מפונק או לא, זה מה יש ועם זה ננצח
שילוב ייחודי בין "האמא הפולניה" (לא חשוב מאיזו עדה) לבין השירות בצבא יצר לנו את תופעת "הגבר הישראלי החדש". ככה זה כשחיים במדינה מפוצלת, שמצד אחד טוענת שהיא מערבית ומודרנית, ומצד שני עדיין חיה במוסכמות תרבותיות/חברתיות משנת תרפפ"ו. קצת קיטורים על גברים
אני בינתיים מנסה לסמן למלצר החביב שיביא מאפרה. הוא, לעומת זאת, עושה מאמצים כבירים להתחמק מזווית הראייה שלי. לפתע היא פותחת עיניים כחולות ואומרת, קבל עם ועדה: "אני יודעת מה הבעיה עם הגברים הישראלים".
אני מפסיקה לרגע את החיפוש אחר עיניו של המלצר החמקמק ובוהה בה במבט חשדני. "בעיה אחת?" (אחת?)
"כן. בעיה כללית. הם מפונקים מדי".
חשבתי על זה כמה זמן, בעודי מלטפת את החתול שהצטרף לשולחננו ולקח את הכסא הטוב ביותר לנמנום וכמובן שלא זכיתי ממנו אפילו לגרגור קטן. "את יודעת מה, את צודקת", עניתי. ומי שמכיר אותי יודע שמשפט כזה קשה להוציא מבין שפתיי. "זאת האמא שלהם שמחזיקה אותם קרוב לסינור, ובלי לשים לב הופכת אותם לסוג של טפילים, בשילוב עם האוטיזם הרגשי שהם מקבלים בצבא, שלצערנו, עליו לא מזדכים בבקו"ם עם השחרור".
"צבא?" שאלה חברתי, "מה הקשר?"
מלמדים אותם לא לראות בן-אדם, אלא אויב
"נו, צבא, בלבנון, בשטחים. שם מלמדים אותם לחשוד בכולם, מלמדים אותם להרוג, לא לראות בן-אדם, אלא אויב. ממש עצוב, אתה הרי חייב לשלוט ברגשות שלך ולהדחיק רק כדי לשרוד את שלוש השנים האלה. הם למדו לא לדבר על רגשות. רגשות זה פיכס, זה רק לחננות. והם, הם גברים! גיבורים! אבל אני לא מדברת רק על זה, אלא על הלחץ החברתי הגברי, על זה שאתה גבר-גבר כשאתה חוזר משישי-שבת ומספר על הזיונים שלך. זו הנחמה שלהם, המקום היחיד שהם מרגישים נורמלים. איכשהו אנחנו הופכות למטרה שיש לכבוש אותה, לעלות על גבעה ולסמן טריטוריה. את חושבת שבארצות אחרות מדברים על נשים במילים של "לכבוש" או הלהיט החדש – לפרגע?"
אני נעצרת לרגע ובוהה בזוג שעל הבר. הוא מזמין עוד חצי גולדסטאר, היא יין אדום. יושבים זה לצד זה, מדברים, מחייכים, נראה שיש קירבה. ואני תוהה אם זאת הפגישה הראשונה שלהם או לא. אני אוהבת לבדוק מקרים שכאלה, לראות שפת גוף, תנועות, יצליח או לא? בכל מקרה, השניים האלה נראים מרוצים.
אני חוזרת לחברתי ומוצאת את עצמי יוצאת במניפסט נגד שני הגורמים שעיצבו למעשה את הגבר הישראלי החדש. מצד אחד "האמא הפולניה" (היא ממש לא חייבת להיות באמת מפולין), שלמעשה מתוקף ההתנהגות שלה – הפינוק, התחזוקה הכבדה, ההערצה בעיניים עצומות – לא נותנת שום סיכוי לאשה אחרת. במיוחד אם היא אשה מהדור החדש, כזאת שבלקסיקון שלה נמצאים משפטים כמו "סליחה, אבל כביסה אתה יכול לעשות בעצמך, לבן לא הולך עם אדום", ו"אתה יודע, הכלים בכיור לא ישתו רד-בול ויצמיחו כנפיים. אלא אם כן תעשה משהו בנדון". הגבר הישראלי עדיין מצפה באיזשהו מקום שתהיי האשה הקטנה שתקפצץ לידו כל היום, תרים בגדים, תמצא את המפתחות, תעשה כלים, תבשל, תכבס, תפנק, תנקה, תשב בשקט כשהוא רואה כדורסל. לזה הוא רגיל, זה מה שמגיע לו. ככה אמא אמרה. הוא שוכח לגמרי שהסיבה שהתאהב בך מלכתחילה היתה העצמאות שלך, זה שאת האנטי-תזה לאמא שלו. ומה את רוצה מחייו, בשביל מה הוא צריך בוסית? כבר עדיף לו לחזור לבית ההורים, שם יש מי שיטפל בו. ואם את לא רוצה, לכי, יש עוד אלף כמוך. זה גם לא עוזר שכשאת מגיעה לבית שלו את מיד עוברת ריחרוח יסודי מכף רגל ועד ראש, מבט סקפטי וצקצוק או שניים מצד אותה האמא. כן, היא רוצה שהוא יתחתן, כן היא רוצה נכדים, אבל רגע, האם את מספיק טובה לתכשיט שלה?
