זרה בתוכנו

לרונית אלקבץ כבר אין כוח להיות מלכת הדרמה שהכרתם לאחר שהבינה ש"ייצרתי דרמות לא קטנות בחיי". עכשיו היא מתרפקת על הפרסים הבינלאומיים שגרף "ביקור התזמורת" שלה, מנהלת את הזוגיות הכי טובה שהיתה לה ומתרגשת מהמחשבה לגדל ילד משלה ("בקרוב, כולי תקווה"). אבל למרות אווירת ההתפייסות, קשה לה להיחשף

סמדר שילוני פורסם: 04.09.07, 14:37

אלקבץ מצטלמת לשער "פנאי פלוס". ראיון וידיאו: נועה רום (אורלי דיין, עריכה: רונה פפר)

אלקבץ, 41, רוצה בימים אלה בעיקר לנוח. הצטברות צפופה של פרויקטים הביאה אותה להרגיש רצוצה. לאחרונה סיימה לצלם את הסרט "ביקור התזמורת", אולי הסרט המפתיע של השנה שבימים אלה עולה למסכים בישראל. הסרט זכה בפסטיבל וולג'ין בפרס הסרט הטוב ביותר, ששון גבאי זכה בפרס השחקן הטוב ביותר, ואלקבץ זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. וזה לא נעצר שם. הסרט זכה גם בפסטיבל מינכן ובשלושה פרסים וציון לשבח בפסטיבל קאן. בהחלט סיבה טובה לפגוש באלקבץ.

היום שבו נפגשנו היה יום הצילומים האחרון של פיצ'ר בכיכובה, ושבוע מאוחר יותר היא המריאה בחזרה לפריז, משאירה מאחור את הבית שלה ביפו. "הכל מעייף אותי בימים שאני עובדת ברצף", היא נאנחת, "אפילו המנוחה. אז אני מתעוררת בכל פעם מחדש כשאני שומעת את המילה 'אקשן', ונצמדת לכל פינה אפשרית עם הכרית שלי, כשאני שומעת 'קאט'. אני לומדת עכשיו לעשות את השקט. כי לנוח אפשר בכל מקום, אבל אני לומדת לכבות את המנוע. כשאני בשליטה עליו אפשר לחיות על האפס כל הזמן. הבעיה מתחילה כשאנחנו לא עוזבים והמוח מייצר את כל הזבל האפשרי בכל רגע נתון. השליטה במיינד היא המנוחה הכי גדולה שאני מלמדת את עצמי".

כדי להפנים את אישיותה של רונית אלקבץ יש שתי דרכים: להאמין לה או לא. תקראו לי נאיבית, תקראו לי פתיה - אני בחרתי להאמין. הבחירה הזו כמעט שלא היתה תלויה בי, כי יש משהו כמעט מהפנט באופן שבו אלקבץ בוחרת לראות את החיים. בניגוד למה שאולי האיצו בנו להאמין, זה לא קשור באפלוליות קשוחה. כשקבענו בקפה הגעתי ראשונה והתיישבתי במעשנים, מכינה את עצמי לסשן מעושן ואלכוהולי של מחוות דרמטיות. אבל אז התברר שאלקבץ בכלל לא מעשנת. אחד־אפס לאפקט ההפתעה. אחר־כך היא ביקשה מקום מואר. שתיים אפס. והזמינה קפה. דוז־פואה.

"הדרמה בחיים מעייפת אותי ומפריעה לי". אלקבץ (צילום: אופיר קדמי)

מה מונע ממך לכבות את המנוע?

"אם היינו עולים על מחשבה אחת, הייתי מנהלת איתה דיאלוג ישיר ותקיף וזה היה מסתיים, אבל יש פה ג'ונגל שלמדתי קצת לרסן אותו עם הזמן".

ויש בך הרבה דרמה?

"היתה המון המון דרמה. בעבר התייחסתי לדברים מאוד בצורה דרמטית".

זה עשה לך טוב?

"לא. אבל בדיעבד אני יודעת בוודאות שייצרתי דרמות לא קטנות בחיי, כי הייתי חייבת לנהל דיאלוג עם הרעש שהיה לי בראש, והיה הרבה רעש. רק דרכו יכולתי להשליך המון פסולת, תחלואים שהייתי צריכה לנקז ממני, והדרמה אפשרה את זה. היום זה אחרת.

אני יכולה ליהנות מהדרמה שבאמנות ומהשקט שבשעמום, כי האמנות היא לא החיים ולהפך".

ועכשיו את מצליחה לעשות את ההפרדה?

"גם אז ידעתי, אבל זה לא עזר לי כשחזרתי הביתה והמשכתי לייצר את הדרמות, כי הן היו מקור חיים בשבילי. היום אני שמה לב שאין בי כוחות נפשיים לדרמות שמעבר לדרמות, אלה שמשלמים לי עבורן. אני לא מסוגלת יותר לשאת את זה יותר, ולכן התחילה עבודה אמיתית על החיים".

טוב, אבל דרמות הן דבר טוב לשחקן, לא?

