בלוז לכחולי המדים
את מלחמת לבנון השניה יזמה הרשות המכהנת, אבל מי שנשא בעול היו השוטרים הצפוניים, שלקחו על עצמם את משימות פיקוד העורף שלא תפקד. "מרחב גליל, יומן מלחמה" הצליח ליצור תמונה לא שיפוטית ומרגשת של הגיבורים הצפוניים. אריאנה מלמד הזילה דמעה
ביום העצמאות ה-59 הדליק פרג' פארס, מפקד תחנת המשטרה של קריית שמונה, משואה לתפארת מדינת ישראל. ב"מרחב גליל, יומן מלחמה" האירוע הזה חותם סרט מעולה שפארס הוא אחד מגיבוריו. הבמאי עמית שליו אינו תוקע מיקרופון לפרצופו כדי להתעדכן ברגשותיו ברגע הגדול. אין צורך. אנחנו יודעים מדיבורו המינורי של האיש שהתרוצץ מנפילה לנפילה, על פני עיר שהופקרה לגורלה, כי רגשותיו מעורבים. וגם שלנו, כצופים.
בפריים קטן על המסך אנחנו שומעים את דליה איציק מלהגת על "סיפור ההצלחה של מדינת ישראל". בפריימים הגדולים יותר של המוח אנחנו זוכרים מלחמה מיותרת, בלגן אינסופי, פוליטיקאים שלא ראו ממטר את מליון יושבי המקלטים - ושוטרים. המון שוטרים מתרוצצים, מתנשפים, מודאגים, לפעמים מבוהלים ממש, מנסים לעשות קצת סדר, להשיב ליושבי בתים קורסים מעט תחושת ביטחון, ולמדינה קורסת – את התחושה שעדיין יש שם מוסדות מתפקדים.
אם קראתם את דו"ח מבקר המדינה על מצב העורף בעת המלחמה, אתם וודאי יודעים כי המשטרה נכנסה לתוך הוואקום שהותיר פיקוד העורף, שפשוט לא תפקד. ב"מרחב גליל, יומן מלחמה", הסיטואציה ההזויה הזאת מיתרגמת לסצינה בה יושבים שוטרים שוחרי טוב בתחנה ומעבירים לעצמם קורס בסיסי בבליסטיקה, כשמכשיר הקשר בתפקיד בית, האצבעות הנשלחות לעברו מייצגות קטיושות, והגברים העייפים סביב השולחן מנסים לברר לעצמם איך היא נופלת. עד מהרה נופלות יותר מדי, ולכל מקום מגיעים שוטרים, שמתברר כי הם אמורים להיות הכתובת לכל מצוקותיה של האוכלוסיה האזרחית שהופקרה. במקום שבו המדינה מתאיידת, הם השרידים האחרונים לאפשרות קיומה.
הצבה חכמה של מצלמה
"ברדק אחד גדול", אומר פרג' פארס, איש שדיבורו מתון. הוא ואחרים מוצאים את עצמם אחראים לתחזוקת מקלטים, מנסים לסייע במזון, מכבים שריפות, מלטפים נפגעי הלם, נועלים יפה את ביתה של פצועת חרדה וממהרים עם הסלולרי שלה למרפאה, שלא תרגיש בודדה ומנותקת. "המלחמה מייצגת את השילוב המופלא הזה שבין העוצמה האזרחית לחוסן הצבאי", מלהג ראש הממשלה, שהחליט לצאת למלחמה הזאת ולא להשאיר מבוגרים אחראיים בחזית העורף.פארס, אנשיו ומפקדי תחנות אחרים בגליל, היו המבוגרים האחראים היחידים, ודרך עיניהם תמצאו כאן לא רק את הייסורים האזרחיים, אלא גם את בעיות היסוד שהקטיושות חשפו שוב: דו קיום שברירי בין יהודים לערבים במרחב, אפליה איומה של הציבור הערבי שלא היה לו אפילו מקלט ציבורי אחד לשבת בו במהלך המלחמה, נעבעכיות כללית של רשויות עייפות, לא-מתוקצבות, שמזדחלות אט אט בשולי חלום ההצלחה הישראלי.
ואת כל זה הייתם יכולים לראות בלי מילת ביקורת אחת בקריינות. רק בהצבה חכמה של המצלמה מול שוטרים יגעים, ובעריכה נבונה שמדברת יפה וטוב יותר מכל זעקת מחאה. אולי אדם בוגר אינו אמור לחוש שגרונו נלפת ונחנק מדמעות באמצע סרט דוקומנטרי מלא בשוטרים מתרוצצים מברדק לברדק, אבל זה בדיוק מה שקרה לי, ובזה כוחו של הסרט.
מרחב גליל, יומן מלחמה
מומלצים
