ידעתי שאם אמצא אותו, השמש שוב תזרח
החלטתי שאני מוכרח לראות מי הוא. ישבתי וחשבתי ותכננתי ואפילו קצת פינטזתי, איך אני תופס אותו חזק בין זרועותיי ומביט עמוק אל תוך העיניים שלו, עמוק לתוכו. אולי בכלל הוא תשוקה? אולי חלום שעוד לא חלמתי, או בכלל משהו שאני לא יכול להגדיר במילים, רק בתחושות וצבעים ודמיון?
אני לא זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו, בשבילי הוא היה שם מאז ומתמיד, אבל אני זוכר את הפעם הראשונה ששאלתי אותו מי הוא.
הוא לא ענה לי.
ובכל פעם שחיפשתי אותו, הוא היה מגיע, אבל משהו היה חסר. לפעמים הגוף היה נעלם מאחורי ערפל מטושטש, ולא משנה כמה מיקדתי את הראייה, הפנים שלו תמיד חמקו ממני, כאילו מישהו ערך אותם באיזה סרטון וידאו מקוטע ולא ממוקד.
יש לו את הנטיה המעצבנת הזו להיעלם ככה פתאום, בלי שום התראה. הוא ממלמל משהו בלתי מובן, מסתובב ונעלם, כאילו לקח פניה חדה מהממד הזה לממד אחר. רגע אחד הוא פה ובשני...
אוף, אני מת לראות את העיניים שלו.
עם הזמן החלטתי שדי, עד כאן. אני מוכרח לראות מי הוא. ישבתי וחשבתי ותכננתי ואפילו קצת פינטזתי, איך אני תופס אותו חזק בין זרועותיי ומביט עמוק אל תוך העיניים שלו, עמוק לתוכו.
אבל איך תופסים ערפל כמוהו? כאן לרגע ובשני לא? ומה הוא בכלל? זיכרון שהספקתי לשכוח? אולי בכלל הוא תשוקה? אולי חלום שעוד לא חלמתי, או בכלל משהו שאני לא יכול להגדיר במילים, רק בתחושות וצבעים ודמיון?
ניסיתם פעם לאלף את הרוח?
אז חיכיתי, כמו שחיכיתי תמיד. יום, ועוד יום. ואיכשהו הגיע כבר סוף השבוע. אבל לא דאגתי, זה בסדר. מי כמוני יודע שאי אפשר לצפות אותו. הוא בא כשהוא רוצה ונעלם כשבא לו. ממש כמו הרוח. ניסיתם פעם לאלף את הרוח?והנה, הוא בא, באמצע הלילה. נעמד ליד המשקוף של הדלת, בצללים, אבל זיהיתי אותו מיד. יש לו נוכחות כזו, הילה שגורמת לעור לעקצץ בנעימות, כמו פלומת כנפיים רכה מלטפת.
כמו תמיד, איבדתי את נשימתי לרגע, אבל הנחישות שלי התגברה והתנערתי מהשיתוק הרגעי שאחז בי. חייכתי אליו וטפחתי על המיטה, מסמן לו להתקרב, כמו שעשיתי תמיד. דיברתי אליו בלחש, כמו שדיברתי תמיד. כל כך עדין ושברירי, שלא יתפוגג מהקול הרם שיש לי בדרך כלל.
הוא הביט בי בפנים ללא פנים ושתק, נשאר בצללים, אבל לא נעלם. וכששלחתי אליו יד, הוא לא ברח. ופתאום הלב מתחיל לדפוק בטירוף שלא חוויתי, וכשהאצבעות שלי כמעט ונגעו בשלו הוא התחיל להתפוגג. אני לא יודע מה עבר עלי, אבל קפצתי וניסיתי לתפוס אותו. לא הצלחתי. מצאתי את עצמי מרוסק על הרצפה.
כשהשותפה שלי נבהלה מהרעש ובאה לבדוק אם הכל בסדר, הסברתי לה מה קרה. היא הסתכלה עליי במין מבט מוזר ואמרה לי שבטח חלמתי חלום.
חזרתי למיטה שלי והתחלתי לחפש אותו, במגירות הקטנות שבפנים. התחלתי להעיף הכל החוצה, כמו שקורה כשמאבדים משהו ומחפשים בארון וזורקים את הבגדים לכל עבר. העפתי החוצה את הזכרונות ואת הפחדים, ואת הסודות שהיו מקופלים בזוגות, כמו גרביים, ואת הכאב שכבר צבר אבק כי לא התייחסתי אליו. ורק בסוף, חשבתי שאולי כדאי שאבדוק את התשוקה.
