מכת ברק

המטאור

ב-17 במאי 99' מכניע אהוד ברק את נתניהו. ברגע שבו מזנקת מעלה עמודת הניצחון שלו במדגם של ערוץ 2, אני ניגש לחלון וצורח משמחה אל תוך הלילה החם. אחר-כך אני יורד ומצטרף לאלפי החוגגים בכיכר. באותה שעה ובאותו מקום נדמה שניצחונו של ברק מחובר במחזור הדם להפגנת השלום האחרונה ולרצח שארע בקיצה – צדק פואטי מאוחר שאמור למחוק את חיוך המנצחים של יגאל עמיר, לכבות את תבערת המציתים ולהשיב הכל אל מסלול השלום. האוויר גדוש תקווה, ויש נטיה אנושית לסמוך כמעט בעיניים עצומות על מנהיג המתאים למפה הנפשית שלנו. להרפות. לקוות שיעשה את כל העבודה.

בחודשים שלאחר נצחונו של ברק אני ממעט לנסוע לשטחים, מסקר בתוך ישראל, מתפעל מדי פעם במאמר מערכת קצר מהתנהלותו של ראש הממשלה החדש. אחרי שנות "הבלבלה" המתוחות של ביבי, שבהן חשו רבים מאוד כי הם נתונים בידיו של איש גחמני ונפחד, נדמה שהארץ שבה לידיו של כבאי, אדם מהסוג שאבי נהג לכנות "בחור אחראי." ברק מגיע עם תוכנית פעולה מפורטת, לוח זמנים וצוות מסור. הוא שם סוף מהיר וגלוי לשרידיו של תהליך אוסלו, מטהר כשליח את מה שנותר ממנו כדי להתקין מכניזם מדיני חדש ולנוע מיד אל סיומו של הסכסוך הגדול.

אהוד ברק. חזיונות והבטחות גדולות (צילום: דודי ועקנין)

ישראל ברוג, אביו של ראש הממשלה החדש מזכיר לי את אבי. כאילו הגיע במכונת זמן מאיזו ישראל ישנה. הוא ישיש כבן תשעים ששמו כשם אבי, נמוך קומה כמוהו, שברירי אך נמרץ. דירתו בקיבוץ צנועה. יש בה ריהוט שמזכיר לי את בית הורי. הכל נראה ונשמע מוכר: צילומי הילדים, הספרים, רוח הדברים, השפה, תמונת העולם.

הוריו יכלו להיות הורי, חושב הכותב, וכבר הוא משוחד, שוגה על נקלה. כך גם אני נשאב, כישראלים אחרים, אל המסלול רב התנופה של המועמד המטאורי ברק, המשובץ בסמלים, חזיונות והבטחות גדולות. אולי אני מוצא שם הגנה ממראות האש בזירות התבערה שבהן אני מבקר באותה תקופה.

לפני הבחירות אני יושב בסלון של הברוגים בקיבוץ. אנחנו שותים תה בכוסות זכוכית ומכרסמים ביסקוויטים. מהחלון נפרש נוף הקיבוץ: ברושים כהים, חדים כחרבות, כרי דשא, בתים נמוכים ללא גדרות, מגדל מים. המשפחה מקליטה את הראיון איתי במכשיר הקלטה ישן. כך ביקש הבן, כדי למנוע אי הבנות. דיבורו של האב איטי, של האם מהיר. הם נזכרים כיצד באו פעם לבקר את אהוד בצבא, "וראינו מין קטן כזה עם מקלע ענק." כשאני שואל מהו נאומו הטוב ביותר של הבן, אומר האב: "ההספד על הקבר של יוני" – אחיו של מי שהוא כעת יריבו.

