חרב על לימודי היהדות - או פלורליזם?

ד"ר עליזה לביא: תכנים יהודיים

אחרי קיץ בו ניהלה שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר, מאבק שהנחית מכת מוות על תגבור לימודי יהדות, אי אפשר שלא לזהות את האידיאולוגיה הפוליטית המנחה אותה. מי שציפה שהרקע המקצועי של הפרופסור לפילוסופיה, שלימדה בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל-אביב, ינחה את דרכה כשרת חינוך - התבדה. החלטותיה העקביות וחרדתה הברורה מהתרבות היהודית הובילו אותה לבטל את מעמדו העצמאי של המטה לקידום החינוך לאזרחות וליהדות ("מטה שנהר-קרמניצר") - גוף שהוקם על רקע היחלשות לימודי היהדות בבתי הספר. תפישתו המוצהרת של המטה היא, כי "יש לבסס את הידע של התלמידים במורשתם, תוך חיבורה לתרבות הדמוקרטית והדגשת הערכים התרבותיים, הרוחניים, החברתיים והטמעתם." וכאילו לא די בכך, החליטה תמיר לקצץ ביד גסה במספר בנות השירות הלאומי המלמדות יהדות בבתי הספר.

אחרי חופשת הקיץ בה הכריז ראש הממשלה, כי הוא קודם יהודי ורק אחר-כך ישראלי, אי אפשר שלא להיזכר בגאורג רפאל טמרין, שתבע ב-1970 מבית המשפט לשנות את סעיף הלאום בתעודת הזהות שלו מ"יהודי" ל"ישראלי". בנימוקי הבקשה נאמר: "לפי מיטב הבנתי היום כבר קיים לאום ישראלי מגובש, הנני משתייך אליו לפי כל הקריטריונים הסובייקטיביים (הזדהות, הרגשת השתייכות, נאמנות והצהרה על כך)". תביעתו נדחתה על-ידי השופט יצחק שילה שפסק כי: "אין אדם יכול ליצור בהבל פיו לאום חדש ולומר אני משתייך אליו... יכול אני לומר בפה מלא כי אין אומה ישראלית קיימת בנפרד מאומה יהודית". מאז ניסה עוזי אורנן, בשם עמותת "אני ישראלי", לערער פעמיים על קביעה זו (ב-2003 וב-2006) ודרש לממש דה-יורה את זכותו הבסיסית להשתייך ללאום הישראלי. גם דרישתו נדחתה.

הצהרת אולמרט, תביעות טמרין ואורנן וביטול מעמדו העצמאי של "שנהר-קרמניצר" על ידי תמיר צמחו מאותו מקור: היעדר ההסכמה לאומית בכל הקשור לסוגיית דמותם של המדינה היהודית-דמוקרטית ותכניה המתכנים "ישראליים". היעדר ההסכמה מתבטא, בין השאר, בבחירתם של רבים בזהות לאומית ישראלית בלבד, או בזהות של "קודם כל ישראלי ורק אחר-כך יהודי".

אסור לזלזל בתרבות הישראלית שצמחה כאן ובייחודה. בתחילת דרכם שילבו אנשי ה"יישוב החדש" מורשת יהודית ועצבו אותה יחד עם הווי, תרבות וערכים שהלכו והתהוו. אך ככל שנקף הזמן, האקלים התרבותי - שהושפע מגלובליזציה, אמריקניזציה ושאיפה להיות ככל האדם - טשטש את האחיזה היהודית. מעמדה של התרבות היהודית נדחק עד להיותה מאוסה ומשעממת. שריד לעולם גלותי ומאיים.

היהדות איננה רק דת. מדובר ברצף היסטורי, אינטלקטואלי ותרבותי רחב יריעה. מטען מוסרי. אדם לא חייב להיות דתי כדי לשאוף שילדיו יגדלו על מורשת כזו כערך מוסף גבוה לישראליות צרופה. הפרופסור דוד אוחנה אומר בספרו "הישראלים האחרונים": "אם 'מדינת היהודים' ואם 'מדינת כל אזרחיה', הישראלים מחויבות לשמור על רצף תרבותי יהודי באמצעות ארון הספרים היהודי, הישראלי והאוניברסאלי." ומה הוא מטה "שנהר-קרמניצר", אם לא אותו ארון בעל שלושה מדורים? בין עקרונותיו המובילים של המטה: "פלורליזם תרבותי על ארבעה צירים בתחומי הדעת: תרבות יהודית אוניברסאלית, שפה וספרות עברית, ציונות, לימודי א"י. התייחסות למקצועות לימוד רבים בשאיפה למציאת חיבורים ביניהם." זוהי תפישת היהדות שלא כדתית בלבד, אלא כמורשת תרבותית, כנכס רוחני וכצורך קיומי.

גם בציבור המכונה חילוני מתגלים לאחרונה יותר ויותר סימני אי-נחת מפירות מדיניות החינוך, שדחקה את התרבות היהודית לטובת חילון הערכים. הורים שהיו תלמידים בשנות החמישים, הששים והשבעים, נדהמים לגלות את דלות החומר היהודי/תנכ"י הנלמד בבתי הספר של ילדיהם. צעירים חילוניים מתלוננים על בורות ונכות בכל הקשור ל"ארגז הכלים היהודי". רבים מעידים שהזהות היהודית נבטה אצלם רק בעקבות המסע לפולין. חמורה העובדה כי יש צורך בטיפול בהלם נוסח אושוויץ, על מנת לעורר בנוער שאלות של זהות, הזדהות והכרות ראשונית עם מקורותיו היהודיים.

