אצבע הזהב תשס"ז

זו השנה השנייה שבה אני מחלק כאן - במסדרונות האחוריים של גיליון "היפים והנכונים" - את פרס אצבע הזהב. מה שהתחיל בשנה שעברה כשעשוע אלטרנטיבי לפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע מתחיל להיראות השנה כאופציה למסורת ארוכת שנים. מי יודע, אולי בסוף אף יפוסל הפסלון, שהרי אצבע זקורה נוספת תמיד שימושית, ובוודאי אצבע זקורה מוזהבת הניתנת באופן שוויוני גם למצטייני השנה, אך גם לגרועים שבה. כל מה שהוא ראוי לדיווח בשנת הקולנוע העברית היוצאת.

ביום חמישי הבא יחולקו פרסי אופיר. אלה הפרסים הרשמיים. הבכירים. אני טוען שעם 20-15 סרטים בשנה ראוי כבר ליזום פרסים נוספים, חלופיים. פרסי אצבע הזהב שלי הם ניסיון לדרבון בכיוון. ובהתאם, חלק מהקטגוריות רציניות לחלוטין, אבל חלקן אוויליות, מתוך רצון להזכיר שהקולנוע הוא גם שעשוע ובידור.

והכי חשוב: פרסי אופיר מחולקים בין הסרטים הישראליים שהופקו באותה שנה. הסרטים מוצגים בפני חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע בהקרנות סגורות. חלק מהסרטים עוד לא יצאו להקרנות מסחריות. פרסי אצבע הזהב מציגים את מה שנראה לי הגיוני וראוי יותר: המועמדים הם אך ורק הסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע בארץ בין חלוקת הפרס הקודם ובין הגיליון הנוכחי. 15 סרטים במספר. כולם סרטים שהקהל היה יכול, באופן פוטנציאלי, לראות בעצמו. ולכן, אלה פרסים שיש סיכוי שיש לכם מושג איך נראים הסרטים להם הם מחולקים. וכך, בשעה שפרסי אופיר מתקדמים זו שנה שנייה לעבר פוטו־פיניש בין שני סרטים - "בופור" ו"ביקור התזמורת" - אני פטור מהדילמה. "ביקור התזמורת" עולה רק בסוף השבוע הבא, לכן יהיה זכאי על פי התקנון הפרטי שלי לקבל את הכבוד המגיע לו בפרסי אצבע הזהב תשס"ח, בדיוק בעוד שנה.

הסרט הטוב של השנה: "בופור", יוסף סידר

טוב, זה די קל. "בופור" אינו רק הסרט הישראלי הטוב של השנה, הוא אחד הסרטים הישראליים הטובים בכל הזמנים, הישג קולנועי נדיר, מדויק וחכם בצורה בלתי רגילה. ובעיקר, יש לציין, הישג הפקתי מרשים ומעורר השתאות. יוסף סידר זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין על הסרט וכמעט 300 אלף צופים הפכו אותו לאחד הסרטים הקופתיים של השנה בישראל, לצד שוברי קופות הוליוודיים כמו "רטטוי" ו"שרק השלישי". ראיתי את הסרט שלוש פעמים - פעמיים בקולנוע ועוד פעם בדי.וי.די - ואני נפעם ממנו.

בתוך סט ענק, עם עדשות סינמסקופיות וצילום מופתי מתנהל סרט שבקלות היה יכול לגלוש אל הגרנדיוזי, אבל נותר אינטימי, מופנם, ובעיקר מציג את מחילות מוצב הבופור כמעין מציאות חלופית, סהרורית, הזויה, שבה ההיגיון עובד הפוך. סרט באמת מעולה.

הסרט הרע של השנה: "ריקוד מושחת", מנחם גולן

טוב, גם זה די קל. "ריקוד מושחת" הוא לא סתם הגרוע בסרטי השנה, הוא אחד הסרטים האיומים ביותר שנראו על המסך הישראלי בכל הזמנים. אני כמעט נבוך להודות שצפיתי בו.