שני המועמדים, ברק וביבי, מגיחים מתוך קורות חיים דומים להפליא: ילידי הארץ, קציני סיירת מטכ"ל, בוגרי אוניברסיטאות אמריקאיות. "שניהם מצטלמים טוב, מסתדרים עם התקשורת האלקטרונית... חדים, בהירים, קולחים, קטגוריאליים, מגולחים למשעי... צברים מצליחנים, עמוסי תארים ואשראי מעשי... התגלמות השאיפות של הישראלי המצוי," סיכמה ד"ר שרה שמר את הדברים כשלוש עשרה שנים לפני כן, במוסף "חדשות" שחזה בדייקנות את הצמד שירוץ לתפקיד ראש הממשלה סמוך לסוף המאה. נתניהו היה אז שגריר ישראל באו"ם, בן 37, וברק אלוף פיקוד מרכז, בן 44.

בסלון הבית אני שואל את האב ישראל ברוג על העבר, תר אחר מפתח הטמון בילדותו של המועמד לראשות הממשלה. כך אני נוהג בהולכי בעקבות מציתים, משוררים, סופרים ורוצחים, וכך גם כאן, בבית הוריו של האיש שמבטיח לגאול את הארץ ולהביאה לחוף מבטחים. אפשר אולי לראות גם בברק הבן מעין "שליח" – איש שחותר לגאולה אבל מביא את האש הגדולה. לעת עתה, לפני הבחירות, בעת שהכל חבוי עדיין במעי העתיד, הוא מצטייר ככבאי.

אני שואל ומשפחת המועמד משיבה.

זו זכות היתר של הכותב: דלתות נפתחות בפניו אל מקום שלא הוצג לפני כן לראווה. בשולי ההיסטוריה של הבית טמון לא אחת דבר מה שהוא לב הסיפור.

האב ישראל מספר לי על רצח כפול.

לילה אחד, בשנת 1912, כשהיה בן שנתיים, פרצו שודדים לבית הוריו בכפר פשטאלט שבליטא, כי נפוצה שמועה על כסף שהטמינו שם הרוקח ראובן ואשתו פרידה. במהלומות פטיש הם רצחו את סבו וסבתו של אהוד ברק. "אני לא זוכר כלום מאז, אבל אח שלי מאיר זוכר," אומר שרוליק. אחיו מבוגר ממנו בשנתיים.

בעודו ישן נופץ עולמו לרסיסים. הסבתא, אם האב, גידלה את שני האחים. "גדלנו כיתומים, הייתי שונה מילדים אחרים." כעבור שנתיים נמלטה איתם הסבתא מפני המלחמה במסע לאוקראינה. מגיל חמש הוא זוכר מנוסה עם "אשה זקנה ובת דודה צעירה," מגורים זמניים, נדודים, ואת הזדקנותה של הסבתא – אובדן קו ההגנה האחרון. העולם הוא מקום של אי-ודאות קבועה, ושרוליק למד לנשוך שפתיים, ולהמשיך כי אין לאן לסגת. הוא היה לאדם עם גרעין פנימי חזק, שסומך רק על עצמו.

לבניו הנחיל ישראל ברוק הוויה ישראלית חילונית ובה מוטיב ששב וצץ בנאומי הבן על קברי לוחמים: מותם של צעירים כהשתלשלות טבעית של מאבק תמידי. בבית הזה למד הבן הבכור אהוד לאתר ללא הרף תקלות, ולהשקיע את כל ראשו בפתרונן. להתגבר על הפחד. כשגדל הלך ל"יחידה" והפך לחייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל. הילת סיירת מטכ"ל רחפה מעל ראשו של ברק במשך שנים רבות. הוא היה בנה המטופח של עילית האליטות הישראלית. נכדו של הנרצח חסר האונים.

כעת האב ישראל הוא איש זקן מאוד, ובכורו נוטל על עצמו את הנהגת המדינה. זה הבן שנולד בצריף עץ מצופה נייר זפת על גבעת הקיבוץ החשופה, ומרגע היוולדו ליוותה אותו הציפיה – שמתהווה לא אחת בבתים שידעו אסון – להקים חומה בצורה מפני מוראם של החיים.

