היא צחקה כשהגיעה לכותרות הסרטים הכחולים (ורדה - 2)
האמת? גם עם חברים, גברים או נשים, וגם לבד, אני לא ממש בעניין של סרטים כחולים. ואיתה זה ממש היה יותר גרוע. היה לי די מביך לשבת ולראות זוגות מזדיינים על המסך. מה אומרים בדיוק? איזה משחק? וואו, איזו עלילה? או סתם לזרוק משהו על הביצועים? אז שתקתי, והיא דיברה חופשי, כאילו היא לפחות מבקרת קולנוע. ואז היא השתתקה והתחילה להפשיט אותי
שוב הרגשתי זיפת. מחוייב. ממש לא רציתי לעלות לחדר של הבוסית שלי, אבל איכשהו עליתי. דיברנו קצת, היה משחק פוטבול בטלוויזיה. היא אמרה "בוא נחפש משהו לראות" והתחילה לבדוק איזה סרטים יש. היא צחקה כשהגיעה לכותרות של הסרטים הכחולים. "הו, זה נשמע אחלה סרט – מעלליה של נערה מתבגרת" צחקה ושאלה אם בא לי לראות. לא ידעתי מה לענות, אז אמרתי "זה זכה באוסקר, לא?" וצחקתי. היא אמרה "בוא נראה" ולחצה על הכפתור שמזמין את הסרט.
האמת? גם עם חברים, גברים או נשים, וגם לבד, אני לא ממש בעניין של סרטים כחולים. ואיתה זה ממש היה יותר גרוע. היה לי די מביך לשבת ולראות זוגות מזדיינים על המסך. מה אומרים בדיוק? איזה משחק? וואו, איזו עלילה? או סתם לזרוק משהו על הביצועים? אז שתקתי, והיא דיברה חופשי, כאילו היא לפחות מבקרת קולנוע. ואז היא השתתקה והתחילה להפשיט אותי. היא ליטפה ונישקה כמעט כל חלק בגוף שלי, ומידי פעם עצרה והסתכלה על המסך. ואחרי שגם היא כבר היתה ערומה לחלוטין, סקסית ומדהימה, גונחת בלי שבכלל נגעתי בה, היא נשכבה לידי, גוחנת עליי, ואמרה "איזה חמוד אתה". חמוד. אני.
צחקתי. היא התחילה למצוא חן בעיניי, אבל היא עדיין היתה הבוסית שהייתי חייב לשמור על התגובות שלי לידה. איך עונים בכלל למישהי כזו? היא אמרה שיש לה הרבה מה ללמד אותי. היא גם אמרה לי לא לזוז והמשיכה "לטפל" בי. בשלב מסויים לא יכולתי יותר ומשכתי אותה אליי. שעה אחר כך, שנינו בחלוקים של בתי מלון, היא ישבה לידי ואכלה גלידה שהזמינה משרות חדרים. ואז היא אמרה שהיא חוזרת ארצה ביום שלישי. שאלתי "כבר?" כי זה היה הדבר הנכון לעשות, אבל די שמחתי.
התרגלתי אליה במעט הימים שבילינו יחד, ופתאום נהיה לי ריק
כשהיא נסעה קרה משהו מוזר. הרגשתי לבד. בודד. משועמם. התרגלתי אליה במעט הימים שבילינו יחד, ופתאום נהיה לי ריק. אז הימים עד החזרה ארצה עברו עלי בשעמום מוחלט, וכשהגיע היום של הטיסה בחזרה די שמחתי.
חזרתי לעבודה. ורדה לא עבדה באותו בניין שאנחנו, "הפועלים הפשוטים", עובדים. הבוס שלי קרא לי אליו למשרד ונתן לי טפסים למלא דו"ח על הנסיעה, תהליך שגרתי. לפני שיצאנו הוא אמר "שמעתי שגם ורדה היתה?". אמרתי שכן, ראיתי אותה. "דיברה איתך?" שאל. הרגשתי שאני הולך להסתבך, אבל הרבה ברירה לא היתה לי אלא להמר. חשבתי שמישהו יודע משהו, אבל בכל זאת אמרתי רק "שלום שלום, לא יותר מדי. אמרתי לה שלום בשדה אבל אני חושב שהיא אפילו לא ידעה מי אני". זה תפס, כי הוא אמר "תגיד תודה שהיא בכלל ענתה לך" וצחק.
