נאמן או תוקפן – שני טיפוסי כלבים בספרות המערב
הקשר בין האופן שבו בעלי-חיים נתפסים בתרבות ומיוצגים בספרות לבין טיבם במציאות הוא רופף למדי. "השועל הערום", "הזאב האכזר" וגו', אינם אלא סטריאוטיפים שרירותיים למדי; השועל אינו ערום יותר והזאב אינו אכזר יותר מטורפים אחרים. לעומת זאת, נראה כי כשמדובר בכלבים – התפקוד התרבותי והספרותי שלהם מושתת, ולו במידה מסוימת, על תכונותיהם והווייתם במציאות. הכלב, שהוא בעל-החיים המבוית הראשון, בוית מן הזאב לפני כ-14,000 שנה. תהליך הביות מבוסס על סלקציה של פרטים לפי תכונות הרצויות לאדם, ותכונות אלה מועברות לצאצאים וכך מעוצב הגזע מבחינה גנטית לפי צורכי האדם. תכונות של זאבים תועלו לאדם בביות; כך, למשל, כישוריהם לצוד תועלו לעזר לציד והטריטוריאליות שלהם תועלה להפיכתם לכלבי שמירה. באופן דומה, הקשר החברתי החזק בין פרטים בלהקת זאבים והמבנה ההיררכי, שלפיו הפרטים מצייתים לראש הלהקה, הוסב לנאמנות ולציות לאדם. בנוסף לכך, הברירה המלאכותית עיצבה את הכלב הבוגר כגור נצחי, באופן שמגביר את התלות שלו באדם ומנציח תכונות – הן פיזיולוגיות (כגון, התקצרות החוטם והתעגלות הגולגולת) והן התנהגותיות (כגון, נטייתו לשחק) – הקשורות לפונקציה של הכלב כחיית מחמד. לפיכך, הטענה שהכלב הוא יצור נאמן אינה רק האופן שבו מגדירים בני-אדם כלבים, כפי שהם מגדירים חיות בר, אלא בני-אדם יצרו – ואף ייצרו – את הכלב כיצור נאמן. לא מדובר בהבניה תרבותית, כמו במקרה של "השועל הערום" או "הזאב האכזר", אלא בהבניה ממשית, גנטית.
ואכן, הדימוי הנפוץ ביותר של כלבים בספרות הוא דימויים כאידיאל של נאמנות. הייצוג המכונן של מודל זה בתרבות המערב הוא ייצוגו של ארגוס, כלבו של אודיסיאוס, באודיסיאה. עשרים שנה חיכה הכלב ארגוס לאדונו, אודיסיאוס. חיותו ניטלה ממנו בשל הצער על הניתוק מאדונו, אך הוא נותר בחיים בציפייה לאדונו. משחזר אודיסיאוס, ניענע ארגוס בזנבו ומת. ארגוס הוא דמות משנית ביצירה ותפקידו העלילתי מתמצה בלהוות מופת של נאמנות על רקע הנאמנות המוטלת בספק של פנלופה, אשתו של אודיסיאוס. סיפורים מודרניים הנענים למודל זה ומתמקדים בקשר החם שבין בני-אדם לכלבים כוללים את פנג הלבן, גיבור ספרו של ג'ק לונדון (1906), שאף על פי שגיבורו הוא 75% זאב בר ורק 25% כלב ובתחילת חייו גדל ללא מגע עם בני-אדם, לקראת סוף הסיפור הוא הופך לכלב נאמן לאדם; "אדם וכלבו" של תומס מאן (1919), המתאר את יחסיו הקרובים של המספר עם באושן, כלבו; פלאש, הביוגרפיה הכלבית של וירג'יניה וולף (1933), העוסקת בכלבה הנאמן של אליזבת בארט, שמעדיף להיות ספון על המרבד שלרגליה מאשר להתרוצץ בחוץ; לאסי שובי הביתה של אריק נייט (1938), שבו כלבה גומעת מרחקים עצומים כדי לשוב למגדליה האנושיים שמכרו אותה; ועד סיפורים בני זמננו, כגון טימבקטו של פול אוסטר (1999), אשר במרכזו עומדים יחסיהם של ווילי הנווד ומיסטר בונס, כלבו הנאמן.
