הילדה לא רוצה לעשות בגרות. סוף העולם?
ככה סתם, כאילו כלום, מתייצבת מולכם המתבגרת שאתם מגדלים ובפיה ההצהרה הזאת. ועכשיו, מה עושים? בודקים מה עומד מאחורי זה. איך? בשביל זה אנחנו כאן
יום אחד מגיע אליכם המתבגר סתור השיער שלכם, ומכריז בקול: "לא עושה בגרות." "סליחה," אתם המומים, "מה זאת אומרת"? "זאת אומרת שאני לא עושה בגרות, ואתם לא תאלצו אותי," מסכם המתבגר במילים כאלה או אחרות, ומתפוגג לתוך חדרו ההפוך. ואתם מה? אמורים לשתוק? לצעוק? לדאוג? למשוך כתפיים בשוויון נפש ולומר שזו הבעיה שלו כשהוא זורק לפח את כל העתיד המפואר שתכננתם בעבורו?
"לא קל להורים לעמוד מול הכרזה כזו," אומרת דלית בלונדר-רון, פסיכולוגית חינוכית וקלינית מומחית. "היום, תעודת הבגרות היא באמת כרטיס הכניסה לעולם המבוגרים. בעבר עוד אפשר היה לטפס בעולם המקצועי בלי זה, אבל היום, כשרבים כל כך הולכים ללימודים אקדמיים, עלולות להיות לחוסר תעודת הבגרות השלכות לא טובות על העתיד המקצועי – ואפילו על העתיד בכלל, כי מסתכלים עליך אחרת אם אין לך תעודת בגרות. ההורים מרגישים בצדק צורך להבהיר ולהסביר את ההשלכות. ואולם כשמדובר בבן-עשרה, ההחלטה הסופית היא שלו, ולנו נותר בעיקר להקשיב ולהציע לו כיווני מחשבה שאולי לא חשב עליהם. להכריח אי-אפשר, וגם לא כדאי."
"היא לא יודעת מה טוב בשבילה". (אילוסטרציה: ablestock)
הדר קוגל, מטפלת משפחתית ומנחה בכירה במכון אדלר, מציעה קודם כל להירגע: "הורים נוטים בגיל ההתבגרות להסתכל על הילד רק דרך הפריזמה של התפקוד הלימודי, וחבל," היא אומרת. "הם רואים בדמיונם את הילד נעשה מטאטא רחובות, וכדי למנוע מהתמונה המבהילה הזו להפוך למציאות, הם בטוחים שיש רק דרך אחת: ללמוד, עכשיו, לבחינות הבגרות. הם לא לוקחים בחשבון שיש יותר משני מסלולים. נכון, יכול להיות שהילד יצטרך להשלים בגרות אחרי הצבא, ויפסיד שנה, ואולי אפילו יותר. אז מה? מה הלחץ?".
ואם הוא פשוט לא מבין?
גם אם אנחנו נושמים עמוק ומרגיעים את עצמנו, קשה להימלט מהמחשבה המציקה שהילד לא מבין כמה קשה יהיה לו לחזור אחרי הצבא להשלים בגרויות. כמה תסכול הוא יחווה כשהוא יפספס שנה בזמן שכל חבריו ירוצו קדימה. ומי אם לא אנחנו אמורים למנוע ממנו את הטעות הקשה?
"מתבגרים באמת לא תופסים את העתיד כמו מבוגרים, והפיתוח של 'התכוננות לעתיד' הוא אכן אחת המשימות החשובות של גיל ההתבגרות," מסכימה בלונדר-רון. "בגיל הזה, הנער אמור לפתח מיומנויות שהכרחיות בעולם המבוגרים: חשיבה לטווח ארוך, התחשבות בדרישות חברתיות ויכולת להתאים בין הצרכים הפנימיים שלי למה שקורה במציאות. אין ספק שהנכונות לעבור את בחינות הבגרות היא אחד הסימנים לפיתוח של המיומנויות הללו, ולהורים יש תפקיד - לעזור לפתח אותן."
קוגל: "למתבגרים אין תפיסת עתיד כי אין להם ניסיון חיים. אבל מאיפה הם ייפתחו ניסיון חיים אם הם לא יתנסו על בשרם, ופה ושם גם יעשו החלטות שגויות, וישלמו את המחיר? בטח שהיינו רוצים למנוע מהם תסכול ועוגמת נפש, אבל לא תמיד אפשר."
זה הרגע להודות: אנחנו לא חוששים רק מהתסכול של הילד בעתיד, אלא גם מההווה שלו - מה זה אומר, שהוא לא רוצה לעשות בגרות? שהוא בדיכאון? שאין לו יכולת? שהוא נסחב אחרי חבר'ה לא טובים?