החזרתי את הדו"ח אחרי כמה ימים. לא ראיתי את ורדה מאז שחזרתי. ביום שני כעבור שבוע התקשר הבוס שלי. "הבוסית רוצה לראות אותך". הבוסית אצלנו זו רק אחת, ורדה. כמו ש"היחידה" בצבא זו תמיד רק הסיירת. "למה?" שאלתי. הוא אמר שהוא לא יודע מה הסיפור, אבל היא אמרה שהיא רוצה לשאול אותי שאלות לגבי הדו"ח שלי על הנסיעה. שאלתי אם עשיתי משהו לא בסדר והוא אמר שגם הוא לא מבין.
למחרת הגעתי אליה. היא שאלה איך אני מרגיש ואיך היה אחרי שהיא נסעה ועוד כמה מילות נימוסים. שאלתי אם משהו לא בסדר עם הדו"ח ששלחתי. והיא אמרה שרק רצתה לבדוק שאני בסדר. אמרתי "אה" וחייכתי. היא אמרה "אני נוסעת לחו"ל ליומיים אבל חוזרת בסוף שבוע. אתה רוצה לקפוץ לבקר אותי?" ושוב לא ידעתי להגיד לא. ואחר כך גם חשבתי, למה לא.
זה נמשך ככה כמה שבועות. באחד הימים היא שוב קראה לי למשרד שלה, בשש בערב. המזכירה שלה עמדה ללכת והיא שחררה אותה. אחר כך היא הזמינה אותי לשבת לידה על הספה. לא אהבתי את מה שהולך לקרות. אבל במקום מה שחשבתי שיקרה היא אמרה "אני חושבת שכדאי שנגמור את זה".
המאצ'ו שבי נעמד על הרגליים האחוריות
הייתי צריך להרגיש שאבן ירדה לי מהלב. במקום זה הרגשתי מובס. המאצ'ו שבי נעמד על הרגליים האחוריות. היא תגמור איתי? אמרתי שכנראה היא צודקת. היא אמרה שעדיין אם אני רוצה או צריך משהו, שארגיש חופשי להתקשר אליה, ושגם היא תמיד תראה בי ידיד שלה. ידיד שלך? אחרי שזיינת אותי להנאתך יותר מחודשיים? עדיין אמרתי בסדר, אבל המאצ'ו בפנים בעט.
אז הלכנו לכיוון דלת המשרד, ולפני שהיא פתחה את הדלת היא נתנה לי נשיקה. אני לקחתי את הנשיקה ולא עזבתי. והמשכתי. ולשם שינוי, אני נתתי את הקצב. ותוך כדי נגיעות ומיזמוזים, כשאנחנו עדיין עומדים ליד הדלת, אמרתי בטון זדוני "כן, כדאי שנגמור את זה". היא אמרה "כן" וחזרה לסתום לי את הפה עם שלה.
לקחתי אותה לכיוון הספה, אותה אחת שישבנו עליה לפני כמה דקות, ושם נהייתי אני הבוס לפעם אחת. שמתי לה יד על הפה, כדי שלא ישמעו. וכשסיימנו את מה שעשינו, ומשכנו את הבגדים בחזרה על הגופות המזיעים שלנו, התיישבתי לידה מותש ואמרתי "באמת יותר חכם שזה ייגמר". היא אמרה שאני "צרות" ואני חייכתי והלכתי.
לא שמתי לב איך פתאום זה נהיה קבוע
עברו ארבעה חודשים. לא שמתי לב. לא שמתי לב איך פתאום זה נהיה קבוע. איך פתאום היינו זוג, סודי לחלוטין אבל זוג, איך פתאום אני ארבעה חודשים צמוד איתה. ומה שהפחיד אותי שבאמת אהבתי אותה.
ורדה לימדה אותי להקשיב לג'אז. כבר אין לי הרבה חברים שכשחוזרים מהעבודה שמים מוזיקה במקום להדליק טלוויזיה. היא עושה את זה קבוע, כדי להשאיר את העבודה מאחוריה. היא לימדה אותי על סגנונות של נגנים שונים, ואיך לדעת מי עושה מה. גם היה לה אוסף של סרטים ישנים על קלטות וידאו, שגם אותו היינו רואים יחד, והיא היתה משתעשעת איתי בחידונים על מי זה מי, מה אהבתי, ומספרת לי מה היא אוהבת. והיא תמיד השאירה לי מספיק רווח להרגיש חכם. מידי פעם היתה מפתיעה אותי בארוחה רומנטית, ואני הייתי שולף אותה לטיולים ולמקומות שהיא לא הכירה. בעיקר, למדנו לפנק אחד את השניה.
לילה אחד, אני אצלה, היא שוכבת על הספה והטלוויזיה דלוקה, אני על כורסה ליד, והיא קראה לי לבוא לידה. נשכבתי לידה ושאלתי מה. אז היא אמרה שבלילה ההוא במלון, היא לא התכוונה שנהיה יחד ארבעה חודשים. שאלתי אותה "עוד פעם את הולכת להגיד לי שכדאי שנגמור את זה?" והיא אמרה "הפוך. אני לא רוצה להחביא אותך".