אהוד ברק על כס היו"ר בית מפלגת העבודה (צילום: דנה קופל)

ברק מנצח בגדול, אך העתיד הוא ממלכת אי הוודאות. מולו ניצב המנהיג שעימו יהיה חייב להגיע לפתרון הסכסוך: הראיס יאסר ערפאת. שנים רבות ראה ברק את ערפאת מבעד לכוונת רובה הצלפים. כעת הוא אמור לנהל משא ומתן גמיש ומוצלח עם אדם מורכב שהוא היפוכו.

"ערפאת הוא בעל זהות ניידת שכל הזמן מדמיין את המציאות מחדש וצף הלאה," תיאר באוזני פרופסור שאול משעל באותם ימים את הפרטנר של ברק. "בעולם תזזיתי, רב משתתפים ותהפוכות, ערפאת הוא פעם זנב האריה ופעם ראשו. תמיד מתקדם על רצף גמיש של חיבוק וחניקה, דקירה ונשיקה. מומחה מאין כמוהו להבנות נסתרות שהאמון האישי ממלא בהן תפקיד מרכזי. מי שגדל בבית ערבי עם שתי אמהות והמון ילדים, חי את המיקוח מרגע בואו לעולם. זה סוג מחשבה אחר לגמרי משלנו, וקשה להבינו."

על-פי ניתוחו של הפסיכולוג עופר גרוזברד, בעוד ערפאת הוא מעורפל, רגשי, מרובה משמעויות, ופועל כמגינם של החלומות הפלסטיניים – מכוון תמיד אל התהליך עצמו ולא אל המצב הסופי – חותר הנבחר ברק אל סיום מהיר של הסכסוך. מול החשיבה הלוגית של ברק, קובע גרוזברד, מציב ערפאת חשיבה אסוציאטיבית, דמוית חלום, היכולה להכיל ניגודים באותה נשימה ובאותו משפט. "מה שנראה לישראלי כרמאות ואי עמידה במילה, היא דרכו הגמישה של ערפאת לנהל משא ומתן ולמשול בעם אכול ניגודים."

מן המפגש בינהם תישאר צרובה בזיכרון תמונה אחת – ובה דוחף ברק בידו את גבו של ערפאת בעד פתח באתר השיחות בקמפ דייויד.

"שום דבר לא זז אצלנו חוץ מהצרות," אומר לי נאדם.

הוא מדבר על אימו, על אחיותיו, על אחיו הרופא בחברון, על חברים מהמחנה, פליטים ובני פליטים, אנשי מעמד הפועלים וניצני המעמד הבינוני, כפריים, פלאחים. כל מי שרחוק מהצלחת של ערפאת, שסמוכים עליה כשמונה מאות או יותר מקורבים ובניהם, בעלי זיכיונות, קצינים וקבלנים גדולים. ההכנסה של נאדם לא גדלה בשנות אוסלו. יש לו משכורת קטנה כמדריך מאונר"א, וכמה פעמים בחודש הוא מקבל כמאה וחמישים דולר כאשר עיתונאי כמוני שוכר אותו כמלווה. הסגר מרושש את האנשים סביבו. ישראל היתה מטה לחמם, ועתה הם מתבקשים לחכות עד שפלסטין תתפתח, עד שהסכם אוסלו שבוטל יוחלף במשהו אחר שברק מציע, עד שהשיחות המתפתלות בין ערפאת לברק יגיעו לסיומן. הם מתבקשים להשאר בכלוב הפח הלוהט של "ההמתנה."

