קול גדול

היא כבר בת 87, וטוב שנזכרו: היא עדיין פעילה וכותבת – השנה ראה אור רומן מדהים שלה ואחרי שנים ארוכות מאוד שבהן דוריס לסינג מופיעה ברשימת המועמדים הלא-רשמית לפרס הנובל, האקדמיה השוודית התעשתה ובחרה: זה לא היה קל ופשוט, מפני שלסינג איננה סופרת שהקריירה שלה פשוטה או נוחה להבנה

 או מתנהלת בקו ישר. לסינג היתה תמיד אמנית גדולה של בעיטות במוסכמות חשיבה מקובלות, אפילו על הנאורים והליברלים שבמבקרים: לא תמיד אהבו חכמי האקדמיה את הבעיטות שלה. לא תמיד הבינו.

היא החלה לכתוב בעולם ששלטו בו אימתו של סטאלין והפחד של המלחמה הקרה. "העשב פוזם", ספרה הראשון, ראה אור ב-1950 והפתיע בעוצמותיו וברקע שלו: היא כתבה כבת אפריקה, כמי שליבה מלא אהבה אל היבשת המעונה והמוכה הזאת, וכמי שעיניה פקוחות לראות עד כמה סבוכים הגורלות של יושביה. כשקוראים את הספר היום, פשוט אי אפשר להאמין שמדובר ביצירה ראשונה של כותבת מתחילה: קול גדול, סמכותי, בוטח, רבגוני היה לה מלכתחילה. והיא מעולם לא בזבזה אותו על שטויות.

"מחברת הזהב" פתח בפניה את הסלונים הספרותיים המחמירים ביותר, וכבש גם את ליבותיהן של מאות אלפי קוראות בנות דור מסוים מאוד: אלו שלא מצאו בספרות גיבורות שיודעות לחשוב ולא רק להרגיש, אלו שעברו מהפכים אידאולוגיים קשים, אלו שהבינו כי הפתרון למצוקותיהן מצוי לפעמים, ביכולת להתמוטט כמו אנה, הגיבורה הבלתי נשכחת של ספר שהוא רומן-חניכה נשי נדיר בעצם קיומו – אבל גם ביופיו, בעוצמותיו, ברלוונטיות שלו לדורות הבאים של קוראות.

כלת פרס נובל לספרות דוריס לסינג. לא מתנהלת בקו ישר (צילום: איי.פי)

ההתפכחות מן הקומוניזם והשבר הגדול שהולידה בנפשות המתפכחים, אחד הנושאים של "מחברת הזהב", ליווה גם את הקווינטילוגיה הגדולה שלה, "ילדי האלימות". אינני יודעת מדוע תורגמו הספרים האלה לעברית רק באורח ספוראדי ובחלוף זמן רב מאוד מעת כתיבתם. זהו אחד הנסיונות השאפתניים ביותר למפות את המאה העשרים שאני מכירה בספרות: זהו גם נסיון מוצלח ואפילו נבואי.

מרתה קווסט, הגיבורה שחייה מפורקים עוד בדרום אפריקה, מגיעה לאנגליה - ובחמשת הספרים, שמסתיימים בנסיקה לעבר עתיד בדיוני, מאיים ואפשרי מאוד, היא חווה את הארועים הגדולים של המאה כמתבוננת אקראית: לא גיבורה גדולה מהחיים, לא אישה של מעשים גדולים, אבל ללא ספק אחת המתבוננות הטובות ביותר שתמצאו בין כריכות של ספר. אם הייתי צריכה לבחור חמש דמויות ספרותיות ששינו את חיי, אנה מ"מחברת הזהב" ומרתה קווסט ודאי יהיו ברשימה.

יש עוד מה לתרגם 

סופה של הקוינטילוגיה בישר על תפנית חדה מאוד בכתיבה של לסינג, שעד אז היתה ריאליסטית לעילא. לא רק ברומנים המצויינים שלה, אלא גם בקבצי סיפורים שעיקרם בבחינה מיקרוסקופית, מדוקדקת ומעניינת מאוד של היחסים בין המינים. לא, היא לא "פמיניסטית אוטומטית" ומעולם לא היתה כזו, וגם לא נכנעה לתביעותיהן של נשים שרו בה נביאה של שוויון מתמטי. לא פעם אמרה שהפמיניסטיות מצפות ממנה להובילן לעולם ספרותי שפשוט לא יהיו בו גברים. "זה יהיה נורא משעמם", אמרה לסינג, ופנתה עורף לעניינים הללו וגם לכדור הארץ עצמו ופסעה לעבר הכוכבים.

סדרת ספרי "קנופוס בארגוס" הרחיקו אותה מקובעי הטעם ומחלק גדול מקוראיה. גם בגלל הנושאים וגם מפני שהתנסתה בטכניקות כתיבה חדשות שלא היו מזוהות עימה בעבר: פסטיש וזרם תודעה, למשל. לא נורא: היא מצאה אוהדים ואפילו חסידים חדשים בקהילת קוראי הפנטזיה, אנשים שמוכנים בקלות יחסית לקבל רעיונות ותיזות חברתיות והגותיות, כולל הגות סופית, כשאלה מוגשים בעטיפה מרוחקת מאות שנות אור מן הכורסה שלהם.

גם שם, יודע מי שקרא, מתמודדת לסינג בחן ובתבונה עם סוגיות פילוסופיות, חברתיות ובינאישיות שמשותפות לכל ברואי הגלקסיה באשר הם.

אל קרקע המציאות שבה לסינג בספר מאתגר, מתריס ומצוין ששמו "הטרוריסטית הטובה". גם כאן תמצאו אישה צעירה שרוח הזמן תובעת ממנה התגייסות לפעולה בלתי מוסרית, והדילמה שלה לא נפתרת בהכרח בקבלת עולו של המוסר המקובל. היו שצהלו שלסינג חזרה לעצמה בספר הזה: היו שלא הבינו כי "עצמה" עצום ורב, ויש בו מקום לכוכבים רחוקים, לכפרים אפריקניים נידחים, לסיפורי חתולים – ולשאלות גדולות על עצם מהותו של הדבר החמקמק הזה הקרוי בן אנוש. עד כמה שהצלחתי לברר, לא כל ספרי הסדרה ראו אור בעברית. עכשיו אולי זה יקרה. ואולי עוד יבואו גם תרגומים מחודשים ל"ילדי האלימות".

"הילד החמישי" הוא כתב האישום החמור ביותר שלסינג הטיחה אי פעם בקוראיה. היא נסתה למכור לסוכן שלה את הטקסט בשם בדוי: הוא הבין מיד שמדובר בה ושכנע אותה לפרסם בשמה. לסינג חודרת בו במפולש אל תוך הסיוטים הגדולים ביותר של בורגנים שוחרי-טוב בעידן הפוסט-יאפי. אל משפחה שבה חיים כבר ארבעה ילדים "נורמטיביים" היא משגרת את בן, הילד החמישי, זה שהאלימות שלו וחוסר יכולתו לתקשר עם עולמנו מעיבים על הכל ומציגים את עליבותם של החלומות הקטנים על בית בכפר, ילדים שמחים וגינת ירק.

בן שב לסיבוב נוסף בספר "בן בעולם" – ושוב לסינג בוחנת בדקדקנות את ההבדלים העצומים בין "ילדים זה שמחה" לבין האימה שהחריג, הזר, הלא-נורמטיבי מטיל על מדקלמי סיסמאות חבוטות. בהחלט לא מומלץ לנשים בסוף הריונן, אבל בהחלט מומלץ לבני אדם באשר הם רואים את עצמם כיצורים מוסריים.

ולכן גם הייתי רוצה לראות את ספר המסות הנפלא שלה, Prisons We Choose To Live Inside, מתורגם סוף סוף: היא בוחנת בו כמה ציוויי זמן היסטוריים שבדיעבד נרשמו כטירוף קולקטיבי של המונים, ושואלת כיצד אנחנו מרשים לאידאולוגיות כובלות ושקריות לנהל את חיינו. ודאי עוד נראה בעברית גם את "' The Cleft" , ספר שאין בו דמויות במובן המקובל של המילה, אבל יש בו פנטזיה מפעימה על גזע עתיק של אמהות-אימותינו, יצורים ימיים איטיים על סף האנושיות, וגם הוא ספר פשוט נהדר מעטה של סופרת ענקית, שמשחר ימי כתיבתה ועד היום תמיד בזה בחן למובן המקובל של מלים, רעיונות וערכים מובילים.