באופן אירוני, סיפיון וברגאנסה, שני כלבי החוצות העומדים במרכז הנובלה "שיח כלבים" של סרוונטס, דנים באופן שבו כלבים נתפסים בתרבות האנושית:
סיפיון: אני שמעתי כי מפארים ומוקירים את זיכרוננו האדיר, את הכרת תודתנו ואת גודל נאמנותנו עד כדי כך שמציגים אותנו כסמל הידידות. בוודאי ראית (אם שמת לב לדבר) שעל מצבות הבהט, אלה שבעלים ונשיהם טמונים תחתן, חרותים דיוקנאותיהם של בני הזוג ולרגליהם דמות של כלב, כאות לכך שבני הזוג שמרו זה לזה בחייהם אמונים וידידות ללא רבב.
ברגאנסה: היטב ידוע לי הדבר, וגם ידוע לי על כלבים מכירי טובה שהשליכו עצמם עם גוויות אדוניהם אל בור הקבר. אחרים נשארו אצל הקברים שבהם נטמנו אדוניהם ולא משו ממקומם, בלי לאכול, עד בוא קיצם.
אך לנאמנות זו, שטבע האדם בדמו של הכלב, יש צד אחר – הנאמנות נתפסת כמבורכת כאשר יחסי הכלב ומטפלו האנושי עומדים במוקד, אולם ההגנה על המטפל האנושי כוללת גם תקיפה של בני-אדם זרים, וכשיחסי הכלב ואנשים זרים לו עומדים במוקד, הוא נתפס כתוקפני ומאיים. על הדיאלקטיקה הזו של הכלב כבר עמד סוקרטס, כפי שמתואר במדינה לאפלטון:
אני: לא נתנו דעתנו על כך, שאמנם ישנם טבעיים, שאתם מציאותם לא שיערנו, והם נושאים בתוכם את שני ההפכים יחד.
גלאבקון: וכי היכן?
אני: אפשר לראותם גם בין שאר בעלי-החי, אבל ביותר בזה שהבאנוהו דוגמה לשומר. הרי בודאי יודע אתה על-דבר הכלבים האצילים, שיש להם מדה זו בטבעם, שלגבי הקרובים והמכרים הריהם נוחים עד כמה שאפשר ואולם לגבי זרים יחסם מהופך. (...)
אני: כשהוא רואה זר, הריהו מתמלא חמה, אפילו לא קבל ממנו לפני כן שום רע, אבל כשיראה מכר, יחבבהו, אפילו לא קבל מימיו שום טובה הימנו.
כמו-כן, במקרים רבים רודנים משתמשים בכלבים לדכא חלשים וכך הכלב נתפס בקרב החלשים כסמל לדיכוי. הדוגמה הקדומה המובהקת ביותר לכלב שנוא היא דמותו המיתולוגית של קרברוס, שתפקידו למנוע יציאה מהשאול ובהשאלה משמש שמו כתיאור לשומר נאמן אך אכזרי. בספרות בת זמננו ניתן לציין בהקשר זה את כלב לבן (Chien Blanc) של רומן גארי (1970) שבמרכזו באטקה, כלב שאומן על-ידי גזענים בארצות-הברית לתקוף בני-אדם שחורים, ואת חרפה (Disgrace) של ג'.מ. קוטזי (1999), שבו יורה חבורת פושעים שחורים בכלבים, אשר סימלו עבורם את האפרטהייד בדרום-אפריקה. בנוסף לכך, לעתים הנאמנות זוכה לבוז, והכלב נתפס כסמל ליצור כנוע, חסר עצמאות ומושפל. כך מתפקד הכלב במשל האיזופי "הזאב והכלב":
זאב אחד ראה כלב מגודל קשור בשלשלת ושאלו: 'מי הוא שקשר אותך ופיטם אותך במידה כזאת?' ענהו הכלב: 'הציד, אבל מי ייתן ולא יעלה דבר כזה בחלקו של ידידי הזאב! שקול הרעב כנגד שלשלת כבדה!'"
אותה תכונה, שטבע האדם בכלב מבחינה גנטית בעת תהליך הביות, מוצאת אפוא גילומים שונים בייצוגים של כלבים בספרות. הכלב מוצג בספרות המערב כמופת של נאמנות, כתוקפני, או כיצור כנוע.
נעמה הראל כותבת דוקטורט באוניברסיטת חיפה על ייצוג בעלי חיים בספרות