נאדם חש על בשרו את מה שנעלם מעיני ישראלים רבים, וייחשף בעולם האקדמי בשנת 2004, במחקרו של מרקוס בוילון, דוקטורנט של פרופסור אבי שליין בסנט אנתוני קולג' שבאוקספורד, העוסק ב"ביזנס השלום." רק האליטות – הישראלית, הירדנית והפלסטינית – נהנות מן ההסכם. המנהיגים, עוזריהם ומקורביהם יוצרים עסקים משותפים תוך כדי פעילותם הפוליטית או אחרי פרישתם. השגשוג מעשיר אותם בעוד רמת החיים של העם יורדת בשל הסגר, האבטלה הגואה והמצב הזמני-מתמשך של משבר. נאדם מריח את המצוקה והמרירות של האנשים שבתוכם הוא חי. השלום ממעט לחלחל מטה.

רק בצפון יש תזוזה. באקט דרמטי, בלילה אחד, במבצע ברקי – חד צדדי, בלי פרטנר והסכם, רק פקודה צבאית ותזוזה – מסתלק צה"ל במאי 2000 מלבנון אחרי שמונה-עשרה שנים. אדם קם בבוקר, והעולם שונה. באותו שבוע אני מראיין ליד גבול הצפון את צוות טנק 3 של פלוגה א' בגדוד 46, שיצא אחרון מלבנון. זה הגדוד שבו שירתתי כטנקיסט ב-1970. בחדרי המוצב נשארו קיטבגים, שקי שינה, מכשירי טלוויזיה ווידיאו שלא היה להם מקום על הטנקים. באחד החדרים ריכז המ"פ מפות סודיות, ספרות מקצועית וחומרים אחרים, שפך עליהם דלק והצית הכל. כשעלו על הטנקים, כבר שמעו בקשר על שיירות של אזרחים עם דגלי חיזבאללה הנעות פנימה.

הם תפסו עמדה שממנה ראו את מוצב ריחן והמתינו. חיל האוויר הפציץ כל הזמן במרחקים. הם שמעו רעשי תנועה בחושך ולפעמים ראו להבה גדולה. בשעה תשע סינוור ברק עצום את מכשיר ראיית-הלילה של הנהג והמ"פ והמ"מ שהיו עם הראש בחוץ ראו את מוצב ריחן עולה השמימה. לאחר מכן היו פיצוצי משנה, ושריפה שהתלקחה במאגר סולר שהאש הגיעה אליו. הרשת כבר היתה מלאה ברעש, וכולם דיברו בנוהל קשר גלוי בלי הצפנה. מפקדים שאלו מתי לנוע ומתי לחכות, ונדמה היה שאיש אינו שותק וכולם מוכרחים לדבר באותו רגע.

זו היתה יציאה חפוזה, המלווה בהצתת מוצבים, נטישת ציוד ונטישת בעלי ברית. בריחה. היא דורכת את הקפיץ הצבאי הישראלי, יוצרת בו רעב לניצחון, ובה בעת מציגה בפני הפלסטינים הנואשים ממו"מ שאין לו תכלית תמונה שבה צה"ל נסוג בפני כוח ערבי חזק המכניע אותו. כעבור שנים, בקץ האינתיפאדה השניה, יתאר עפר שלח את הנסיגה כ"פצע פתוח. אפשר להקביל אותה... למה שקרה לדור מפקדיה של מלחמת ויטנאם בצבא האמריקאי. הם הרגישו שהם ניצחו בכל קרב, אבל חברה חלשה ושסועה מאחור גנבה מהם את הניצחון. קציני לבנון הרגישו שבמציאות הם השיגו ניצחון... העובדה שלא כך קרה פורשה על ידם כחולשה לא מוצדקת של פוליטיקאים ועיתונאים... כשפרצה האש בשטחים היו לובשי המדים נחושים שבפעם הזאת זה לא יקרה להם."