סרט הבכורה הטוב ביותר : "הדברים שמאחורי השמש", יובל שפרמן

מתוך 15 הסרטים הישראליים שהוקרנו השנה בבתי הקולנוע ארבעה היו סרטי בכורה. אחד מהם ("מדוזות") אף זכה בצדק רב בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן המוענק לסרטי בכורה. אבל סרט הבכורה שהכי הרשים אותי בתשס"ז היה "הדברים שמאחורי השמש" של יובל שפרמן (שיצא לבתי הקולנוע בסוף נובמבר 2006, אחרי שכבר זיכה את אסי דיין בפרס אופיר על תפקידו). יש בסרט הזה עוצמה אדירה שמושגת על ידי עבודת מצלמה, פסקול ומשחק והופכת מה שהיה יכול להיראות כדרמה משפחתית סטנדרטית למעין פצצה אמוציונלית מתקתקת. אם לפרסי אצבע הזהב היה ספונסר עשיר, הייתי שמח לצרף לפרס הזה מענק לשפרמן המחייב אותו לצאת וליצור בזריזות את סרטו הבא. זה מישהו שארצה לעקוב אחריו.

הכי הרשים. "הדברים מאחורי השמש" 

הצילום הטוב ביותר : מישל אברמוביץ', "הסודות"; בועז יעקב, "חופשת קיץ"

זו היתה שנה מצוינת לצילום בקולנוע הישראלי. ולנטין בלוגונוב עשה עבודה נהדרת ב"הדברים מאחורי השמש" ו"מכתבים לאמריקה". שי גולדמן צילם נהדר את "שלוש אמהות", אך אכזב ב"תנועה מגונה". עופר ינוב עשה פלאים ב"בופור", וגם "אדמה משוגעת" ו"מדוזות" ייבאו צלמים מצוינים שהעניקו לאור הישראלי גוון נעים ומרוכך. אבל שני הסרטים עם הצילום הטוב ביותר מתרחשים שניהם בעולם דומה - למרות שהסרטים עצמם, אין שונה מהם. גם "הסודות" וגם "חופשת קיץ" מתרחשים בעולם דתי מסוגר ושניהם מעצבים באמצעות תאורה וקומפוזיציה עולם רוחני, על משאותיו הכבדים, הטראגיים, לצד רגעי הנחמה שלו. מישל אברמוביץ' הצרפתי עבד ב"הסודות" בהפקה מהוקצעת, עם תאורה וסטים ותקציב. בועז יעקב צילם בווידאו דיגיטלי באתרים קיימים באמצעים מינימליים, ושניהם הגיעו לאיכויות בעלות ריגוש והקפדה דומים.

הצילום הטוב ביותר. "הסודות"

תגלית השנה : מיכל שטמלר, "הסודות"; נועה קנולר, "מדוזות"

מכירים את הרגע הזה בסרט שבו אתם מתוודעים לקיומה של שחקנית שלא ראיתם מעולם קודם, אבל אתם מרגישים שאתם כבר מכירים אותה היטב ורק רוצים לראות עוד ועוד סרטים איתה? כך קרה לי השנה פעמיים עם מיכל שטמלר ונועה קנולר. לשתיהן היה תפקיד משנה בסרט שלהן, התפקיד כפוי הטובה של להיות הרפלקציה של הדמות הראשית, אבל שתיהן הצליחו לגנוב את ההצגה ולהפוך את הדמויות שלהן לחזקות ומסקרנות, עד כדי רצון לייחל לכך שהסרט יהיה יותר על הדמות שלה ופחות על השאר (נ.ב: צמוד מאוד אליהן ניצב זוהר שטראוס מ"הדברים מאחורי השמש", עוד שחקן שלא הכרתי שעושה עבודה נפלאה).

