טרור עכשיו

מוזר. כש"גריינדהאוס" של קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז פוצל מפורמט של דאבל־פיצ'ר לשני סרטים נפרדים, טרנטינו הוסיף כמעט חצי שעה ל"חסין מוות" שלו — ויצא לו סרט שאין בו דקה מיותרת. רודריגז מצידו לא נגע ב"פלאנט טרור", ויצא לו סרט עם איזה 20 דקות מיותרות. לכו תבינו.

20 הדקות המיותרות האלה, שמתרכזות בעיקר בשליש הראשון, מונעות מ"פלאנט טרור" את התואר — הקצת ארוך — של סרט העאלק־אימה הכי פסיכי והכי היסטרי שנעשה אי פעם. מצד שני, הוא לא נורא רחוק מזה. ומצד שלישי, זה אומר שהתואר הנ"ל נשאר אצל From Dusk Till Dawn, גם הוא של רודריגז, ככה שאיך אומר סבא שלכם? מעליש.

הסיפור — וזאת, האמת, מילה די גדולה בשביל הסרט הזה — הוא על מתקפת זומבים שנוטים לבעבע כשהם עצבניים, על חבורת בני אנוש שמתייצבת מולם ועל המון איברים כרותים ו/או מרוסקים ו/או נוזלים (כולל הזין של טרנטינו, בהופעת אורח בלתי נשכחת אפילו בסטנדרטים שלו). אבל בעיקר ראוי לציין את בת האנוש רוז מק'גוון. בטח כבר שמעתם שבשלב מסוים יש לה מכונת ירייה במקום רגל וכל זה, אבל תקשיבו: לבחורה הזאת יש יותר סקס־אפיל ברגל אחת ממה שלרוב הנשים יש בשתיים. לעזאזל, בשלוש.

בסך הכל, "פלאנט טרור" עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות: נורא מצחיק אותך ונורא מגעיל אותך, כשבקטעים הכי טובים הוא עושה את זה במקביל. אם לסכם אותו במשפט אחד, הוא טראש במובן הכי טהור וחיובי של המילה. ואם כבר מדברים על משפטים, אז תחשבו עליו מה שתחשבו — אבל אי אפשר שלא לכבד את הסרט שהעניק לנו את השורה "מיותר כמו הזין של האפיפיור". זאת פואטיקה, רבותי. פואטיקה.

אהבת? תאהב גם את טרילוגיית "מוות אכזרי" של סם ריימי. אוי, כמה שהאיש הזה ידע להצחיק לפני שהוא הלך לביים עכבישים