בסתיו שנת 2000, למעלה משנה אחרי ניצחונו של ברק, רוטט הביפר שלי בצומת הכניסה לירוחם: "תתקשר ללשכת ראש הממשלה." זאת הודעה לא שכיחה אצלי. אין לי קשרים עם הלשכה, אם כי ברק ידוע כמי שמתקשר לעתים לעיתונאים כדי להגיב על מאמר. בסוף ספטמבר, כשהכל תקוע, מגלה ברק שגם אצל העיתונאים התומכים בו מתמוסס האמון. הוא פונה אלי בשמי הפרטי אך מזדהה כ"ראש הממשלה," ומתחיל לדבר על משפט שהטריד אותו בכתבה שפרסמתי. אני מסמן לצלם רפאלי להאזין. שנינו רכונים על הסלולרי שבו מדבר ברק נגד ערפאת, נגד פרס, ומתפאר בתמיכת קלינטון. אל מול צדקתה המוחלטת של עמדתו הוא מציב את מישגיהם של כל האחרים. "אני לא מאמין," לוחש הצלם לשמע הדיבור המתמשך. "כמה זמן ראש ממשלה מקדיש לשיחה כזאת?"

אני מניח למכשיר לפטפט ומחכה. הצלם, בוגר יחידתו של ברק, בוהה בסלולרי כמי שמגלה לראשונה את צידו הסהרורי של איש שהעריץ. זוהי הצצה לתוך המכניזם הנפשי של ראש הממשלה, האיש שגורלך מופקד בידיו, ואינך רוצה לדעת עד כמה הוא עצמו מעורער. זה הזמן שבו נופלים על ברק השמים, ומכל התוכניות הגדולות נותרים רק שברים. המשא ומתן עם סוריה נתקע. המשא ומתן עם הפלסטינים מתקרב למבוי סתום. הקואליציה מתרסקת. הלשכה סוערת. ברק נשאר לבד.

אחרי נצחונו הגדול גילה ברק את התהום הפעורה בין הדרך שבה מתנהלת היחידה המובחרת לדרך שבה פועלת פוליטיקת הקואליציות."היחידה היא האנטיתזה של הפוליטיקה הישראלית," אמר לי לוחם בכיר משם, "היחידה זה סבלנות, זה תנאי מעבדה. זה המקום שבו אתה מתכייל על נקודת האפס, ואז האנשים, הזמנים, הנורמות, המטרות, הנחות היסוד, הכל בסינכרוניזציה פיקס ומכוייל למטרה אחת. שם, במבצעים המיוחדים, למפקד בשטח כמו ברק יש סמכות טוטאלית, אבל האחריות הציבורית היא כולה של הדרג המדיני. הדרג המדיני הנותר מאחור בעת המבצע עצמו, הוא האחראי אם תהיה פדיחה. בתוך היחידה אין הצבעה. אתה צריך לשכנע רק אדם אחד, את השר. אתה מוגן מכל ביקורת או חשיפה."

הסיירת היתה תמיד זרועו החשאית הארוכה של הדרג המדיני, אבל מעולם לא היתה הדרג המדיני עצמו. תמיד נותרה חציצה בינה לבין האחריות הכוללת. ברק גדל תחת כנפיו של הדרג המדיני, לקח חלק באינספור שעות של ישיבות, אבל התבקש לצאת כשהשרים החלו לדבר ביניהם.

חולשתו הסתתרה מאחורי יתרונותיו. היא היתה כבר שם, ביחידה. אחרים מחבריו שאותם אני מראיין זוכרים שברק לא היה מעולם אופרטור טוב, ושכדי להפוך תוכנית מבריקה שלו למבצע, נחוץ היה מפעיל ומבצע. "הוא היה רע באחזקת שגרה. כשהיה פרויקט שקע בו מאה אחוז. לא נשארו לו אותם עשרה אחוז שצריך כדי שהשגרה תישמר תקינה ולא תפריע לך." הפרויקט היה הכל, ושאר העולם שקע באפלה. החלטות קטנות אך גורליות לעתים, כמו מי יהיה מפקד כוח החילוץ, היה ברק שוכח. הוא התרגל לאופרטורים טובים שסגרו אחריו פינות. "גם תקשורת לא היתה שם. הכל היה ממודר וסודי ותחת שליטה מלאה."

אך האיש הזקוק לשליטה מלאה, מוחלטת, הגיע לשלטון דווקא באחת התקופות הכאוטיות ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית. "ברק, המוכשר מכל המועמדים, הוא גם האדם האחרון שיכול להתמודד עם כאוס," אמר לי איש מקצוע שצפה בו מן הצד. "מעבר לכל השסעים והצרות, זאת הפעם ראשונה שראש ממשלה ישראלי שנבחר ישירות ניצב על בסיס מפלגתי צר כגשרון חבלים, ומוקף במפלגות קואליציוניות רעועות מלאות סתירות ומתחים, שנאות, כעסים וחקירות פליליות. זהו מצב רב-בעייתי ונטול מטרה ברורה, שהמון מטרות מתחלפות בו כל הזמן. סיטואציה סיוטית לאדם שחותר לשליטה מוחלטת.

"ראש הממשלה הוא איש שאמור לתאם, לא לשלוט. תפקיד המתאם דורש מבנה נפשי גמיש. מתאם צריך לנהל משא ומתן מתמשך עם כל הגורמים כדי לפשר ולגשר. זה הפוך מאישיותו הנוקשה של ברק ומנוגד להכשרתו... כך ברק, שגדל בבית הספר של המטרה המדויקת, שבו מסומנים אויבים וידידים בשחור ולבן, מצא את עצמו נע בתחום האפור שבו אין מקום לקפיצות והברקות אלא למלאכה אפורה של שגרה ופשרה. ההיפרטרופיה של ההגיון – השתלטות ההגיון על החלקים האחרים – מקשה עליו עכשיו כשהוא נדרש להפגין רגש, להפגין צער או אכזבה, כעס או השתתפות ביגון. פתאום בולט העדרם של החלקים הרגשיים בקבלת ההחלטות... בעיקר חסר שם נואשות אופרטור כמו שמעון פרס שהוא כבר מבוגר ומנוסה דיו להיות המוציא לפועל של ברק, מדריכו במסדרונות הכוח והחולשה, מבלי לחתור תחתיו."

אבל ברק עושה הכל לבד. בשיחת הטלפון לירוחם הוא נשמע נואש כאדם שנותר לבדו במצודה, ומנסה לירות מכל האשנבים.

ימי המטאור ברק מתקימים בזכרוני כמין חור שחור התחום בין השיחה בבית הוריו טרם נצחונו לבין כתבת ההתפכחות שבה ראיינתי את אנשי הסיירת כאשר כבר התרסק. בשתי הכתבות מונחים המפתחות, אבל רק הנפילה הביאה עימה את ההכרה כי חלק ממה שתיארתי כסימנים מבשרי טוב היו רמזים קודרים לעומד להתרחש. כך, בסיפור רצח סבו וסבתו ולקחיו של הנכד הלוחמני טמון אולי הרמז לאישיות כפייתית החותרת לשליטה בכל מחיר, לאדם נטול אמון בעולם הפכפך המשוכנע שהמוות אורב לו בקצה כל הסמטה, אישיות יהירה עד כדי התגרות באלים ובגורל הנעה לעבר התנפצות שבה תפעל להציל רק את נפשה, ובכל מחיר.

אהוד ברק, שניסה להניע מהלך היסטורי המוליך לשלום נצחי, הסיט בתוך פחות מחצי שנה את המציאות ממצב של שקט יחסי מורכב ומתוח אל שפיכות דמים שכמוה לא ידעו הישראלים והפלסטינים מאז מלחמת 48'. החזרה אל הבן-גוריוניות שעליה חלם קיבלה עיוות לא צפוי. בעוד אוסלו גווע לאיטו בימי נתניהו ונמחק סופית בימי ברק, נותר השטח עצמו תלוי באוויר כציור של רנה מגריט: סלע עצום, ארץ שסועה, הר געש. חדר מלא גז הממתין לניצוץ.