הטרנד של השנה : ילדים

ילדים יכולים להיות נקודת תורפה של סרטים. לפעמים הם חמודים באודישנים אבל קסמם נותר עלום בזמן הצילומים. אבל זו היתה שנה מעולה לילדים בסרטים. לא רק שהיו המון סרטים עם ילדים, גם כולם היו ממש טובים, אפילו בסרטים לא ממש מרשימים. בלטו במיוחד: טס השילוני ב"הדברים מאחורי השמש", באוצ'י צ'ן ב"נודל", ניקול ליידמן ב"מדוזות", תומר שטיינהוף ב"אדמה משוגעת" ואילן גריף ב"חופשת קיץ". אבל גם הילדים ב"סיפור חצי רוסי", "מכתבים לאמריקה" ו"תנועה מגונה" היו מצוינים.

ילדים הם טרנד. "אדמה משוגעת"

השחקנים הטובים ביותר : גל זייד על "אדמה משוגעת" ו"תנועה מגונה" וצחי גראד על "מדוזות"

לא יודע בדיוק איך להכתיר אותם. מצד אחד, גל זייד הוא בעיניי שחקן השנה בזכות שני תפקידיו הכה שונים ב"אדמה משוגעת" וב"תנועה מגונה". צחי גראד הוא שחקן המשנה של השנה בזכות סצינה אחת קטנה אבל בלתי נשכחת ב"מדוזות". מצד שני, זייד וגראד גם עברו השנה לצד השני של המצלמה ב"תנועה מגונה": זייד כתב (עם יעקב איילי) וגראד ביים. אומנם היו לי הסתייגויות מהסרט, בעיקר כי נדמה לי שהתסריטאי, השחקן והבמאי, כל אחד דמיין סרט מעט שונה. אבל קשה להתעלם מההישגים שלהם, כשחקנים וכיוצרים.

סצינת העירום של השנה: טלי שרון, "הדברים מאחורי השמש"

את מי ראינו השנה בעירום? אם צפיתם בסצינות שנחתכו מ"בופור" יכולתם לראות את רוב שחקני הסרט במצבים שונים של עירום גברי, מהסוג הלא בוטה. "מלך של קבצנים" חשף בפנינו את גילי סער ואת רובי פורת שובל. "הסודות" הפשיט את אניה בוקשטיין ואת מיכל שטמלר שכמעט־כמעט זכו בפרס העירום של השנה. אבל טלי שרון, מביטה בעצמה עירומה בראי, בסיום "הדברים מאחורי השמש" היא רגע קולנועי אדיר, גם פתייני, גם ארוטי, גם מציצני, אבל גם מאוד חושפני, פגיע ויושב היטב על הדמות מבלי שנרגיש שהיא מנוצלת.

ציונים לשבח

רונית יודקביץ' היתה נהדרת ב"אדמה משוגעת". שרה אדלר היתה מרגשת ב"מדוזות". טלי שרון היתה מוצלחת גם ב"שלוש אמהות" וגם ב"הדברים מאחורי השמש". יבגניה דודינה היתה מקסימה ב"סיפור חצי רוסי". מילי אביטל היתה נפלאה ב"נודל". איתי תורג'מן היה מעולה ב"בופור". גורי אלפי היה נהדר ב"הסודות". הליהוק של "שלוש אמהות" היה מופלא. המוזיקה ב"בופור", "נודל", "מדוזות" ו"הדברים מאחורי השמש" היתה מושלמת.

 מוזיקה מושלמת. "נודל"

סרטי תשס"ז

הסרטים הישראלים שהוצגו בבתי הקולנוע בשנה החולפת

"אדמה משוגעת", דרור שאול

"סיפור חצי רוסי", איתן ענר

"שלוש אמהות", דינה צבי ריקליס

"הדברים שמאחורי השמש", יובל שפרמן

"מכתבים לאמריקה", חנן פלד

"אסקימוסים בגליל", יונתן פז

"בופור", יוסף סידר

"ריקוד מסוכן", מנחם גולן

"אין לה אלוהים", ינקול גולדווסר

"תנועה מגונה", צחי גראד

"הסודות", אבי נשר

"מדוזות", אתגר קרת ושירה גפן

"נודל", איילת מנחמי

"חופשת קיץ", דוד וולך

"מלך של קבצנים", אורי פסטר