שאלתי מה זה אומר. היא אמרה שהיא רוצה שאני אוכל להישאר לישון איתה מידי פעם בלי לפחד שמישהו יידע, שלא אתבייש מהחברים שלי ושהיא לא תהיה מודאגת מהסביבה שלה. אמרתי לה שאני לא ממש מבין אז היא נשענה על המרפק, הסתכלה עליי ואמרה שהיא רוצה לשאול אותי משהו. נבהלתי. "את האמת", שאלה, "אני זיון, או שאני גם עוד משהו?"
זה היה לי די מוזר. זו היתה הפעם הראשונה שהבוסית שלי, שכבר מזמן לא היתה הבוסית שלי, דיברה אלי בחוסר ביטחון. אז גם אני קצת התרוממתי. היה לה פחד בעיניים. אף פעם לא הבנתי מה זה פחד בעיניים בהקשר הזה, עכשיו ראיתי אותו. האשה הזו, שהיתה אשת הברזל הקשוחה שלידי, פחדה ממשהו. מהתשובה שלי. ונורא רציתי לנצל את זה וקצת להתעלל בה, סתם בשביל הכיף, אבל לא יכולתי.
אז שאלתי "כאילו, אם אני אוהב אותך?" והיא חייכה, עדיין עם מבט שברירי, ואמרה "כאילו".
האמת שרציתי להגיד לה את זה כבר מזמן, והסתבר שגם היא.
אחרי כמה שבועות התחילו סוף סוף הרכילויות שידענו שיבואו. הבוס שלי קרא לי ושאל אותי ישר ולעניין אם יש משהו ביני לבין ורדה. אמרתי לו שאנחנו ידידים טובים מאז שהכרנו, והוא שאל אם הוא צריך לדאוג. אמרתי לו שאני לא מבין על מה הוא מדבר.
בערב, אמרתי לה שבאמת יש לנו בעיה. סיפרתי לה את מה ששנינו ידענו שיבוא אבל התעלמנו. אז היא שאלה מה אני רוצה לעשות, ואמרתי שעוד לא ברור לי. היא אמרה שהיא חושבת שאולי כדאי שאעזוב את החברה ואחפש מקום עבודה אחר.
קפצתי. לא פיזית, אבל כמעט. ניסיתי להבין את ההיגיון מאחורי זה. נכון שאני הייתי קטנצ'יק והיא היתה אלוהים, אבל בהתחשב בעובדה שאנחנו הולכים להמשיך להיות יחד והיא לא מנסה לפטר אותי כדי להיפטר ממני, למה דווקא אני צריך לעזוב. העניין הוא שניסיתי להסביר לה את ההיגיון שלי במילים, והערב ההוא נגמר רע.
אחרי יומיים או שלושה אני מגיע בבוקר לעבודה ויש לי כרטיס ברכה על המקלדת. בתוכו היה כתוב משהו רומנטי, עם הזמנה לבקר אותה במשרד היום. במשרד שלה היא סיפרה לי שהגיעה מוקדם מאוד בבוקר כדי להניח את הכרטיס כשאף אחד עוד לא בעבודה. "אתה עדיין אוהב אותי?" שאלה.
אמרתי לה שאני כועס, אבל עדיין אוהב אותה.
"אתה צודק", היא אמרה.
"בקשר למה?" שאלתי.
"בקשר לזה שלא הייתי צריכה לבקש ממך לעזוב. אני אוהבת אותך. אני אוהבת את הקריירה שלי, אבל אותך יותר. בוא נמצא פתרון".
פתחנו חברת ייעוץ לכוח אדם, כי היא רצתה שינוי. כשאני אומר פתחנו אני מתכוון היא פתחה ואני איתה. החברה גדלה. מאוד. היא עדיין הבוסית, אבל גם אני כבר לא קטן ואנחנו עושים הכל ביחד. אנחנו עובדים באותו משרד, באותו חדר. כל היום יחד. זה מחזיק מעמד. לפחות בינתיים. ורדה אומרת שאנשים לא רואים שהיא הבוסית, כי אני עושה אותה רכה מדי. אני אומר לה שרואים אבל מפחדים להגיד. אני חושב שהיא יודעת. ומי שלא מתאים לו שאנחנו זוג הולך הביתה, אבל מי שנשאר די נהנה מזה שלפעמים הוא רואה אותי נותן למנכ"לית נשיקה לא מקצועית ככה סתם, באמצע יום עבודה.