"אני יכולה להאמין שהדרמות בחיי שירתו היטב גם את הדרמות שבאמנות, אבל היום אני יכולה לומר בוודאות - וזה חדש לי - שזה כבר לא ככה. הדרמה בחיים מעייפת אותי ומפריעה לי, וזה אומר שאני מעבר לה, לא זקוקה לה יותר. אז שלום ולא להתראות. בילינו מספיק זמן יחד. אני כבר מוכנה לתגלית של אוצרות שבתוך השעמום".

מהצד נדמה שהדמויות שגילמת דומות זו לזו.

"מבחינתי הן שונות לחלוטין. רותי (הדמות שגילמה ב"אור") ואושרה ("המיועד") ופנינה ("שחור") ויהודית ("חתונה מאוחרת") ו־ויויאן ("ולקחת לך אשה"), כולן נשים אדירות ומאוד שונות זו מזו. במקרה גם שיחקתי גבר באחת הדמויות בצרפת".

איך זה היה?

"מאוד נשי (צוחקת)".

הנשים שאת משחקת הן קצת גבריות.

"בטח. יש להן כוח ועוצמות ששאובים מהעולם הגברי, כי הכוח הנפשי שלהן הוא אדיר. אני לא הייתי יכולה להגיע לאן שהגעתי בלי הכוחות הגבריים האלה שהם קיימים בתוכי. את יודעת, לא מדובר בלטפס על סולם ולהחליף מנורה, את זה אני לא עושה טוב בכלל. אני טובה דווקא בתכונות הנשיות, אבל הן עוברות אצלי מהתיאוריה למעש, והמעש הוא תכונה יותר גברית".

כוח ועצמות ששאובים מהעולם הגברי (צילום: אופיר קדמי)

כדי להבין את האמת הפנימית של אלקבץ עדיף לחזור הרבה שנים אחורה, לילדותה. היא נולדה בבאר שבע, בת בכורה להורים שומרי מסורת ממוצא מרוקאי, ומאוחר יותר נולדו שלושת האחים, יחיאל, שלומי ואסי. היא זוכרת את הצבעים והריחות ה"לגמרי ערביים" בבית אבא. "אולי זה מסביר למה אני אוהבת את יפו", היא אומרת. בכלל, רוב הזמן חיה אלקבץ על קו יפו־פריז, שתיהן ערים עתירות מוסלמים. "ביפו יש משהו יותר נושם וחי", היא מסבירה, "אחת הסיבות שהביאו אותי לכאן זה כדי להסיר את הפחד מדו־קיום ביחסי יהודים־ערבים. נמשכתי לצבעים, לאווירה, לאטמוספרה, לשפה הערבית. זה שאנחנו מתנחלים פה זה נחמד, אבל יפו היא עיר ערבית במהותה".

עם אחד מבני הזוג האחרונים שלה ניסתה אלקבץ את צפון תל אביב, אבל אחרי שנה הם החליטו לשוב ליפו. בעוד מערכת היחסים עם אותו בחור לא החזיקה מעמד, יפו דווקא כן, זו אהבת אמת.

את לא מתגעגעת לתל אביב?

"לא. אני לא כל כך מחוברת אליה. בתל אביב משהו מתיימר להיות באמצע או הכל יכול, פוליטי, הכל ולא כלום, מנוכר לי מדי. גם המעברים בין יפו לפריז קלים לי יותר מאשר מתל אביב לפריז. כשאני מגיעה לתל אביב אני חווה סוג של ג'ט־לג נפשי".

מדלגת בין יפו לפריז (צילום: אופיר קדמי)

חוץ מיפו, אהבתה הגדולה של אלקבץ היתה לשחק, למרות שמעולם לא למדה משחק בבית ספר מקצועי. יריית הפתיחה לקריירה הקולנועית שלה היתה ב"המיועד", אחריו הגיעו "אדי קינג", "שחור", שהביא לה את האוסקר הישראלי, "חתונה מאוחרת", שנתן לה את פרס אופיר, "עלילה", ו"אור" (עם דאנה איבגי).

הרזומה הטלוויזיוני שלה, לעומת זאת, פחות עשיר ומכיל בעיקר את הדרמה המשפטית, "פרנקו וספקטור" (לצד משה איבגי) ו"פרשת השבוע" (של רני בלייר, יוצר "שבתות וחגים"). לפני תשע שנים עברה אלקבץ להתגורר בפריז, שם יצא סרט שיצרה ביחד עם אחיה שלומי, "ולקחת לך אשה", שמבוסס על משפחתה. הסרט גרף שלל פרסים בפסטיבלים באירופה, אבל לא זכה להיות נביא בארצו. בימים אלה עובדים האלקבצים על הסרט הבא, "שבעה", החלק השני במה שעתיד להפוך לטרילוגיה.

סרטה האחרון, "ביקור התזמורת" של ערן קולירין, הוא סרט קטן ונוגע ללב, המספר על תזמורת מצרית שהגיעה להופיע בארץ, אך נקלעה בטעות לאיזה אי־שם בדרום הארץ. אלקבץ היא דינה, בעלת קיוסק מסעדה שכונתי, שמלינה את הנגנים ללילה אחד ומקיימת אינטראקציה רגישה עם המנצח, הדמות שמגלם גבאי.