"באופן כללי, הכרזה שכזו יכולה לנבוע מתוך אחת משלוש סיבות," אומר חיים עמית, פסיכולוג חינוכי ומחבר הספר "הורים כמנהיגים": "מתבגר יכול להכריז שהוא לא עושה בגרות מפני שיש לו דימוי עצמי נמוך במקצוע או כתוצאה מחוסר הצלחה לימודית. שנית, לפעמים, הקושי הוא סימפטום של משהו אחר: למשל אהבה נכזבת, יחסים חברתיים גרועים, ואפילו מאבקי כוח בתוך המשפחה ")אתם לא תחליטו עליי, ואני אראה לכם מה זה.(" ולפעמים המתבגר דווקא מחליט באופן שקול לחלוטין: הוא לא אוהב מתמטיקה, הוא בכלל רוצה להיות מוזיקאי, ולכן מחליט שאין לו כל סיבה להשקיע את זמנו בספרים במקום עם החבר'ה מהלהקה".
ולפעמים יש עוד סיבה: אנחנו, ההורים. "יש לא מעט משפחות שבהן ההורים עצמם חיים ללא תכנון קדימה, אלא מתנהלים על-ידי דחפים וחשקים," אומרת בלונדר-רון. "אלה המשפחות שבהן קונים כי 'אני רוצה עכשיו.' המשפחות שבהן לא חוסכים לעתיד, משפחות שבהן ההורים מאמינים שהכל תלוי בגורל ובמזל. אם ההורים לא מחושבים ולא מוכנים לדחות סיפוקים למען מטרה בעתיד, מאיפה הילד ילמד לוותר על בילוי בים לטובת דגירה על מחברות"?.
אם יש כל כך הרבה אפשרויות, איך יודעים מה הסיבה האמיתית?
עמית: "מקשיבים בתשומת לב. השיחה עם הילד צריכה להיות קודם כל איסוף נתונים, כך שנבין היטב מה מסתתר מאחורי ההכרזה. ולשם כך, אנחנו קודם כל צריכים לכבד את הילד ולתת לו תחושה שאנחנו לצדו. רק כשנצליח להבין באמת מה קורה פה, נדע איך לטפל בעניין".
קוגל מוסיפה: "אפשר לדעת לא מעט גם על ידי הסתכלות על פנים אחרים בחייו של הילד, חוץ מהלימודים. אם הוא יודע כל פרט בהיסטוריה של הקבוצה שהוא אוהד, סימן שאין לו באמת בעיה בקליטה ובהבנה של חומר. אם הוא ממלא תפקיד בתנועת נוער או בחוג שיקר ללבו, נראה שגם אין בעיה של אחריות. אם הוא בסך הכול חיוני וחיובי, אין סיבה רצינית להיכנס ללחץ. צריך לקחת דברים בפרופורציה: כשהילד מסתובב עם סוחרי סמים ועבריינים, זה מדאיג. כשהוא לא עושה בגרות - זה לא."
ובכל זאת, מה עושים?
חיים עמית, בספרו "הורים כמנהיגים," מציע את "מודל הרמזור" לפתרון בעיות: "כמו ברמזור, אנחנו קודם כל עוצרים," אומר עמית. "לוקחים פסק זמן ומפנים את עצמנו לחלוטין, נפשית ופיזית, להקשבה. בלי להביע דעה. רק מנסים להבין. בשלב הבא, אנחנו חושבים: בודקים בינינו לבינינו מה האפשרויות שעומדות בפנינו לתגובה. רק אז אנחנו פועלים, בהתאם למסקנות שלנו: אם, למשל, הבנו שהבעיה נובעת מקושי לימודי, חשוב להציע סיוע לימודי - בעצמכם או בעזרת מורה פרטי. אם הסיבה היא קושי רגשי כלשהו, אין טעם ללחוץ בעניין הלימודים, מוטב לברר מה הקושי האמיתי, ולנסות לטפל בו".
ואם מדובר בשיקול דעת רציונלי? "כאן ההורה עומד מול הילד כשווה אל שווה, ואמור לנסות לשכנע באמצעות שיחה שקולה, שמוטב לעשות בגרות. בכל מקרה, ההורה צריך לצאת מתוך הנחה שבחינות הבגרות הן באחריותו של הילד. זכותנו ואפילו חובתנו לדבר ולהשפיע, אבל ההחלטה הסופית היא של הילד, גם אם היא לא לרוחנו. היכולת לסמוך על הילד כרוכה בנכונות לתת לו לשלם מחיר."
ואם בכל זאת אנחנו לא מוותרים לו?
קוגל: "אם הגעתם למסקנה שצריך ללחוץ על המתבגר לעשות בגרות, זה אפשרי, אבל קחו בחשבון שלהחלטה ללחוץ על בגרות יש מחירים, כולל המחיר שלילד ייצא כל החשק מהלימודים, או שהוא יחליט לנהל איתכם מאבק כוח, בשעה שאם תעזבו ייתכן שהוא יתאפס לבד: רוב המתבגרים יודעים בעמקי לבם שתעודת בגרות חשובה, ואם הם גדלו בבית עם אווירת לימודים, בסופו של דבר הם יגיעו לשם."
- הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "לאשה".
לרגל פתיחת שנת הלימודים התארחה בפורום "לאשה" הפסיכולוגית דלית בלונדר-רון, וענתה על שאלות בנושאים הקשורים ללימודים בגני הילדים ובבתי הספר. אתם מוזמנים לקרוא.
