דק ושברירי, כמו בהשקת גביעי יין:

"מיקי. בחייך. אל תתפוס אותי במילה. אתה יודע מה אני מתכוונת"

"כשאת כועסת את אפילו עוד יותר מדהימה"

והזקן, ממחבואו, מאחל לשניהם בלחש מחלת הפה והטלפיים.

רחל אומרת:

"תסתכל מיקי על הגור הזה: כולו בקושי בן שלושה שבועות, לפעמים עדיין מתבלבלות לו הרגליים בהליכה, מנסה לרדת במדרגה ומתגלגל ממנה כמו כדור צמר קטן, ועוד עושה לי פרצוף קורע לב כזה, פרצוף של צדיק ורע לו, אבל הוא כבר יודע איך להתחבא לי מאחורי כרית ולהציץ עלי משם כמו נמר מתוך סבך הג'ונגל, הגופיף שלו ככה נדרך קצת ומתחיל להתנודד מצד לצד, מוכן לזינוק, וגם מזנק, אבל טועה באומדן המרחק ומשתטח על בטנו על הרצפה. בעוד שנה אף חתולה בכל הכפר הזה לא תוכל לעמוד בפני קסמיו".

על כך עונה לה הוטרינר בקולו הזיפי:

"עוד לפני זה אני אסרס אותו. שלא יקסים גם אותך".

- "ואני", ממלמל הזקן במחבואו מאחורי דלת המטבח, "אני תיכף אסרס אותך בעצמך".

רחל מוזגת לוטרינר כוס מיץ קר, מציעה לו פירות ועוגיות, בעוד הוא מתלוצץ עימה בדרכו העבה. אחר כך היא עוזרת לו ללכוד שלושה ארבעה חתולים שהגיע זמנם לקבל זריקת חיסון. חתולה אחת מכניס מיקי לתוך כלוב, הוא ייקח אותה למרפאתו ומחר יביא אותה הביתה חבושה ומעוקרת וכעבור יומיים היא תתאושש לגמרי. כל זה – בתנאי שרחל תגיד לו, לפחות, מילה טובה. מילה טובה חשובה לו הרבה יותר מאשר הכסף.

והזקן במחבואו נוהם בלחש: נבל מנוול שכזה. רופא בהמות בהמי.

יש למיקי הוטרינר טנדר פג'ו שהזקן נתעקש לקרוא לו פיג'י, בפ"א רפויה, כמו איי פיג'י. שערו השמנוני של מיקי קשור לו על עורפו בזנב-סוס, ובאוזנו הימנית מתנצנץ עגיל. העגיל וזנב הסוס מרתיחים את דמו של מי שהיה חבר הכנסת פסח קדם:

אלף פעמים כבר הזהרתי אותך רחל מפני המנוול הזה, שאפילו –

אבל רחל, כדרכה, קוטעת את משא התוכחה שלו בנזיפה קצרה ויבשה:

"פסח. די. הרי הוא בכלל שייך למפלגה שלך".

המילים האלה מעוררות את הזקן לפרץ מחודש של חימה:

"המפלגה שלי? המפלגה שלי מתה מזמן אביגיל! קודם הזנו את המפלגה שלי ואחר כך קברו אותה קבורת חמור! וכך גם היה ראוי לה!". ובכך המשיך וחצב להבות נגד חבריו המתים, החברים המדומים, החברים במרכאות כפולות ומכופלות, החבר כשלון והחבר קיא קלון, אלה שני הבוגדים שהפכו להיות אויביו ורודפיו רק מפני שהוא דבק עד הסוף המר בעקרונות אשר הם, מצידם, מכרו בנזיד עדשים על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן. עכשיו נותר מן החברים המדומים האלה, וגם מן המפלגה כולה, רק מסוס ורקב. את המסוס והרקב לקח הזקן מביאליק, אלא שביאליק עצמו עורר בו טינה: בערוב ימיו, אמר, נהפך הביאליק הזה מנביא-הזעם הלאומי שלנו למין גביר בעל בית פרובינציאלי: קיבל עליו להיות קומיסר-התרבות של מאיר דיזנגוף, אם לא למטה מזה. עכשיו נחזור לרגע אל הפרחח שלך, המוקצה מחמת מיאוס. עגל-מרבק שכזה! עגל עם עגיל באוזן! נזם זהב באף חזיר! רברבן! פטפטן! רעשן! הסטודנט הגוי הקטן שלך, אפילו הוא פי מאה יותר תרבותי מן הבהמה הבהמית הזאת!

רחל אומרת:

"פסח".

הזקן משתתק אבל לבו מתפוצץ בו מרוב תיעוב למיקי זה, כבד-האחוריים, הלבוש בחולצת טריקו שעליה מודפסות באנגלית המילים בואי בובה בואי נעשה חיים. ומרוב צער על הזמנים הרעים האלה, שבהם לא נותרה בעולם שום חיבה בין אדם לאדם, שום סליחה, שום חמלה ושום חסד.