אל תעשי לי פרצופים, אל תנתחי יותר מדי
מהצד השני, הצבאי, את מחויבת להיות מה-זה שאקלית במיטה. ולא רק שאקלית, אלא גם לעבוד לפי ההמנון הנצחי של "תהיי יפה ותשתקי". אל תדברי יותר מדי, אל תצפי שאספר לך איך עבר היום שלי, אל תצפי שאני אדבר. אל תעשי לי פרצופים, אל תנתחי יותר מדי, אם בכלל. אל תשאלי שאלות "יחסינו לאן". תזרמי. ויותר מזה, את מחויבת להזכיר לו כל פעם מחדש כמה הוא עצמו שאקל במיטה. בחיים לא היה לך מישהו כמוהו. רגע, מה זאת אומרת מישהו כמוהו? בחיים לא היה לך אף אחד, הוא הראשון, ואת התנועות האלה למדת לעשות בשיעורי אירובי.
"הלכת רחוק עם הניתוח שלך, הא?" היא אומרת.
נו, כזאת אני, מה לעשות.
אני שוב מסתכלת על הזוג שעל הבר, היא כבר פונה לעברו לגמרי, רגל אחת שלה על שלו, יושבת זקופה, מבליטה את האגן. הם כל כך קרובים. הוא מעשן סיגריה, מסתכל לה עמוק בעיניים, מתקרב, אבל לא עד הסוף. גם היא. יש בדיוק חמישה ס"מ בין השפתיים שלהם, והם נעצרים שם. משחקים עם מבטים קרובים, השפתיים נפתחות קצת, הוא לא מנסה לנשק, ברור שגם היא לא. שניהם רוצים. ואז, הוא הולך אחורה ולוקח שלוק מהבירה. אני במקומה הייתי רוצחת משהו.
בכל אופן, אני חוזרת למניפסט: ככה זה כשחיים במדינה מפוצלת, שמצד אחד טוענת שהיא מערבית ומודרנית, ומצד שני עדיין חיה במוסכמות תרבותיות/חברתיות משנת תרפפ"ו. זה לא פשוט. ה"מלחמה" הזאת בין המינים חזקה פה במיוחד. לא משנה כמה נגיד שאנחנו מדינה מערבית ומפותחת, עדיין גבר פה צריך להוכיח שהוא גבר, ואשה צריכה להיות אשה. וכמה שהוא יגיד שהוא רוצה אשה חזקה, הוא יעדיף אותה פחות חזקה ממנו. וכמה שהוא יגיד שהוא רוצה אותה עצמאית, סבבה. אבל פחות ממנו, וגם חלילה אם היה לה עבר מיני יותר מפותח משלו. וכמה שהוא אומר שהוא רוצה אותה חכמה, סבבה, אבל פחות ממנו, שלא תתחיל עכשיו לאתגר. שתהיה חכמה ותסכים עם מה שהוא אומר.
היום דברים כביכול השתנו, אבל לא ממש, רק כשנוח לנו. גם אלה מאיתנו שטוענות שהן פמיניסטיות ורוצות שוויון, עדיין נוח לרובן שהגברים מתחילים איתן ומשלמים בעד הדייט. עדיין חלקנו חושבות שאסור "לתת" מהר מדי, כי זה הורס, ומשחקות משחקי כבוד. ואז אנחנו מאשימות אותם שהם לא מספיק גברים, או שהם יותר מדי גברים.
הזוג על הבר כבר קרוב לנשיקה. הוא לוקח את העוד כמה סנטימטרים, ובשנייה שהשפתיים שלהם אמורות להיפגש, הוא מפנה את הראש למטה ומנשק לה את הצוואר. היא מתמתחת. הוא שם לה יד בקטע החשוף בין החולצה למכנסיים, צובט קלות. היא מתמתחת עוד יותר. ואז הם סוף סוף מתנשקים. היא מחייכת. גם אני.
עזבי אותך, אני אומרת לחברתי. מה אכפת לי מה המצב? כל הדיבורים האלה, הם מפונקים, אנחנו לא. מה אכפת לי שאנחנו בין קידמה למסורת. שלמרות הפמיניזם שכביכול חוגג, אנחנו עדיין בשנות החושך. מה אכפת לי אמא פולניה או צבא. בסופו של דבר כולנו בני אדם וכולנו רוצים אותו הדבר. ואם נרד קצת מהמגננות שלנו, אולי גם נמצא. כיף לקטר על "העם" הגברי, או על "העם" הנשי. אבל תראי אותם, שם על הבר, אני אומרת לה ומצביעה על הזוג המתחרמן - גם אני רוצה כזה.