החלטתה האומללה של תמיר לנטרל את מטה "שנהר-קרמניצר" ודחייתה הגורפת את מיזמי התרבות היהודית הן טעויות חמורות בעלות השלכות מרחיקות לכת, שחלקן מבצבץ כבר עתה. לדוגמה: המרוץ ההמוני להשגת דרכונים זרים, עדיף אירופיים, "שיהיו לעת צרה".

ד"ר לביא מרצה במחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן

אדר כהן ודרורה הלוי: לא למונופול האמוני

השר המנוח זבולון המר מינה את פרופ' עליזה שנהר לעמוד בראש ועדה שתקבע את האופן הראוי להוראת היהדות בבתי הספר הממלכתיים. דו"ח הוועדה שפורסם בשנת 1994 קבע באופן חד משמעי כי לימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים צריכים להיתפס כ"מקצועות הומניסטיים, מנחילי תרבות וערכים... עליהם להתמקד בריבוי הפנים של הקיום היהודי במהלך הדורות ובהווה... (לעודד) מפגש עם כל מגוון היצירה היהודית... לקבל כלגיטימי חינוך יהודי, פלורליסטי וביקורתי... להדגיש את המרכיבים הרלבנטיים, המשמעותיים והאקטואליים לתלמיד בימינו... להדגיש את המשמעות הסמלית והחברתית ולא את הטקס או המצווה בלבד... להימנע מלימוד שיכוון להסתגרות או הטפה ולחתור לתהליך חינוכי שיתבסס על דו-שיח וביקורת". שרי החינוך לדורותיהם אימצו את הדו"ח וקבעו על-פיו מדיניות מחייבת לחינוך היהודי בבתי הספר הממלכתיים. משרד החינוך תחת הנהגתה של יולי תמיר ממשיך בדרך של יישום דוח שנהר.

תפקידו של המשרד לדאוג כי תלמידי המערכת הממלכתית יהנו מחינוך יהודי פלורליסטי, פתוח וביקורתי. העדיפות הראשונה היא כי הדבר ייעשה על-ידי המורים הטובים ביותר שהמערכת מסוגלת להעמיד לשם כך ואשר יתאימו, לתפיסת הדו"ח, בהשקפת עולמם ואורח חייהם לציבור תלמידיהם. רק בעדיפות שניה יילמד נושא המורשת על-ידי ארגונים חיצוניים. במקרה כזה, חייב המשרד להקפיד כי ארגונים אלו יהיו במהותם ארגונים בעלי תפיסה פלורליסטית, וכי הפעילויות שיועברו על ידם בבתי הספר ישקפו את רוח דו"ח שנהר.

המרכזים העובדים עם בנות השירות הלאומי רובם (אם כי לא כולם) אינם פועלים על-פי המאפיינים שהגדיר הדו"ח. עד לשנים האחרונות הופקדו לימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים כמעט בלעדית בידיהם של ארגונים אורתודוכסיים, שהתבססו בעיקר על בנות השירות הלאומי, ואשר חינכו ליהדות ברוח "ישראל סבא". תפיסתם היהודית התבססה, על פי רוב, על גישה אמונית הרואה במצוות ולימודן עיקר חשוב ונמנעה מהסתכלות אישית, פלורליסטית או ביקורתית של התלמידים על תכני מורשת ישראל.

חשוב מאוד לציין כי אין בהכרח סתירה בין היותו של ארגון אורתודוכסי לבין

היותו בעל תפיסה יהודית פלורליסטית. המשרד הכיר בכמה ארגונים אורתודוכסים-פלורליסטיים ומעודד את פעילותם. הבעיה מתמקדת באותם ארגונים שתפיסת עולמם היהודית הבסיסית היא אמונית ולא פלורליסטית. קיים קושי אובייקטיבי לבנות 19-18 להיכנס לכיתה חילונית מתוך גישה פלורליסטית - שלעיתים נוגדת את אמונתן וערכיהן האישיים - במיוחד אם הן מצויידות במערכי שיעור שנכתבו מתוך גישה אמונית. העובדה כי בנות השירות אינן עוברות הכשרה פדגוגית משמעותית המאפשרת להן להתמודד עם האתגרים הללו מקשה עוד יותר על ביצוע המשימה.

ולכן, משרד החינוך מנסה לעודד ארגונים בעלי תפיסה יהודית פלורליסטית לפעול לצד ארגונים אמוניים בחינוך הממלכתי. תהליך זה, שהתחיל לפני מספר שנים, ואשר קיבל תאוצה בחודשים האחרונים, לא נועד להילחם בבנות השירות, אלא להבטיח את יישומו המלא של דו"ח שנהר.

הציבור החילוני הפקיד (ויש אומרים, הפקיר) במשך שנים את המונופול על לימודי היהדות לבעלי גישה אמונית, מתוך תפיסה כי "בית הכנסת שאיננו הולכים אליו (או: שיעור היהדות שאיננו יודעים ללמד אותו בעצמנו) הוא אורתודוכסי-אמוני". לנוכח העובדה שהציבור החילוני מחוייב יותר ויותר לעצב בעצמו את זהותו היהודית, עלינו לאמץ גישה שתתאים לו ותאפשר לו לחנך את ילדיו על פי דרכו.

אדר כהן, אחראי על נושא יהדות בלשכת יו"ר המזכירות הפדגוגית

דרורה הלוי, מנהלת מטה שנהר