פעמיים שלוש בכל שנה מגיע מיקי הוטרינר אל הבית שליד בית הקברות כדי לחסן את דור החתולים החדש. הוא מן האנשים האוהבים לדבר על עצמם בגוף שלישי ולשלב בתוך דבריהם את כינוי-החיבה שלהם: "אז אמרתי לעצמי, בשלב הזה מיקי מוכרח לקחת את עצמו בידיים. ככה זה פשוט לא יילך". שן חותכת שבורה-למחצה משווה לו מראית של איש ריב מסוכן. צעדיו עצלים אך קפיציים, כצעדי טורף מנומנם. עיניו אפורות-דלוחות ולעתים מרצד בהן מבט זימתי כבוש. תוך כדי שיחה הוא שולח לפעמים את ידו אל מאחורי גבו ומשחרר את מכנסיו שנלכדו בחריץ אחוריו.

הוטרינר מציע לרחל "לחסן לך גם את הסטודנט הערבי שגר אצלך במלונה בחצר? לא?"

למרות ההצעה הזאת הוא מתעכב אצל הסטודנט אחרי שסיים את מלאכתו ואף מנצח אותו בדמקה.

כל מיני שמועות הזדמזמו בכפר על הבחור הערבי הזה שגר אצל רחל פרנקו, ומיקי הוטרינר קיווה לנצל את ההזדמנות ואת משחק הדמקה כדי לרחרח קצת ולתפוס איזה מושג, איזה רושם, מה בעצם הולך כאן. ואף על פי שלא התגלו לו שום תגליות ידע לאחר מכן לספר לשומעיו בכפר כי הערבי צעיר מרחל בעשרים או עשרים וחמש שנים, בקלות יכול היה להיות הבן שלה, הוא גר אצלה בסככה בחצר אבל היא הכניסה לו לשם שולחן כתיבה וכוננית ספרים: אינטליגנט. ועוד ידע הוטרינר לספר בכפר כי רחל והבחור, איך נאמר, לא ממש אדישים זה לזו: לא, הוא לא ראה אותם מחזיקים ידיים או משהו כזה, אבל כן ראה שהבחור עומד ותולה את הכביסה שלה לייבוש על החבל בחצר מאחורי הבית. אפילו את הלבנים שלה.

6.

לבוש בגופיה ובתחתונים גדולים עומד לו הזקן בפישוק רגליים רחב בחדר האמבטיה. שוב שכח לנעול את הדלת. שוב שכח להרים את מושב האסלה לפני ההשתנה. כעת הוא רוכן אל הכיור, שוטף-מקרצף בחרי אף את פניו, את כתפיו, את עורפו, מתיז על כל סביביו כמו כלב רטוב המתנער מרטיבותו, נוחר ומגרגר תחת זרם

המים הקולח מן הברז הפתוח, לוחץ בכוח על נחיר שמאל כדי לרוקן אל תוך הכיור את הנחיר הימני, ומחליף ומועך באכזריות את הנחיר הימני כדי לרוקן את השמאלי, מכחכח, רוקק ארבע חמש פעמים עד שהליחה נעקרת מחזהו ומוטחת אל דופן הכיור, ולבסוף הוא מתנגב בשצף קצף במגבת עבה, כמו מקרצף מחבת לאחר הטיגון.

לאחר ההתנגבות הוא לובש כותונת, טועה בכפתורים, חובש את כומתת השריונאים השחורה-המהוהה שלו, שעה קלה הוא עומד מהסס במסדרון, ראשו נטוי לפנים בזווית כמעט ישרה, לועס בדממה את לשונו. אחר כך הוא מפליג מחדש למסע שיטוטיו על פני כל חדרי הבית, יורד לחפש במרתף סימנים לחפירות-הלילה המתרחשות שם, מקלל את הפועלים-החופרים שהצליחו לטשטש כל סימן לחתירות הלילה שלהם, או אולי החפירה היא עמוקה יותר, מתחת לרצפת המרתף, בין יסודות הבית, מתחת לאדמה הכבדה. מן המרתף הוא עולה אל המטבח ושוב יורד דרך דלת המטבח החוצה, אל החצר, אל בין הסככות הנטושות, צועד בפסיעות נרגזות עד הקצה המרוחק ביותר של החצר. בשובו הוא מוצא את רחל ליד שולחן המרפסת, רכונה על עבודות של תלמידים. מן המדרגות הוא אומר לה :

"אבל מצד שני, הלא גם אני בעצמי די מאוס. שתדעי לך. אז למה לך הוטרינר הזה? מאוס אחד לא מספיק לך?"

