ילד מזדקן

ביום שלישי האחרון הייתי בהופעה של דני סנדרסון. סנדרסון הוא מאלה שבמהלך 30 השנים האחרונות יצא לי לראות על במה בגלגולים שונים בקריירה. אני גאה להיזכר בנוכחות מכובדת בהופעות של כוורת (לא באיחודים, בזמן אמת), גזוז, דודה ועוד כמה פעמים בקריירת הסולו.

לפני ההופעה ביום שלישי שמעתי בחוץ אנשים משוחחים על סנדרסון ועל זה שהוא כבר לא ילד, ואולי האנרגיות כבר עברו ממנו לרן דנקר. כנראה שהם לא ראו את הג'ינג'י הקטן בהופעה הרבה זמן ובזיכרון שלהם שמורה האנרגיה שלו עוד מהימים שאפרים שמיר היה רזה ופוגי גר בארץ.

הדיבורים לפני ההופעה הזאת ובכלל, כל השבוע העצוב האחרון, הזכירו לי את החשש שתמיד היה לי מקאמבקים, או מהופעות של אמנים מתבגרים, גם בארץ וגם בחו"ל. חוויות מהסוג הזה כבר עברתי כמעריץ לא מעט והאכזבות היו גדולות כי אי אפשר להימנע מהשוואות.

סיימון וגרפונקל. כבר לא בשיא (צילום: איי פי)

אני זוכר את אחת מהופעות האיחוד שקיימו סיימון וגרפונקל במדיסון סקווייר גארדן בניו יורק ב-93'. רגע השיא היה הביצוע ל"גשר על מים סוערים". בביצוע המקורי, מפגין גרפונקל לקראת הסוף יכולת קולית שכבר נכנסה לדפי ההיסטוריה עם סיפורי גבורה ועזוז. בהופעה הזאת הוא לא הצליח להגיע לאותם טונים קוסמיים והסתפק באילתור מקצועי ומרגש, שבהחלט כיבד זמר ברמתו. אבל מכל צד נשמעו הלחשושים שהוא לא מסוגל יותר, שהוא הזדקן ואיך זה שפעם היה לו קול מלאכי והיום כבר לא. מעליב, מעצבן, לא פייר אבל ככה זה.

לפני כחודשיים הייתי בברלין ובדיוק באותו שבוע היתה שם הופעה של פוליס. לא הלכתי. לחברים סיפרתי שאני בדיוק צריך לחזור, שהכרטיס יקר, שיש מלחמה עם סוריה, שסבתי חולה ושאני לא יודע איך להגיע לאיצטדיון. רק את האמת לא רציתי להגיד, והיא שלא בא לי לראות שלושה אנשים, שריגשו אותי כצעיר חולה מוזיקה, עולים שוב על במה 25 שנה אחרי שסיימו קריירה מפוארת ולא ממש מסוגלים לשחזר את האנרגיה ואת הקסם.

נכון שהופעת איחוד אחרי כל כך הרבה זמן אמורה להעניק חוויה מסוג אחר, אבל אני, מה לעשות, רציתי את העוצמות של פעם. ככה אני מפנטז על אלילי העבר שלי כשאני מקשיב למוזיקה שעשו וחלק מהריגוש שיש לי נובע מהביצוע המרענן, הצעיר והמקורי שאיתו הם גילו את עצמם לעולם. בעניין הזה לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שגם אם אתה סטינג שעושה יוגה וחי בשאנטי, נראה מיליון דולר (שווה 300 מיליון) והולך לבתי זונות על בסיס יומי, גם אז אתה לא מסוגל לשחזר את הימים ההם.

העבר עוד פה

באותו יום בו נערכה ההופעה של סנדרסון נפטר ישראל פוליאקוב וכמו מאות אלפי ישראלים גם לי לא היה לי חשק לכלום, חוץ מלחשוב מחשבות מדכאות. אין כמו פטירתו של אמן בסדר גודל של פוליאקוב כדי להכניס את אלה שחצו את ה-40 לנוסטלגיה קשה, ואולי זה בדיוק מה שגרם לסקרנות והחשש אצל האנשים לפני ההופעה בקשר לאנרגיות של סנדרסון. כאילו רצו לומר שהמוות של פולי הוא הוכחה מספיק חזקה שהעבר התרבותי שלהם כבר לא ישחזר את עצמו ושהם מקווים שהג'ינג'י ישכיח את העובדה הכואבת הזאת לכמה שעות.

פוליס. נראה אתכם קופצים ככה (צילום: איי אף פי)

עד לתחילת ההופעה הייתי עסוק בזכרונות על "אופסייד סטורי", התקליט הראשון של הגשש שהיה לי בבית, שהגיע בערך באותו זמן עם התקליט הראשון של כוורת. הציטוטים הראשונים שדיקלמתי מהמערכונים "שיח טבחים" ו"יום במדינה" יחד עם הציטוטים הראשונים מ"שיר המכולת" ו"המגפיים של ברוך". את שני התקליטים האלה הפיק פשנל וגם הוא אתם יודעים איפה. עם כל הריגשי הזה נכנסתי להופעה, נהניתי כמו גדול ואפילו דרשתי בתוקף עוד כמה שירים (שלא הגיעו כי מה לעשות, אי אפשר להופיע ארבע שעות).

בסוף הרגשתי שאני חייב להגיד לסנדרסון תודה. לא משהו בסגנון ת'שמע אתה ענק, איזה סולואים, איזה הרכב, אלא סתם תודה. על מה תודה? בשביל להסביר את זה לעצמי אני צריך לחזור שבועיים אחורה לראיון טלוויזיה שנתן מתי כספי. הוא דיבר על כך שלא משמרים את התרבות בישראל ושהוא עצמו שייך לדור של אמנים שחלקם כבר איננו ושאף אחד לא דואג להנציח אותם. "עוד מעט גם אני לא אהיה", אמר, "וגם את זה לא ישמרו. מה יקרה לאלה שיוולדו בעוד דור אחד או שניים?"

על זה בדיוק רציתי להגיד לסנדרסון תודה. על כך שבמקום שאבזבז מחשבות

על האם הוא כאמן ואני בתור קהל שמרנו על האנרגיות של פעם, מצאתי את עצמי נושם לרווחה. נושם על המזל שיש לי שהוא ומתי כספי, הגשש החיוור וכוורת הם חלק מהמטען התרבותי שלי.

יכול להיות שעם גישה כזאת הייתי מתאמץ יותר להגיע גם להופעה של פוליס מבלי להתפתות להשוואות מתבקשות. אז מה אם סטינג כבר בן 56 וסנדרסון בן 57? כשבאים לראות הופעות של מוזיקאים מתבגרים, צריך לחפש אצלם את החוכמה שבאה עם הבגרות ולהקשיב. אולי "רוקסן" ו"שיר המכולת" מקבלים פרשנות חדשה?

חוץ מזה שבמקרה של סטינג וסנדרסון יכול מאוד להיות שהם אלה שצריכים לבוא בטענות אלי ואפילו לחשוש. לא בטוח שאני, בתור קהל, נשארתי כל כך נלהב ובכושר כמו שהייתי פעם. אחרי הכל, לסנדרסון היו כמה קפיצות עם הגיטרה שרק מלראות אותם נתפס לי הגב.