אין מתגייסים? אין מנהיגים!
כשבני הנוער חשים שהמנהיגים ירקדו בחתונת בת האדמו"ר אך לא יבקרו משפחת חלל צה"ל, אין פלא שהם לא ששים להתגייס
מנהיגות, אמר פעם חוקר מפורסם בתחום המנהיגות, כמוה כאהבה; כולנו חשים בנוכחותה אך מתקשים להגדירה. ואכן, לאורך ההיסטוריה האנושית מנהיגים שיחקו תפקיד מכריע בעיצובן של חברות אנושיות, בשימורן, ובהצלחתן בשדה הקרב. חזונו של המנהיג ודבקותו בערכי המוסר של החברה אותה הנהיג היוו דבק מלכד למונהגים שתחתיו, כוח מניע לנאמנותם לדרכו ולאמונתו, ה"שירה" שהובילה את החיילים לקרב. הוא היה ראשון הדבקים בערכים שבשמם הנהיג את אנשיו והובילם לשדה הקרב ולהקרבה האולטימטיבית של האדם.
רבים ממנהיגי ישראל בתקופת טרום הקמת המדינה ובעשורים הראשונים לאחר הקמתה ייצגו נאמנה את המנהיגות המוסרית, הדבקה במימוש האידיאולוגיה הציונית שבהם האמינו, החותרת למימושם של ערכים מוסריים ולאומיים, תוך "הצנע לכת" באורח חייהם הפרטיים. נשיאינו הראשונים התגוררו בבתים צנועים, ורבים מראשי ממשלתנו ושרינו ראו עצמם שליחי האומה והעם היהודי. ברם, למרבה הצער, ימים אלה חלפו עברו להם ואנו עדים לחברי ממשלה וכנסת שאינם מפגינים עוד מנהיגות מוסרית, שאינם רואים עצמם כשליחי הציבור והעם, שאינם מחויבים אלא לעצמם, לביתם ולכיסאם.
הדוגמאות לכך רבות ומגוונות; בשעה שחיילי צהל נלחמים בלבנון (הראשונה) ובשטחים, ראשי המדינה וחברי הכנסת משתתפים בחתונת נכדו של אדמו"ר זה או אחר שלא רק שלא יתגייס לצבא, אלא אינו רואה את עצמו מחויב למדינת ישראל; חברי כנסת ש"סידרו" תפקיד בטוח לילדם בצבא; ראשי ממשלה ושרים הנחשדים שעשו לעושרם בדרך ישרה ופחות ישרה, ואומנים שמקבלים זמן מסך רב למרות שנמנעו במפגיע מלהתגייס לצבא.
אם בחרדים עסקינן, קבוצה ההולכת וגדלה בתוך המדינה, הרי שמנחם בגין, מנהיג מוסרי ברמ"ח אבריו, עשה טעות גדולה כאשר פתר את כל החרדים בשנת 1977 מגיוס החובה לצבא (עד אז היו מכסות פטור לחרדים הלומדים בישיבות). ברגע שהוצאה קבוצה זו מחובת השירות הצבאי היה זה רק עניין של זמן עד שנערים אחרים יצפו במתרחש וישאלו עצמם מדוע אני ולא הם? מדוע מנהיגי מדינתי מטפחים את החרדים שאינם תורמים לצבא ולמדינה ואילו אותי שולחים לשדה הקרב? מדוע הם נוהרים לחתונת בן השר החרדי אך נמנעים מלבקר את משפחתו של הפצוע הקשה ביותר של צה"ל ממלחמת לבנון השנייה? מדוע הם מחזקים את החינוך החרדי על פני הממלכתי?
הדבר משול לפתיחת פתח בסכר מים – ברגע שהסכר נפרץ אין לך עוד שליטה על כיוון ערוצי המים. מאז הפטור המפורסם והגידול הניכר במספר החרדים שאינם מתגייסים לצבא, חלה במקביל עלייה במספר החילונים שאינם מתגייסים לצבא, ואינני מדבר על נוער השוליים בחברה החילונית. במצב מעין זה, אל נתפלא כי אחוז בני הנוער החשים מחויבות לצבא יורד משנה לשנה.
ניצחון הרוח
מדינת ישראל, וחשוב מאד שנבין זאת, איננה כשאר המדינות ולו רק בגלל שאויבנו מחכים לחולשתנו. אובדן המוסריות של ההנהגה יוביל להתנוונות המוסרי החברתי, וכפועל יוצא להתמקדות הפרט בחייו, בכספו, במשפחתו ובעבודתו. החברה כ"חברה" תיעלם והמוטיבציה לשרת בצבא ולשמור על המדינה מפני אויביה הרבים תהיה אז מנת חלקם של בני נוער וחיילי מילואים מעטים ביותר.
צבא שכירים, כזכור לנו ממלחמות של אחרים, אינו חדור את המוטיבציה שיש לצבא העם, השואב את חייליו מקבוצות מגוונות בחברה, לא בעיקר מאלה מעוטות היכולת כפי שקורא בארצות מערביות אחדות מעבר לים. גישה של איש-איש לביתו, איש-איש תחת גפנו ותאנתו תוביל, חס ושלום, לכך שהמעטים שעוד תורמים למדינה יחושו כי אינם מוכנים עוד לפגוע במשפחתם, לסכן את עתיד ילדיהם ונשותיהם ויימנעו עוד מלהגיע לשדה הקרב.
ביום פקודה יישארו רבים מהם בבית ולו רק הואיל ויחושו כי מנהיגיהם לא יסייעו למשפחתם במקרה ולא ישובו מהמלחמה. כדי למנוע מצב זה כדאי שנתמקד בדבריו של אחד העם הקורא לציונות רוחנית על-פני זו הטריטוריאלית בלבד; שהרי, כדי להחזיק באדמתנו אנו צריכים את האמונה בצדקת דרכנו וזו למרבה החרדה איננה מנת חלקם של צבורים גדלים והולכים במדינת ישראל.
ד"ר יזהר אופלטקה הוא ראש המסלול למנהל, חברה ומדיניות החינוך באוניברסיטת בן גוריון
מתגייסים בבקו"ם
צילום: אבי אוחיון, לע"מ
מומלצים