אחר כך הוא מוסיף ואומר בגוף שלישי, כאילו רחל כלל אינה נוכחת:

"אני זקוק מפעם לפעם לחתיכה קטנה של שוקולד, כדי להמתיק קצת את אופל החיים, ואילו היא מחביאה מפני את השוקולד כאילו הייתי גנב. שום דבר היא לא מבינה. היא סבורה שהשוקולד נחוץ לי לשם תפנוקים. לא ולא! השוקולד נחוץ לי מפני שהגוף כבר חדל לייצר מתיקות. אין לי כבר די סוכר בתוך הדם והרקמות. שום דבר היא לא מבינה! היא כל כך אכזריה! אכזריה מאוד!"

ועוד אחר כך, בהגיעו ממש עד לפני פתח חדרו, הוא נעצר מסתובב ומטיח בה:

"וכל החתולים האלה מביאים רק מחלות! פרעושים! חיידקים!".

7.

הסטודנט הערבי היה בנו של אחד מידידיו הותיקים של דני פרנקו, בעלה של רחל שמת ביום-הולדתו החמישים. מה היה טיבה של הידידות בין דני פרנקו לבין אביו של עאדל? רחל לא ידעה והסטודנט לא דיבר על כך. אולי גם הוא לא ידע.

בוקר אחד, בקיץ הקודם, הופיע כאן, הציג את עצמו ושאל בביישנות אם יוכל לשכור אצלכם חדר? כלומר, לא ממש לשכור. וגם לא ממש חדר, כי אין לו כל כך במה לשלם לה. דני ז"ל, בן אדם נהדר הוא היה, הציע לפני שנתיים לאביו של עאדל לשכן את עאדל באחד הביתנים, אחד ממבני המשק הפזורים בחצר, כי המשק כבר הוזנח וכל הביתנים והסככות עומדים ריקים. הוא, עאדל, בא עכשיו לשאול אם ההזמנה ההיא מלפני שנתיים עדיין בתוקף? כלומר, האם אחת הסככות עדיין פנויה בשבילו עכשיו? בתמורה הוא מוכן, למשל, לנכש קוצים בחצר או לעזור קצת בעבודות משק הבית.

זה ככה: מלבד לימודיו באוניברסיטה, שאותם הפסיק לשנה אחת, הוא מתכוון להתחיל בכתיבת ספר. כן. משהו על החיים בכפר היהודי לעומת החיים בכפר הערבי, מחקר או רומאן, עדין לא החליט בדיוק, ולכן נחוץ לו – מתאים לו – להתבודד פה כמה זמן בקצה הכפר תל אילן.

הוא זוכר את הכפר תל אילן, עם כל הכרמים ובוסתני הפרי ונוף הרי מנשה, מביקור אחד שביקר כאן פעם בילדותו עם אביו ואחיותיו אצל דני היקר ז"ל, דני היקר ז"ל הזמין אותם לבלות פה כמעט יום שלם, אולי רחל במקרה עדיין זוכרת את הביקור ההוא? לא? ודאי איננה זוכרת, וגם אין לה כמובן שום סיבה מיוחדת לזכור. אבל הוא, עאדל, לא שכח ולא ישכח אף פעם. תמיד קיווה לחזור יום אחד לכפר תל אילן. לחזור אל הבית הזה שליד הברושים הגבוהים של בית הקברות, שלווה כזאת אצלכם, הרבה יותר שלווה מאשר בכפר שלנו שכבר הפסיק להיות כפר ונהפך לעיירה מלאה חנויות ומגרשי חניה מאובקים.

בגלל היופי חלם לחזור הנה. ובגלל השקט חלם לחזור הנה. ובגלל עוד משהו שהוא, עאדל, לא יודע להגדיר אותו אבל אולי דווקא בספר שאותו הוא רוצה לכתוב כאן יעלה בידו לתאר את מה שעדיין אין בכוחו להגדיר. משהו שהיהודים קוראים לו בטעות ארץ ישראל העובדת או ארץ ישראל היפה, אבל שני הביטויים האלה הם בעיניו של עאדל קטסטרופה מפני ששניהם מזויפים. אבל הדבר שאותו הוא אוהב כאן, הדבר הזה לא מזוייף בעיניו. הוא גם יודע לכבוש מלפפונים ולהכין ריבות מפירות. כלומר, רק אם יש כאן צורך בדברים כאלה. ויש לו גם ניסיון בצביעה ואפילו בתיקוני גגות. וגם בגידול דבורים, אם במקרה אתם תרצו לחדש קצת את ימיכם כקדם כמו שאומרים אצל היהודים ולהתחיל כאן משק-דבורים קטן. בלי להקים רעש ובלי להשאיר שום לכלוך. ובשעותיו הפנויות הוא יתכונן לבחינות שלו ויתחיל בכתיבת הספר.

8.

עאדל היה בחור שחוח, ביישן אך גם דברן, מרכיב משקפים קטנים מדי, כאילו לקח אותם מאיזה ילד או כאילו שמר עליהם עוד מאז ימי ילדותו שלו. המשקפיים האלה היו קשורים בשרוך וגילו נטייה תכופה להתערפל באד, עד שהיה צורך לצחצח ולחזור ולצחצח אותן בכנף החולצה שאותה לבש תמיד מעל למכנסי הג'ינס המרופטים שלו. בלחיו השמאלית הייתה לו גומת חן ששיוותה לפניו ארשת ילדותית מבוישת מעט. מגלח היה רק את סנטרו ואת צידי אוזניו כי שאר חלקי פניו עדיין היו חלקים ולא הצמיחו שיער. נעליו נראו גדולות מדי למידותיו וגסות מדי לדמותו, נעליים שהטביעו בעפר החצר עקבות בריוניים מוזרים. כאשר השקה את עצי הפרי חרצו נעליו אלה בבוץ שקעים גדולים שנמלאו מים עכורים. ציפורני ידיו היו כסוסות ואולי מכורסמות וכפותיו היו מחוספסות ואדמדמות כמו מקור. תווי פניו היו דקים ועדינים מלבד השפה התחתונה, שהייתה עבה. כאשר עישן היה יונק מן הסיגריה בכוח עד שלחייו שקעו פנימה ולרגע כמו נחשף בכך מתאר גולגולתו מתחת לעורו.

עאדל היה מתהלך בחצר חבוש כובע קש ואן-גוכי ועל פניו ארשת של תוגה ותימהון. נשורת קשקשים דקה כיסתה תמיד את כתפיו. על פי רוב מעשן היה בפיזור דעת, כשוכח שהוא מעשן: היה מדליק סיגריה, שואף ממנה שלוש ארבע שאיפות עמוקות עד כדי שקיעת הלחיים, ומניח אותה דולקת על מעקה הגדר או על אדן החלון, מהרהר קצת, שוכח את הסיגריה הדולקת ומדליק לו סיגריה חדשה. סיגריה רזרבית הייתה תקועה לו תמיד באלכסון מאחורי אוזנו. הוא עישן הרבה, אבל תמיד כמו מתוך סלידה או בחילה, כמתעב את העשן ואת ריח הטבק, כאילו מישהו אחר הוא המעשן ונושף לו בפניו את העשן. נוסף על כך, פיתח יחסים מיוחדים עם החתולים של רחל: הוא היה משוחח עימם ארוכות ובכובד ראש, תמיד בערבית, ותמיד בקול נמוך כממתיק עימם סוד.

בעיני מי שהיה חבר הכנסת פסח קדם לא מצא הסטודנט הזה חן: רואים עליו, אמר הזקן, תיכף ומייד רואים עליו שהוא שונא אותנו אבל מכסה על שנאתו בחנופה. הלא הם כולם שונאים אותנו. ואיך אפשר להם לא לשנוא אותנו? הלא גם אני במקומם הייתי שונא אותנו. ובעצם, לא רק במקומם. גם בלי להיות במקומם אני שונא אותנו. תאמיני לי רחל שאנחנו, אם רק מסתכלים בנו קצת מבחוץ, רואים שאנחנו ראויים רק לשנאה ולבוז. ואולי גם לקצת חמלה, אבל החמלה לא יכולה לבוא אלינו מצד הערבים. הלא הם עצמם זקוקים לכל החמלה שבעולם.

רק השד יודע, אמר פסח קדם, מה בעצם מביא אלינו את הסטודנט-לא-סטודנט הזה. כי מניין לך לדעת שהוא באמת סטודנט? וכי בדקת את תעודותיו לפני שאימצת אותו אלינו? וכי קראת את עבודותיו? וכי בחנת אותו, בכתב או בעל פה? ומי אמר לך שלא הוא החופר באדמה מתחת לבית מידי לילה בלילה, מחפש איזה חפץ, איזו תעודה או ראייה עתיקה שתוכיח שהנחלה הזאת הייתה שייכת פעם לאבות אבותיו? ואולי הוא בכלל בא הנה במזימה לתבוע לעצמו את זכות השיבה, לדרוש חזקה על החצר ועל הבית בשם איזה סבא או סבא של סבא שאולי ישב כאן על האדמה הזאת בימי העותומאנים? או בימי הצלבנים?

קודם יתיישב לו כאן אצלנו כמין אורח לא-קרוא, ספק דייר ספק משרת, בלילות יחפור לנו תחת יסודות הבית עד שהקירות יתערערו, ואחר כך יקום ויתבע מאיתנו חזקה? חלק ונחלה? זכות אבות? עד שאת ואני רחל נמצא את עצמנו פתאום מושלכים אל הכלבים? שוב יש זבובים בלי סוף במרפסת וזבובים גם בחדר שלי. החתולים שלך אביגיל הם שמביאים אלינו את כל הזבובים האלה. ובכלל, הלא החתולים שלך הם כבר אדוני כל הבית. הם והגוי הערבי וגם הוטרינר הבהמי שלך. ואנחנו מה, רחל? מה אנחנו, נא אמרי לי ברוב טובך? לא? לא תאמרי? ובכן אומר לך אני יקירתי: צל עובר. זה כל מה שאנחנו. צל עובר. יום אתמול כי חלף.

רחל השתיקה אותו.

אבל כעבור עוד רגע נכמרו רחמיה והיא שלפה מכיס סינרה שתי קוביות של שוקולד, עטופות בנייר כסף:

"קח אבא. קח לך. תאכל. רק תן כבר קצת מנוחה".

9.

דני פרנקו, שמת ביום הולדתו החמישים, היה גבר רגשן ונוח לבכות. הוא היה דומע בחתונות ומתייפח בסרטים שהוקרנו בבית התרבות של הכפר. עור צווארו היה מדולדל, קמטוטי, והזכיר זפק של תרנגול הודו. מדבר היה ברי"ש רכה, כמעט רירית, דומה לחי"ת. ששיוותה לדיבורו הד של מבטא צרפתי אף כי צרפתית ידע רק מעט. הוא היה אדם רבוע, רחב כתפיים, אבל רגליו היו דקות מדי: כמו ארון בגדים הניצב על רגלי-מקלות. רגיל היה לחבק את בני שיחו, מחבק היה על נקלה גם אנשים זרים, טופח בחוזקה על השכם, על החזה, בין הצלעות, על העורף, טופח היה לעיתים קרובות גם על ירכי עצמו, או אף משחיל אל בטנך אגרוף ידידותי קל.

אם שיבח מישהו את פיטום העגלים שלו, את החביתה שעשה, את יפי שקיעת השמש בחלון ביתו, מייד מלאו עיניו לחלוחית של אסירות תודה על המחמאה.

מתחת לזרם דיבורו בכל נושא שהוא, עתיד ענף פיטום העגלים, מדיניות הממשלה, לב האישה, מנוע הטרקטור, פיכה תמיד איזה זרם של שמחה שאין לה צורך בשום עילה או הקשר. אפילו ביומו האחרון, כעשר דקות לפני מותו מדום לב, עדיין עמד ליד גדר החצר והתלוצץ עם שני איכרים שכנים.

בינו לבין רחל שררה רוב הזמן אותה שביתת נשק הנהוגה בין בני זוג לאחר שנות נישואים ארוכות, לאחר שהריב והעלבון והפרידות הזמניות כבר לימדו את שני בני הזוג לבדוק בזהירות כל מדרך כף רגל ולעקוף את שדות המוקשים המסומנים. שיגרת הזהירות הזאת הייתה כמעט דומה, מבחוץ, להשלמה הדדית, ואף הניחה מרווח למעין ידידות שקטה, מסוג הידידויות המתפתחות לפעמים בין חיילי שני צבאות אויבים הניצבים זה מול זה וזה ליד זה במלחמת חפירות ממושכת.

כך היה דני פרנקו אוכל תפוח עץ: שעה קלה היה מסובב בכפו את התפוח ומעיין בו היטב עד שמצא היכן עדיף לו לנעוץ את שיניו, ושוב משתהה לבחון את התפוח הפצוע, ושוב תוקף אותו, והפעם – בגזרה אחרת.

אחרי מותו ויתרה רחל על המשק. הלולים נסגרו, העגלים נמכרו, ובית האימון לאפרוחים הפך להיות מחסן. רחל הוסיפה להשקות את עצי הפרי שנטע דני פרנקו בקצה החצר, תפוחים ושקדים, שתי תאנים מאובקות, שני רימונים וזית. אבל ויתרה על גיזום הגפנים הזקנות שעלו ונאחזו בקירות הבית וכיסו את הגג והצלו על המרפסת.

הסככות והביתנים נעזבו ונמלאו גרוטאות ואבק. רחל מכרה את זכויות הקרקע במורד הגבעה ואת זכויות המים של המשק שנסגר, מכרה גם את בית הוריה בקרית טבעון ולקחה אליה את אביה הזועף. בכספי כל המכירות האלה רכשה לה צרור מניות ומעמד של שותפת לא פעילה בחברה קטנה המייצרת תרופות ותוספי מזון בריאותיים. החברה הזאת שילמה לרחל פרנקו משכורת חודשית, נוסף על משכורתה מעבודתה כמורה לספרות בבית הספר "שדמות תל אילן".

10.