עם ששון גבאי בסצינה מתוך הסרט "ביקור התזמורת"

התחברת אל הדמות של דינה שגילמת ב"ביקור התזמורת"?

"לא רק אני. אנשים נמשכים אל הפשטות שלה. היא לא חושבת לרגע מאיפה הוא, בן כמה, איזו שפה הוא מדבר. הדרך הקצת־ילדותית שלה להסתכל על החיים גרמה לה לשכוח את עצמה בדרך".

איפה היא הזיזה אצלך משהו?

"כל הזמן שלי איתה הרגשתי שיש לי ריקוד כזה בגוף, או שהיא מנערת את הרגליים כמו ילדה, וזה נורא הצחיק אותי. אנחנו נשארים ילדים אבל עם כל כך הרבה הגנות, שהילד המסכן חנוק למוות. הוא נשאר, והוא רוצה לגדול עם ההבנה של הילד, כי הוא יודע וזוכר יותר ממבוגר, אבל החברה מזכירה לו שחייבים לשכוח את מה שהוא יודע".

את גם קצת ילדה כמוה?

"כן, יותר מתמיד. כי מה זה אם לא להתעורר? אני רואה את ההתעוררות שלי אל תוך צרכים שסגרתי מזמן כילדה. הייתי חייבת לקבור אותם, כי הייתי צריכה לגדול מהר מדי, כי לקחתי אחריות שלא היתה שלי אבל הרגשתי שאני צריכה לקחת אותה".

לשימוש פנאי פלוס בלבד!! רונית אלקבץ (צילום: אופיר קדמי)

את לא מרגישה שילדים משלך ייקחו אותך צעד קדימה?

"אני מאמינה שגידול של ילד מתוך ערנות הוא חוויה בלתי רגילה. אני כל כך מסוקרנת לגבי הדבר הזה ומתרגשת ברמות יוצאות דופן למחשבה שאגדל ילד יום אחד, בקרוב, כולי תקווה".

את מוכנה לאתגר.

"ממש עכשיו, לראשונה בחיי. אני הייתי חייבת לפנות מעצמי את כל הפסולת, שהיא חיובית, אבל זה לא בהכרח חייב להיות ככה. זה לא חייב לקרות לילד שלי, כי אני ערנית יותר. אני מאמינה שאוכל להעביר יותר חופש וקלות מהכבדות שהעולם ממילא מייצר".

פחות שריטות?

"לא קוראת לזה שריטות. אין דרך אחת לחנך את הילד שלך, כולם מנסים כמיטב יכולתם. אני לא באה מהמקום של האשמות כלפי אף אחד, אני לא קורבן. כל ילד בא לעולם עם החבילה שהוא צריך לעבוד עליה. בחרתי את ההורים שלי כדי לעבוד איתם, ולכן יש לי אהבה עצומה אליהם, וזה לא משנה כהוא זה מה יכולתי לקבל מהם ולא קיבלתי. אני מאמינה שהדור הבא יתמודד עם משהו אפילו יותר גבוה. אני מאחלת לעצמי לגלות מה הילד שלי יצטרך ולתת לו את זה".

לא הכל קל בממלכת אלקבץ. הדימוי הציבורי שלה אולי לא מביס את האמת שלה, אבל גם לא ממש עושה לה חיים קלים. החיבור שלה עם הצד התקשורתי של תעשיית הבידור - אולי בגלל שהיא לא תמיד מספקת את החומרים שהתקשורת ניזונה מהם - משאיר לעיתים את שני הצדדים מתוסכלים. "אני לא מדלגת בשמחה לבוא לכאן, קשה לי", היא מודה. "ורוב הפעמים משחקים משחק של אנחנו כאן, ובסוף, על הנייר, אנחנו במקום אחר לגמרי. אני מחויבת ליחסי ציבור, וזה בסדר, אבל כאשה, אדם, מעניין אותי לחוות מפגש אמיתי, לא מישהו שמחפש לעשות פרובוקציה. מפגשים ציניים לא מעניינים אותי".

"התקשורת חושבת שהצופים עשויים ממוח של ציפור וסבלנות של קש, אז מדברים איתך כאילו עומק, כדי לעשות את זה שלם ומעניין, אבל על הנייר מקבלים ב־90 אחוז מהמקרים חבילה של חרא קל. אני לא מתחברת לזה".

את חולקת עם מישהו את כל התהליכים שאת עוברת?

"למען האמת, לא ממש. מאוד מעניין אותי לחלוק את זה עם מישהו, אבל אני יכולה לחיות בהרמוניה גם מבלי לחלוק את זה עם אף אחד לעולם, הרי אני לא מפסיקה לדבר פה (מצביעה על הראש - ס.ש). יש לי הרושם שאני חלק מפאנל אצלי בראש, ואני לא מרגישה לבד לרגע".