מינהל מקרטעי ישראל
השילוב של ביורוקרטיה לצד עוינות כלפי ההתיישבות משתק כל יכולת פעולה של מינהל מקרקעי ישראל. יש להחזיר את האדמות לקק"ל
ערב הקמת מינהל מקרקעי ישראל, בתחילת שנות השישים, ניהלה הקרן הקיימת לישראל כשני מיליון דונם מאדמות ארץ ישראל - כמחצית מהן האדמות שעליהן יושבים רוב 250 הקיבוצים והמושבים הוותיקים, שהוקמו לפני קום המדינה.
ניהול הקרקעות על ידי קק"ל היה הדבר הנכון והצודק. אדמות אלו נרכשו במסגרת גאולת הקרקעות על-ידי העם היהודי – חלק מתרומות נדיבות של עשירים, חלק מיהודים דלים שאספו אגורה לאגורה למשימה הלאומית, וחלק על-ידי המייסדים עצמם. מסירת הקרקעות ללא תמורה לחזקתה של מדינת ישראל נבעה מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית והציונית. הורינו, בנאיביות מסוימת, לא העלו על דעתם שעלול להיווצר קונפליקט בינם לבין המדינה שאותה הקימו זה עתה. הם בוודאי לא העלו על דעתם שכעבור מספר עשורים, בשילוב של בורות ורוע, יוכרזו בניהם ונכדיהם כ"שודדי הקרקעות".
המשך ניהול הקרקעות על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, שאינו מסוגל להתמודד עם המשימה שהוטלה עליו, הוא טעות שאת נזקיה משלם הציבור כולו. השילוב של ביורוקרטיה לצד עוינות כלפי ההתיישבות הכפרית – תערובת של חלם וסדום - משתק כל יכולת פעולה. פקידי המינהל צופים על קרקעות ישראל דרך "החור של הגרוש", ולא מפנימים את היעדים הלאומיים שהקרקע צריכה לשרת. התוצאה שכולנו חשים בה היא האמרת מחירי הנדל"ן ועצירת הפיתוח של יישובי הפריפריה.
בשנים האחרונות הופיעו פרסומים על טוהר המידות ושיקולים זרים בקרב אנשים במינהל. תופעת ה"מאכערים" המשוטטים בין הפקידים ומציעים לכל המרבה במחיר את שירותיהם בקידום אישור תוכניות, מוכרת לכולם. התנהלות מצערת זו נובעת מהתפיסה של פקידי המינהל כאילו הקרקעות הן רכושם הפרטי, ולכן הם מרשים לעצמם לנקוט מדיניות פסולה של אפליה בין חוכרים ויצירת העדפה זועקת לשמים של חוכרים עירוניים לעומת החוכרים במגזר ההתיישבותי, בכל הקשור לזכויות בחלקת המגורים.
לא זכור לי שום מקרה של חשד לשחיתויות מהעת שבה הקרן הקיימת ניהלה את הקרקעות. היתה זו תקופה שבה היישובים ומוסדות הלאום לא היו אויבים, אלא שותפים לדרך. נושאי מקרקעין רבים נפתרו באותה תקופה בדרך של הסכמה והידברות. במקרים רבים ויתרו יישובים מרצונם על שטחי קרקע נרחבים לצורך הקמת יישובים חדשים. לא היו אז מכתבים והכתבות ולא הזדקקנו לבתי משפט ולעתירות. באותם ימים לחוכרים החקלאיים היו חוזי חכירה שאפשרו להם פעילות חקלאית, תעשייתית ומסחרית מתוך הכרה בצורך שלהם להתפרנס במקום מגוריהם.
קק"ל עבדה בניהול הקרקעות על-פי מדיניות סדורה שהוכתבה על-ידי המוסדות. לצערי, אין שום עדות לעבודה דומה שנעשית במינהל. להיפך, צעדים מהותיים הנוגעים לקרקעות ננקטים בהחלטה של הנהלת המינהל או אף של פקידים, בלי שקדם לכך דיון ציבורי מסודר. כך למשל מבוצע "היוון זוחל" במקומות שונים במגזר העירוני, בצורה כמעט מחתרתית.
יש להחזיר את המתכונת של החוזים הישירים בין המתיישבים לקק"ל, שמשקפת את הצדק ההיסטורי בקשר בין הגוף שגייס את הכספים לרכישת הקרקעות והמתיישבים עצמם. הקרן הקיימת, מעצם מהותה, תראה מול עיניה את השיקולים הלאומיים לפני השיקולים הפיננסיים. קק"ל לא צריכה להירתע מהקמת מנגנון לניהול הקרקעות. אין ספק שכל מערכת שתוקם תהיה יעילה יותר ממשטר הפקידות של המינהל. גרוע יותר מהמצב כיום כבר לא יכול להיות.
בארי הולצמן, יו"ר עמותת אדמתי, המייצגת 145 קיבוצים ומושבים ותיקים במאבק על זכויותיהם בקרקע
"שודדי הקרקעות" בפעולה. שדה בנגב
צילום: מאיר אזולאי
מומלצים