למרות גופו החלש וכתפיו הרופפות קיבל עליו עאדל הסטודנט לנכש את הקוצים שפשטו מאז מותו של דני בכל פינות החצר. כמו כן טיפח, מיוזמתו-שלו, חלקת ירקות קטנה לצד השביל המוביל מן השער אל מדרגות הכניסה, גזם והשקה את הגדר החיה שגדלה פרא, טיפל בהרדופים בורדים ובפרחי הגראניום שלפני הבית, התנדב לנקות ולסדר את המרתף, וכן קיבל עליו את רוב מלאכות הבית: שוטף היה רצפות, תולה כביסה, מגהץ חולצות ורוחץ כלים בכיור. הוא אף חידש את הנגרייה הביתית הקטנה של דני פרנקו: עלה בידו לשמן להשחיז ולהפעיל את המשור החשמלי.

רחל קנתה לו מלחציים חדשים במקום הקודמים שהחלידו, לוחות-עץ, מסמרים וברגים ודבק נגרים. בשעותיו הפנויות התקין לה הסטודנט מדפים וכמה שרפרפים, חידש בהדרגה את עמודי הגדר ואף סילק את השער הישן, השבור, והתקין במקומו שער חדש לחצר שאותו צבע בירוק. היה זה שער קל, ובזכות הקפיצים שעאדל התקין לו היו שתי כנפי השער מפרפרות אחריך הלוך ושוב עוד חמש או שש פעמים לפני שנרגעו ונסגרו מעצמן ברוך, ללא טריקה.

בערבי הקיץ הארוכים היה הסטודנט יושב לו לבדו על מדרגות הביתן שלו, שהיה פעם בית-אימון לאפרוחים, מעשן ורושם רשימות במחברת שאותה הניח על ספר סגור על ברכיו הצמודות. בתוך הביתן סידרה לו רחל מיטת ברזל עם מזרן ישן, כיסא ושולחן כתיבה של כיתת בית ספר, וכן פלטה חשמלית ומקרר חשמלי קטן שבו החזיק עאדל קצת ירקות, קרטון של ביצים וקרטון של חלב. עד עשר או עשר וחצי היה יושב בכל ערב על מדרגות הביתן שלו, לאור נורת חשמל צהובה, אבק זהבהב של נסורת מרחף סביב ראשו הכהה, עורו מדיף ריח זיעת גבר צעיר מהולה בניחוח אלכוהולי חריף של דבק נגרים.

יש שאחרי שקיעת השמש היה יושב שם ומנגן לנפשו במפוחית פה לאור הדמדומים או לאור הירח.

הזקן היה מביט בו מן המרפסת ורוטן:

"שוב הוא משתפך לו שם בסלסולים המזרחיים שלו. ודאי מתגעגע אל הארץ שלנו ואל האדמה שלנו שעליה הם לא יוותרו לנו לעולם".

לא יותר מאשר חמש או שש מנגינות היו לו, והוא לא התייגע מלחזור עליהן שוב ושוב. יש שהיה חדל מן הנגינה, נח בלי ניע במקומו על המדרגה העליונה, גבו נשען אל דופן הביתן, מהרהר או מנמנם לו בישיבה. בערך בשעה אחת עשרה היה קם ונכנס פנימה. האור מעל למיטתו הוסיף לדלוק גם לאחר שרחל ואביה כבר כיבו את אורות-הקריאה בחדריהם ושכבו לישון.

"בשתיים בלילה, כששוב התחילו החפירות מתחת ליסודות הבית", אמר הזקן, "קמתי והלכתי לבדוק אם עדיין האור של הגוי הקטן דולק. שום אור לא היה. אפשר שכיבה ונרדם אבל אפשר מאוד שדווקא כיבה וירד לחתור מתחתינו".

את ארוחותיו היה עאדל מכין לו בעצמו: לחם שחור עם פלחי עגבנייה וזיתים, מלפפון ובצל ופלפל ירוק עם ריבועים של גבינה קשה מלוחה או עם סרדינים, ביצה קשה, קישוא או חציל מבושל בשום וברוטב עגבניות. והיה מקנח בשיקוי האהוב עליו שאותו היה מתקין לעצמו בקנקן מפויח של פח: מי דבש חמים עם עלי מרווה וציפורן או עם עלי ורדים.

לא פעם התבוננה בו רחל מן המרפסת, יושב על המדרגה הקבועה שלו, נשען בגבו אל דופן הביתן, מחברתו על ברכיו, כותב, מפסיק, מהרהר, רושם מילים אחדות ושוב מפסיק ומהרהר, כותב עוד שורה או שתיים, קם ומקיף בצעדים איטיים את החצר כדי לסגור ממטרה או להאכיל את החתולים או לפזר חופן של דורה לפני היונים. כי גם שובך יונים העמיד עאדל בקצה החצר. אחר כך היה חוזר ומתיישב על המדרגה שלו, מנגן במפוחית את חמש או שש מנגינותיו בזו אחר זו, מפיק היה מן המפוחית צלילים ממושכים ונוגים, צובטי לב, והיה מנגב את המפוחית בזהירות בכנף חולצתו וטומן אותה בכיס החזה שלו. ושוב היה נרכן אל מחברתו.

