הבנתי שהתחבאתי מאחורי דמות "הגבר החדש"
אני מניח שהפחד המתמיד שהיה לי מלהתבגר, בצירוף של כמה אהבות נכזבות ודחיות כואבות, תקעו אותי במקום אחד, אי שם בתיכון, כאשר שיא חיי היה ריקוד סלואו בודד עם נערה יפה שאהבתי אבל פחדתי להגיד לה. בעקבות השתתפות בבי"ס להצלחה עם המין השני, קבלו איתן אלון חדש
מזמן לא כתבתי לערוץ יחסים. אחת הסיבות היא שעברתי חוויות מדהימות בבית ספר להצלחה עם המין השני, שם פגשתי אנשים מדהימים, שהשפיעו עלי באופן קיצוני. עוד סיבה היא שבחודשים האחרונים סוף סוף הפכתי מילד מלנכולי למשהו שמזכיר גבר.
לפני שכתבתי את הרשימה הנוכחית עברתי קצת על הרשימות הקודמות שלי ועל התגובות שקיבלתי. ככל שקראתי יותר, כך נראה לי שהאדם שכתב את הרשימות ההן היה מישהו אחר, מישהו מלנכולי השרוי עמוק בתוך פנטזיות על אהבה נפלאה, ממורמר קצת, רומנטי להחריד, קיטשי לעיתים. מישהו חולמני, שבעיקר חולם על אהבה מדהימה של שתי נפשות תואמות, במקום לחוות אהבה בעולם האמיתי.
היום אני מבין שבעוד האינטליגנציה שלי היא ברמה סבירה פלוס, המנטליות שלי היתה של ילד מתבגר. אני מניח שהפחד המתמיד שהיה לי מלהתבגר, בצירוף של כמה אהבות נכזבות ודחיות כואבות, תקע אותי במקום אחד, אי שם בתיכון, כאשר שיא חיי היה ריקוד סלואו בודד עם נערה יפה שאהבתי אבל פחדתי להגיד לה.
"כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע"
זמן רב ידעתי שאני זקוק לשינוי בחיי. אומרים ש"כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע". זה קרה לגמרי במקרה, בעקבות רשימה שכתבתי לערוץ. לקחתי לי את רועי ושרית כמאמנים אישיים והתחלתי קורס ב"לאב אקדמי". הם לימדו אותי על יחסים בין גברים לנשים, על סטריאוטיפים מגבילים, על חוסר ביטחון, על חוסר ערך עצמי שרוב ה"גברים" בעולמנו סובלים ממנו. הם לימדו אותי ליצור מציאות משל עצמי במקום לחיות בה באופן פסיבי וללכת עם הזרם. הם עזרו לי להתבגר, להתגבר על פנטזיות ילדותיות ולראות את המציאות. האימון שלהם היה רק גירוי לגדילה שלי, אבל הוא התאפשר כי הגעתי מוכן לשינוי הגדול בחיי.
פנטזיית האהבה מול אהבה במציאות
מגיל צעיר חלמתי על אהבה הדדית מופלאה. אבל בעקבות סדרת אהבות נכזבות ודחיות קשות הסתגרתי בתוך עולם פנימי נפלא, עולם הדמיון, בו היתה לי אהבה נפלאה, רומנטיקה אינסופית, קיטשיות מחרידה. דחייה ובינוניות נשארו בעולם החיצוני, בעולם ששנאתי, שראיתי בו "משחקים" וזיוף, אנשים צבועים שלא מבינים את הבינוניות של עצמם.
לא קלטתי שאני סגור בעולם הפנטזיה המושלם שלי, שכן אני "לא מתפשר", "לא משחק משחקים", "תמיד נשאר עצמי", הגבר ה"רגיש", ה"עמוק", ה"מתחשב", הגבר ה"חדש". רק אחרי זמן רב הבנתי שכל אלה היו תירוצים מגבילים, רובם מושפעים מתרבות צבועה ומהסטריאוטיפ המוטעה בעליל שזה מה שנשים מחפשות.
הדבר הראשון שרועי ושרית הורו לי לעשות זה לחקור את האמונות המעכבות אותי, להפוך אותן לאמונות מקדמות ולהפנים אותן. הבנתי כמה אני מסוגר בתוך עצמי, מתרץ את הכשלונות שלי, מתחבא מאחורי הדמות של הגבר ה"חדש והרגיש" שלמדתי לתעב מאז.
אז עשיתי איפוס לכל מה שאני "יודע" והפנמתי ביטחון עצמי, ערך עצמי, ערכי גבריות שלפני זה נראו ארכאיים וכיום אינני רואה דרך אחרת לחיות. ביציאות שלנו ל"שטח" במסגרת הקורס עשיתי דברים מטורפים ומטופשים להחריד, התחלתי עם המון בנות, צחקתי כמו שלא צחקתי מעולם, השתחררתי מכבלים שבכלל לא ידעתי שיש לי, שברתי חומות שעד אז החזיקו אותי במקומי הבטוח בחיי הנחמדים בבועה המונוטונית.
לאט לאט יצאתי מעולם הפנטזיה בו חייתי רוב חיי, ופתאום העולם החיצוני התמלא בהרפתקאות מדהימות, באנשים חדשים, בקשרים פוטנציאליים יפים, לעיתים רגעיים, לעיתים נמשכים.
הבנתי שקשר לא חייב להיות אהבה פוטנציאלית, אבל יכול להיות יפה ואינטימי למרות זאת, זיכרון יפה לרזומה דל מדי. למדתי לראות את הרומנטיקה גם בעולם התל אביבי, שכולם משום מה יורדים עליו. למדתי להפסיק לפחד בעולם המציאותי, שהרבה יותר רומנטי ממה שאנשים נותנים לו קרדיט.
אני חי את החיים הצעירים בעולם האמיתי בראשונה בחיי
בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שאני לא ילד. לעולם לא אוכל לשוב ולכתוב ברגשנות כמו שכתבתי פעם, לעולם לא אוכל לשוב ולהתרגש מאותם הדברים. השינוי הוא חזק ומוחלט. אני מרגיש שיצאתי למסע החשוב בחיי. אני חי את החיים הצעירים בעולם האמיתי בראשונה בחיי.
בשבוע האחרון השתכרתי על החוף עם נערה יפה, רקדתי במסיבה פרטית עד הבוקר, שחיתי בעירום בלילה (לא לבד), חנכתי כמה מקומות מבודדים בפארקים שונים, חזרתי הביתה בבוקר עייף ומסופק והלכתי לישון כשכל העולם מתעורר. פיתחתי עצמאות, כוח רצון, אופי חזק, הקאתי מתוכי את הפחדים, החרדות, התירוצים, הפסיביות, ואני מרגיש בראשונה שהעולם פרוש אל מול רגליי.
מצחיקים החיים האלה. יום אחד אתה ילד בגוף של גבר, למחרת אתה מתבונן במראה ומגלה שהילד נעלם.
