"לא מגיע להם כל מה שאנחנו עושים בשבילם"

היא ישבה על הספסל בגינה, ממורמרת, המשפטים שלה עטופים בייאוש. "מה אני לא עושה בשביל הילדים האלה, מה לא? מנקה, מסדרת, מבשלת, אופה, מכבסת, מגהצת, טורחת, עמלה, שלא לדבר קונה וקונה והנה, עכשיו אני לוקחת אותם גם לגינה. והם לא מעריכים אותי", היא כמעט בכתה.

"די, אני מתוסכלת לחלוטין", היא חפנה את ראשה בין כפות ידיה. כן, היא באמת היתה מתוסכלת. זו לא סתם קלישאה. כמה פעמים אנחנו, האמהות, חשות תסכול איום? שוטפות את הריצפה בפעם המאה, רק כדי לחזות בעקבות הבוץ טובעים את חותמם עליהם כעבור שעה קלה. עובדות על אפיית עוגיות, רק כדי למצוא אותן מפוררות בכל עבר. בזמן שהילדה שוחחה בטלפון, היא פוררה אותן מבלי משים.

ומה עם העייפות שמשתלטת עלינו בשעות הערב? הדמעות כמעט זולגות כשאנחנו מתחננות לרחמים: "לכו לישון כבר. אני כל כך עייפה". מה, הם לא מבינים אותנו? הם לא מעריכים? לא מגיע לנו משהו בתמורה על כל העמל? אולי להם לא מגיע הרבה...

"הילדים שיגעו אותי"

נזכרתי בעליזה. עליזה החלה לעבוד אצלנו במשק בית, כשהייתי ילדה בת תשע. אמא עבדה בחנות, והיה עליה להגיע מדי בוקר בשעה שמונה וחצי. עליזה הגיעה מאוחר יותר וניקתה את המטבח. הדיחה כלים, שטפה רצפות, והותירה אחריה ניחוח של נקיון.

אהבתי אותה, את האישה הנמרצת עם הקוקו האסוף לאחור בשערה. בימי החופש הגדול גם השגיחה עלינו בשעות הבוקר, תוך כדי שהיא מקפלת מצעים ומאווררת חדרים. באחד הימים היא הופיעה כשפניה חיוורות מעט. צעדתי אחריה בזמן שסידרה את החדר שלי.

"אל תשאלי, מלי, איך הגב שלי כואב והברך שלי תפוסה. איי-איי-איי, ממש קשה לי להתכופף. הילדים שלי שיגעו אותי אתמול. לקחתי אותם למרכז המסחרי, הסתובבתי איתם בכיף, הם נהנו כל כך, אבל לילד שלי בן ארבע וחצי פתאום היה קשה ללכת, אז הייתי צריכה להרים אותו חצי מהזמן. כשחזרנו הביתה הוא עוד התלונן שלא הרמתי אותו מספיק. לא מגיע לו שככה עשיתי לו. זה ממש מתסכל! ועכשיו כואב לי הגב נורא", גנחה עליזה.

"אויש, מסכנה", באמת שריחמתי עליה. רגשות צער שטפו את ליבי הצעיר. אז למה לא חשבתי להתכופף ולעזור לה? לא הבנתי, לא קישרתי, כי אולי לילד אין את היכולת לחבר משוואות. אצלם תמיד יש את הנעלם האחד שמחבר בין מציאות פלוס מציאות, לא תמיד שווה הבנה...

אם את מרירה - סטופ

זה לא מתפקידם להבין. זה מתפקידנו להמשיך להחדיר בהם את ההבנה, להמשיך ללמד אותם צעד אחר צעד, עד שהם יגיעו למצב בו יוכלו לחבר את תרגילי החיים וגם לפתור אותם. "נראה לך שהם יעריכו את מה שאני עושה עכשיו?", עירית שואלת אותי בשעה אחת עשרה בלילה, בזמן שהיא מגהצת את החולצה של בן השלוש למסיבת יום הולדת של חבר.

"אולי אני סתם מתאמצת? מגיע לו שאגהץ לו? חכי, רק שישמור את החולצה נקייה לשעה אחת, לפני שנזרוק אותה לכביסה, מטונפת כרגיל..."