גם רחל פרנקו הייתה כותבת בערבים: שלוש או ארבע פעמים בשבוע, כמעט כל ימי הקיץ ההוא, ישבו היא ואביה הזקן זה מול זו על מרפסת הבית, משני עברי שולחן המרפסת המכוסה בשעוונית פרחונית. הזקן דיבר ודיבר ורחל, אף כי לעיתים קרובות הייתה מעקמת את שפתיה, רשמה מפיו את פרקי זיכרונותיו.

11.

"טבנקין", אומר פסח קדם, "את, מוטב שבכלל לא תשאלי אותי על טבנקין (היא לא שאלה). – "לעת זקנה החליט טבנקין להתחפש לאדמו"ר של חסידים: גידל זקן ארוך עד הברכיים והתחיל לפרסם פסקי הלכה. אבל עליו אני לא רוצה לדבר איתך אף מילה אחת. מטוב ועד רע. הוא היה פנאט לא קטן, תאמיני לי, וגם דוגמאט היה. אדם אכזר ועריץ. אפילו אל אשתו וילדיו התאכזר כל השנים. אבל מה לי ולו? אין לי מה להגיד עליו. אפילו בעינויים לא תצליחי לחלץ מפי אף מילה רעה אחת על טבנקין. וגם לא מילה טובה. רק תרשמי בבקשה בדייקנות ברשומותייך: פסח קדם בוחר לעבור בשתיקה גמורה על כל פרשת המחלוקת הגדולה שנפלה בינו לבין טבנקין בשנת חמישים ושתיים.

רשמת? בדיוק? מילה במילה? ובכן הואילי נא בחסדך להוסיף גם את זאת: מבחינה מוסרית פועלי ציון עמדו לפחות שתיים שלוש מדרגות למטה מהפועל הצעיר. לא. את זה תמחקי בבקשה. במקום זה תכתבי: פסח קדם אינו רואה עוד שום טעם להתייחס למחלוקת שבין פועלי ציון לבין הפועל הצעיר. עבר זמנן – בטל קורבנן. מה עוד, שהמציאות טפחה על פני שתיהן והוכיחה לכל מי שאינו פנאט או דוגמאט , עד כמה שתיהן טעו ועד כמה צדקתי אני במחלוקת ההיא. בכל מלוא הענווה אני קובע זאת, ובאופן לגמרי אובייקטיבי: אני צדקתי במקום שבו שתיהן טעו. לא. מחקי נא את המילה טעו וכתבי במקומה: פשעו. ועוד הוסיפו חטא על פשע בכך שהתגוללו עלי בטענות שווא ובכל מיני בוקי-סריקי. אבל המציאות בכבודה ובעצמה, המציאות האובייקטיבית, באה והוכיחה חד וחלק עד כמה הם פשעו בי. ויותר מכולם פשעו בי החבר כישלון והחבר קיא קלון, עושי דברו של טבנקין. נקודה. סוף פסוק. היכן עמדנו, רחל? כיצד זה התגלגלנו עד הלום? איפה היינו לפני כן?"

"בזקנו של טבנקין, נדמה לי".

היא מילאה את כוסו בקוקה קולה: בזמן האחרון התחבב עליו המשקה הזה עד שתפס אצלו את מקום התה והלימונדה גם יחד. אלא שהזקן התעקש לקרוא לו "קוקה-קוקה", ולא הועילו כל תיקוניה של בתו. מפלגת פועלי ציון הייתה בפיו " פוילע ציין", ואילו הפועל הצעיר הפך אצלו ל"הפוילע צועיר". כאשר דיבר על עצמו בגוף שלישי ביטא "פייסח קיידם". אשר לקוקה-קוקה שלו, הוא התעקש להניח למשקה שימתין שעה ארוכה בכוס עד שתתנדפנה ממנו כל הבועות, ורק אז היה מקרב את הכוס אל שפתיו הסדוקות.

"והסטודנט שלך?" אמר הזקן פתאום, "וכי מה את סבורה? הרי הוא בוודאי שונא ישראל?"

"למה אתה אומר זאת? מה הוא עשה לך?"

"הוא לא עשה כלום. הוא רק לא אוהב אותנו. זה הכל. ולמה שיאהב אותנו?"

וכעבור עוד רגע הוסיף:

"גם אני לא אוהב אותנו. פשוט אין בעד מה".

"פסח. תירגע. עאדל גר ועובד אצלנו. זה הכל. ומשלם על מגוריו בעבודה"

"טעות!" התרתח הזקן, "טעות גמורה! הוא לא עובד אצלנו! הוא עובד במקומנו! ובעד זה הוא חופר לנו בלילות מתחת ליסודות או במרתף".

ואחר כך הוסיף:

"תמחקי בבקשה. אל תרשמי את זה בכלל. אל תרשמי לא את מה שדיברתי נגד הגוי ולא את מה שדיברתי נגד טבנקין. הלא בסוף ימיו טבנקין כבר היה עובר-בטל גמור" (את המילים "עובר בטל" ביטא הזקן כהגייתן ביידיש, "עויבר-בוטל").

והוסיף:

"דרך אגב, אפילו את שמו הוא זייף. העוילם-גוילם התפעל מן השם טבנקין, ט-בנ-קין! שלוש מהלומות פטיש פרולטאריות כאלה, כמו שאל-יא-פין, כמו מרשל בול-גא-נין! אבל האמת היא ששמו המקורי, שמו מן הבית, היה פשוט טויבנקינד, איצ'לה טויבנקינד, כלומר – איצ'לה בן יונה. אבל הבן יונה הקטן הזה רצה להיות מולוטוב! סטאלין! לנין העברי הוא רצה להיות! נא, הרי אין לי שום עניין לדבר עליו. אף מילה. מטוב ועד רע. אף לא מילה אחת. תרשמי בבקשה, אביגיל: פסח קדם עובר על טבנקין בשתיקה גמורה. והמבין – יבין!".

סביב מנורת המרפסת התגודדו זבובונים, עשי לילה, יתושים ושפיריות. מרחוק, מכיוון הגבעות הבוסתנים והכרמים, התייפח תן נואש. וממול, לפני הביתן המואר בנורה צהובה חלשה, התרומם עאדל בתנועה איטית מן המדרגה שלו, התמתח, מחה את המפוחית במטלית של בד, נשם שלוש ארבע נשימות עמוקות כמו שואף לכנס אל תוך חזהו הצר את כל מרחבי הלילה, ונכנס פנימה אל תוך הביתן. צרצרים, צפרדעים וממטרות צקצקו כעונים לתן הרחוק שמקהלת תנים שלמה הצטרפה אליו מקרוב, מכיוון מחשכי הוואדי.

רחל אמרה:

"מתחיל להיות מאוחר? אולי נפסיק גם אנחנו וניכנס כבר הביתה?"

אביה אמר:

"הוא נובר מתחת למרתף מפני שהוא פשוט לא אוהב אותנו. ולמה שיאהב אותנו? בעד מה? בעד כל הנבזויות שלנו? בעד האכזריות והשחצנות שלנו? בעד הצדקנות שלנו?"

"מי לא אוהב אותנו?"

"הוא. הגוי".

"אבא. די. יש לו שם. תקרא לו בבקשה בשמו. אתה מדבר עליו כמו אחרון האנטישמים".

"אחרון האנטישמים עוד לא נולד. וגם לא יוולד אף פעם".

"בוא לישון, פסח"

"גם אני לא אוהב אותו. אני לגמרי לגמרי לא אוהב אותו. לא אוהב את כל מה שהם עוללו גם לנו וגם לעצמם. ובוודאי שאינני אוהב את מה שהם עוד חפצים לעשות לנו. ולא אוהב איך שהוא מסתכל עלינו בעיניים רעבות ולועגות כאלה. עליך הוא מביט בעיניים רעבות ועלי – בעיניים בזות"

"לילה טוב. אני נכנסת לישון"

"אז מה אם אני לא אוהב? ממילא אף אחד לא אוהב אף אחד".

רחל אמרה:

"לילה טוב לך. שלא תשכח לקחת את התרופות לפני השינה"

"פעם, מזמן, לפני הכל, אולי פה ושם עוד אהבו קצת. לא כולם. לא הרבה. לא תמיד. רק זעיר פה זעיר שם אהבו קצת. אבל עכשיו? בימינו אלה? עכשיו כבר גוועו כל הלבבות. נגמר".

"יש יתושים אבא. אולי תסגור כבר את הדלת"

"למה גוועו כל הלבבות? אולי את יודעת? לא?"

• מתוך גליון 20 של כתב העת "קשת החדשה".

• ביום ה', 5 ביולי, יתקיים ערב לכבוד הגליון החדש של "קשת החדשה" באודיטוריום במרכז סול וסיסי מרק (מרכז השחמט), ברחוב טאגור 26, רמת-אביב, תל-אביב, בהשתתפות פרופ' ניצה בן-דב, הסופרת צרויה שלו, ד"ר עמינדב דיקמן, פרופ' דורון מנדלס וד"ר מתי שטיינברג.