המגירה של התשוקה היתה קצת מבולגנת. אולי בגלל שהיא עמוסה בכל כך הרבה דברים, אני לא יודע. אבל אני, אני תמיד מוצא את התבנית הנסתרת בבלגן שלי, את הסדר בכאוס הפרטי. ופתאום המרחב הזה נהיה לי הרבה יותר נוח. ידעתי איפה הכל נמצא. כל מה שהייתי צריך זה רק לחשוב, והופ... הוא נמצא בקצות אצבעותיי.
ובאמת כך היה. חשבתי, והוא הופיע. זרם דק של ערפל מתוך המגירה, כמו הג'יני של אלדין, רק ששלי לא מוכן למלא את המשאלות שביקשתי.
ושוב השיתוק, ושוב הנחישות, ושוב הלב שדופק בפראות. נעמדתי בשקט, בין הצללים שלי, ושתקתי.
אני חושב שהוא היה מופתע. אחרי הכל, הוא זה שתמיד בא אלי, אף פעם לא באתי אליו. איכשהו, בתוכי, ידעתי שאיזשהו רגש עובר עכשיו בגוף שלו... כל קווי המתאר שלו רטטו לשבריר שניה, ומיד חזר לעצמו.
הוא מוצק יותר הפעם, כמעט ולא שקוף. אני יכול להריח אותו ויש לו ריח של אלף טיפות גשם בשמש של סתיו כתום שכזה, וזה הריח הכי נפלא בעולם. ולשבריר שניה, הרגשתי את קווי המתאר שלי רוטטים, כאילו יד נעלמה טילטלה אותי בפראות אבל החזיקה אותי במקום בו זמנית.
אצבע בודדה משרטטת קו נעלם על שפתיי, על לחיי ועל צווארי, מגע קל שבקלים שמשאיר בי צלקת שלא תיעלם לעולם. אל האצבע הזו נוספת עוד אצבע, ועוד אחת, ופתאום הוא כף ידו מלטפת את צווארי ומושכת אותי אליו, אל הפנים ללא פנים שלו.
אני מצליח לראות רמז של תווים, אבל תוך רגע הם נעלמים, משאירים אותי ללא נשימה. ביד רועדת אני מנסה ללטף את פניו, אבל ידי שוקעת לתוכו, וחום עז עוטף אותי, את כולי. אני מרגיש אותו מתחת לעור, כאילו קרני שמש זורחות מתוכי החוצה בתחילתו של יום חדש, מביאות איתן הבטחה עלומה למשהו עצום, אבל כל כך פשוט.
אני מקרב את פניי אליו, ורגע לפני ששפתיי נוגעות בו, אני מועד קדימה, נופל לתוכו, דרכו, על החול הקריר.
מצאתי את עצמי על חוף הים, מתישהו לפני הזריחה, מבולבל ומטושטש, ממלמל שטויות על שמש בלי פנים וטיפות של סתיו. משהו בתוכי התפרץ והתחלתי לרוץ, לחפש. השמש בתוכי נעלמה והשאירה במקומה חלל אפל וקר. הייתי חייב למלא אותו, וידעתי, ידעתי שאם אמצא אותו, השמש שוב תזרח.
כמה ימים אחר כך, פגשתי במקרה את ההוא שאהבתי. הוא לא השתנה. החיוך העקום, העיניים התמימות, הקסם הבלתי נדלה שהפיץ סביבו כמו פרומונים. הבנזונה לא השתנה. אבל הוא עלה אליי לקפה "לזכר ימים עברו" מה נקרא. וכן, הזדיינו, "לזכר ימים עברו".
ואחרי שסיימנו, ושתקנו קצת, שאלתי אותו למה בעצם אנחנו לא יחד. הוא חייך, משך בכתפיו ושתק. צחקתי בשקט וליטפתי את הזיפים שלו. רכים כאלה, נעימים.
אחרי שהוא נרדם, סובבתי את הגב אליו והתמתחתי, כמו חתול, אבל בשקט, שלא יתעורר. ובדיוק כשפקחתי עיניים, ראיתי את התשוקה.
אבל הפעם, היו לה פנים.
- תודה ללירן, איש יקר ונדיר, שחלק איתי את הסיפור שלו. קשה לתאר איזו אש הסיפור הזה הצית בתוכי, וגרם לי לשבת לכתוב את הקטע הזה, באמצע הלילה. תודה, לירנים.
יש לו נטיה מעצבנת להיעלם פתאום
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