"אין כאן עניין של מגיע או לא מגיע", אני חושבת בקול. "אנחנו לא עובדות איתם בתחרות של תן וקח, כי ביום שהפכנו לאמהות, הפכנו לכלי נתינה. אנחנו נותנות בלי סוף, בלי להתחשבן אם מגיע להם או לא מגיע. זה לא עובד כך". במאמר מוסגר אומר שאנחנו כן צריכות ללמוד לתת עד הגבול בו הנתינה הופכת למרירות. אם את מרירה - סטופ, עצרי. תני גם לעצמך, תתדלקי את אמא, עד שהמרירות תתפוגג לה.

כן, מגיע להם, כי הם האושר שלנו. מגיע להם כי אנחנו בחרנו ללדת אותם והבטחנו לעצמנו להעניק להם הכול ובעיקר לחנך אותם ולרפד להם את דרך החינוך. לא בקניות ובמתנות דווקא, אלא בהבעת אהבה ובנכונות לעשות למענם הרבה. הם בסך הכול תלמידים בתחילת הדרך.

"אמא, תודה"

אתמול בערב רציתי לקלח את מימי בת השלוש. היא סירבה בכל תוקף. "אני לא רוצה להתקלח היום. התקלחתי כבר אתמול", התעקשה הקטנה.

לא עזרו כל ניסיונות השכנוע. היא בשלה. "אבל תראי איך את נראית. השתוללת, הזעת, התלכלכת. כל אחר הצהריים היית בגינה. את רוצה לישון מלוכלכת?", הטיעון האחרון קרס מול מבט עקשני של ילדה. ואני, שלעולם לא התפשרתי על מקלחת לילדים לפני השינה, מצאתי את עצמי נכנעת מתוך רצון לסיים את היום הארוך של החופש הארוך עוד יותר.

"או-קיי, מימי, לכי לישון מלוכלכת". מספר שעות לאחר מכן, באחת עשרה בלילה, הגוף מבצע פעולות באופן אוטומטי. הבטרייה נגמרה. צנחתי על המיטה, כשמימי נעמדה מולי.

"אמא, אני חייבת לעשות מקלחת. מגעיל לי הלכלוך". כילדה שרגילה להתקלח כל ערב היא כנראה לא הצליחה להירדם. דחף פנימי עלה בי לומר: לא מגיע לה, אך לא יכולתי לסרב לבתי בת השלוש. אני לא יודעת איך - קמתי מן המיטה וחשבתי על עירית שהיתה גוערת בי ואומרת: הנה, כאן המקום לחנך. לא רצית להתקלח בזמן? לא מגיע לך כעת!

הכנסתי אותה למקלחת, חפפתי את שערותיה וסיבנתי אותה. "מימי, אמא לא היתה אמורה לרחוץ אותך כעת", הבהרתי לה. "אני אוהבת אותך ורוצה שתישארי נקייה, אבל את לא רצית להתרחץ מוקדם יותר, לכן זו הפעם האחרונה שאני רוחצת אותך באמצע הלילה", הבהרתי ונשקתי על לחיה הרטובה. היא השפילה עיניים.

בסוף עטפתי אותה בחלוק המגבת הצהוב שלה וראשה החמוד בצבץ מתוכו, התלתלים הרטובים החליקו וקצוותיהם נפלו אל שיפולי ההמגבת. שקט שרר בבית. רגליה החליקו אל תוך הפיג'מה, סירקתי את שערה המתולתל, נשקתי לה וכיסיתי אותה בשימחה. עיניה נעצמו במהרה. רגע לפני שהיא שקעה בשינה עמוקה, היא פקחה עיניים ומלמלה: "אמא, תודה. את האמא הכי טובה בעולם!"

באותו רגע חשתי מה שאמהות רבות מרגישות, כשמגיע הרגע המתוק הזה, הרגע שהופך את הכול לכדאי. הרגע שאת מרגישה שמעריכים את מה שאת מעניקה, שיש מי שיודע שהעבודה שלך שווה.

ופתאום חשבתי לעצמי, שאם אנחנו מחנכים את הילדים לערכים, למידות טובות, להעריך ולהודות, אז באמת כל ההשקעה והטירחה שלנו שווה. אם בסוף את רואה ילד שגדל בתלם החינוך שהתווית לו, והוא בן אדם המעריך ומכבד את זולתו - כל מה שעשית, כל מה שנתת, כל מה שהקרבת - היה שווה!

• מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין.